אוטסה שרלוט מושפג,1981, היא סופרת אמריקאית. רומן הביכורים שלה, איילין, (2015), זכה בפרס המינגווי והיה ברשימה הקצרה של פרס בוקר. כמו בספרה איילין, גם בשנת המנוחה והמרגוע שלי, מושפג כותבת על דמויות נשיות צעירות, שמחליטות לעשות צעד כדי להתחיל חיים חדשים.
הכתיבה של מושפג חסרת מעצורים, ביזארית, מצחיקה, כואבת ולעיתים אפילו דוחה. אבל היא משמשת משל לערעור מצב קיים. זהו ספר אקזיסטנציאליסטי, אולי פוסט-אקזיסטנציאליסטי, כמו שאפרט בהמשך.
אוטסה מושפג, שנת המנוחה והמרגוע שלי, עם עובד, 2021 (2018), תרגום: ליה נירגד
Ottessa Moshfegh, My Year of Rest and Relaxation
ניכור קיומי
שנת המנוחה והמרגוע שלי מתרחש בניו יורק, שנתיים לפני אסון התאומים. הוא מסופר בגוף ראשון מפיה של אישה בת עשרים ושש וחסרת שם, עשירה (ולא מכסף שהרוויחה בעצמה), יתומה משני הוריה. היא מתמחה בתולדות האמנות, גבוהה, רזה, בלונדינית, יפהפייה שהמראה שלה מסתיר אישה עצלנית, חסרת תועלת ואולי אפילו מיזנתרופית. לא מסוגלת לנהל שיחות, בקושי עם חברתה רווה.
היא די מנוכרת לעצמה ולסביבה שלה. הפתרון שלה למצבה הקיומי הוא לישון שנת חורף, תרדמה כימית למשך שנה. היא מאמינה שאם תישן מספיק זמן היא תעבור טרנספורמציה – היא לא רוצה למות, רק לחיות מחדש, להיות אדם חדש. להתעורר לחיים חדשים
שנת החורף שלי נועדה להגן עליי. חשבתי שהיא תציל את חיי (עמ' 14)
ובמקום אחר:
רציתי לישון כל הזמן. היתה לי תוכנית. אני יוצאת קצת לחופש. זו שנת המנוחה והמרגוע שלי (עמ' 18)
היא לוקחת על עצמה תרדמת כימיקלים. היא מוצאת פסיכיאטרית שעוזרת לה במשימה, ד"ר טאטל (ביידיש: חסר ערך או חסר מעשה), שנותנת לה את כל סוגי הכימיקלים המרגיעים והמרדימים שיש, וגורמת לדמות שלנו לאבד את תחושת הזמן. הדירה של הרופאה מתוארת עם ריח של שתן חתול, פנקס המרשמים שלה תמיד מוכן, והיא עצמה מתוארת כאישה סמי-מטורפת שלובשת סד לצוואר, כותונת לבנה ללא שרוולים ואולי אפילו מזכירה איזו דמות קומית מצויירת משנות השישים.
ברגעי הערות שלה הדמות מוצאת הודעות בטלפון לאישורי פגישות שנקבעו תוך כדי שינה, הזמנת מוצרים מויקטוריה סיקרטס, קופסאות מזון בכמות לא מתקבלת על הדעת, שקיות עם בגדים מחנויות יד שנייה, לבושה באופן מוזר. היא התקלחה רק פעם בשבוע והזניחה עצמה אסתטית. אדישה למתרחש בניו יורק ובעולם.
זה מה שיפה בשינה – המציאות התרחקה והופיעה במחשבות שלי אגבית כמו סרט או חלום (עמ' 11)
היא מעריצה את וופי גולדברג והריסון פורד, צופה בסרטים שלהם הלוך וחזור ומכירה אותם בעל פה. היא שוכרת עוד ועוד סרטי וידאו כדי שיעזרו לה להתאיין לתוך הספה שלה ולישון. הפתרון של השינה בעצם יאפשרו לדמות של מושפג שחרור מהאחריות להכיר בקיומם של אחרים.
ביקורת וסאטירה
בין ערות לשינה הדמות מספרת לקורא את חייה ועברה – מות הוריה, חבריה המעטים וכיצד הגיעה לשלב שבו היא רוצה רק לישון. היא מספרת על החיים בצד העשיר של ניו יורק, אפר איסט סייד, על הנשים המפוצצות בהזרקות, בטעם המוגבל שלהן בלבוש, על המראה האסתטי שמכסה על ריקנות תהומית, לועגת למקום שבו היא גרה לעשירים ולמדוכאים (בעמוד 31 יש פרוט משעשע למדי): "האנשים בניו יורק דפוקים", היא אומרת לחברתה רווה. ואילו היא עצמה "שילמה לזרים כדי שיעשו לה נעים" (עמ' 139)
מושפג, באמצעותה של הדמות הנשית שלה ובאמצעות כתיבה סאטירית מבקרת את החיים בניו יורק לפני אסון התאומים שיערער את העולם כולו, ואת ארצות הברית וניו יורק בפרט. לאחריו העולם כבר לא יהיה אותו הדבר.
לפני ההחלטה הגדולה היא עבדה בגלריה דוקאט, וגם כאן מושפג לא חוסכת שבטה ולשונה
האמנות בדוקאט היתה אמורה להיות חתרנית, מתריסה, מטלטלת, אבל בסך הכל היתה סתם תרבות נגד זבלונית ושבלונית, פאנק אבל עם כסף (עמ' 39)
הביקורת ממשיכה ומפורטת במשך עוד שלושה עמודים מתריסים וסאטיריים.
יש לדמות קשר אובססיבי עם טרבור שמבוגר ממנה ומנצל אותה, "פירשתי את הסדיזם של טרבור כסאטירה של סדיזם ממשי", ומערכות יחסים מורכבות ודחויות עם ההורים שלה, אימה שנתנה לה סמי שינה בינקותה כדי שתשתוק, ואב שרוב הזמן התעלם ממנה.
אלטר אגו
לדמות הנשית בשנת המנוחה והמרגוע שלי יש חברה בשם רווה (Reva). לא ברור מה היא מרגישה כלפי רווה, אבל היא שומרת על נאמנות איתה. במובנים רבים רווה מהווה כאלטר אגו של הדמות. רווה בולמית אובססיבית, וגרה בצד הנגדי של העיר, הצד העני.
בסוף הרומן הקורא יבין את משמעות דמותה של רווה, האלטר אגו של הדמות, זו שתביא לפתרון.
פינג שי
פינג שי הוא דמות נוספת ברומן שמהווה מופע נוסף לביקורת ולסאטירה של מושפג לסצינה הניו יורקית. פינג שי הוא אמן מוחצן בן עשרים ושלוש, שבעלת הגלריה, שהדמות הראשית עובדת בה, כנראה מאוהבת ומעריצה אותו. האמנות של שי ביזארית ומאפיינת את מופעי האמנות בניו יורק עד אסון התאומים, שגם היא תשתנה אחרי האסון.
למרות ההתנגדות והגועל שהדמות ברומן שנת המנוחה והמרגוע שלי חשה כלפי שי, בהמשך היא תשתף איתו פעולה למיזם שיהווה נקודת שינוי נוספת והמתארת את העולם שלפני ואחרי אסון התאומים.
הגהנום הוא הזולת
הדמויות של מושפג סובלות מניכור קיומי, ומפתחות שיטת התענגות והקהייה של המצוקות שלהן, הן דוחות, וההתנתקות שלהן – החופש מהצורך ליצור מגע אנושי, נטישה רגשית – מהוות שפל אך גם היסח הדעת בקנה מידה תרבותי.
העולם של אוטסה מושפג מתחלק לשניים: זה שלפני אסון התאומים וזה שלאחריו. זה שלפני האסון מתואר על ידי מושפג כגן זאולוגי, נרקסיסטי ומנוכר רגשית. אסון התאומים מהווה נקודה של התעוררות מחלום ויש צורך להסיק מסקנות, ההתעוררות היא הלם עמוק.
ספרה של אוטסה מושפג, שנת המנוחה והמרגוע שלי, הזכיר לי ספר אחר שגם הוא מהווה ביקורת תרבותית, ספרו של וילם פרדריק הרמנס, לא לישון לעולם.
השיר המצורף הוא המוטו של הספר, שיר של ג'וני מיטשל – הזאב שחי בתוך לינדזי
אם יש לך שכל או כסף או מזל / אולי תביסי את חוקי האדם / אבל את חוקיה הפנימיים של הרוח / ואת חוקיו החיצוניים של הטבע / שום אדם לא יוכל / שום אדם לא יוכל…
