אגוטה קריסוף המחברת הגדולה, כתר, 1988. תרגום נורית פסטרנק
ספרות

אגוטה קריסטוף / המחברת הגדולה

אגוטה כריסטוף סופרת הונגריה, 1935-2011. החלה את דרכה דווקא כמשוררת ומחזאית. פרסומה דרך עם ספרה המחברת הגדולה ב-1986, הראשון מבין טרילוגיה. ב-1988 פורסם ההוכחה, וב-1991 השקר השלישי.

זוהי קריאה חוזרת בספר שקראתי עם גיוסי לצבא, וזכרתי שמאוד אהבתי אותו.

הספר נכתב מנקודת מבטם של תאומים, גילם לא ידוע, המקום לא ידוע, שמם לא ידוע. הדבר היחיד שמרומז הוא שהרקע הוא זמן מלחמה.

בעיר הגדולה אין אוכל ואימם של התאומים מביאה אותם לסבתם "המכשפה" בו בזמן שאביהם נשלח לחזית. הסבתא היא איכרה לא חכמה, אנלפביתית, לא נקייה ואולי גם רוצחת. על השניים להסתגל לעולם שונה ממה שהכירו עד כה, עולם שבו אמם מכנה אותם "משושי-חיי", עולם של תבונה, רציונליות, סדר וניקיון. את הסתגלותם הם מבצעים בדרך מקורית, כיוון שהם חכמים מאוד וקריאה וכתיבה חסרים להם, הם ניגשים לחנות לכלי כתיבה ומבקשים לרכוש כלי כתיבה ומחברת, הספרים שהם לומדים ממנו הוא "המילון" של אביהם שסחבו איתם והברית הישנה והחדשה.  במחברת הגדולה הם כותבים את קורותיהם.

"כתבי הקודש משמשים לקריאה בקול, להכתבות ולתרגילי זיכרון. אנחנו לומדים אפוא בעל פה דפים שלמים מכתבי הקודש…כדי להחליט אם חיבור טוב או לא טוב יש לנו כלל פשוט ביותר: החיבור צריך להיות אמיתי. עלינו לתאר מה שקיים, מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו שומעים, מה שאנחנו עושים" (עמ' 34)

למעשה כל מילות התיאור נמחקות מחיבוריהם (אסור לכתוב סבתא מכשפה, כי אז הקורא יבחר צד. חייבים לכתוב רק סבתא). כך הם מלמדים עצמם לקרוא, להתאכזר, להתעוור, להתחרש, לסבול כאב, לשרוד. כל זאת יתכן ויצטרכו לו בעתיד. כמו שהם מלמדים את עצמם את מלאכת החיבור הנקייה מכל רגש, כך הם גם נוהגים, ואט אט מסירים כל רגש מדרך התנהגותם, שהופכת להיות גם היא אכזרית, הרגש מנוכה מחייהם. הם עדים לחוויות קשות ונוראיות והם מרגישים שהם חייבים ללמוד איך לשרוד בלי להתרגש, איך לא לכאוב. כי למעשה מי שיכול לשרוד בתנאי המלחמה האכזריים הללו הוא מי שמוחק כל רגש.

הקורא אוהב אותם ונקשר אליהם, אולם עד סיום הספר יתכן וזה ישתנה, וכל מילה נוספת על הספר תהווה ספוילר, למי שעדיין לא קרא את יצירת המופת הזו.

זהו ספר פורנוגרפי בעליל, לא רק בגלל תיאורי סקס מזוויעים, פדופיליה ואונס כי אם זוהי פורנוגרפיה של רוע ואכזריות.

קשה לומר שזה ספר אינדיבידואליסטי כי למעשה אין לנו דרך להתחקות אחר תהליכי הנפש של האינדיבידואל, כי גם צורת הכתיבה היא מינימליסטית שמשרתת את הלך הרוח. זהו גם אינו ספר על יחיד, כי אם על תאומים – "אנחנו", הספר נכתב בגוף שני רבים.

זהו בהחלט ספר אקזיסטנציאליסטי. למעשה, הסיום הנוראי של הספר מדגיש את שני הקטבים הקיצוניים הללו של רגש ואכזריות; האם אקזיסטנציאליזם זהו למעשה הישרדות? האם מי שאכזרי וחוצה את הגבול (המוסרי?) הוא זה שישרוד?

Facebook Comments Box

אודותMeirav

סוכנת תרבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *