כותבת המאמר: אורנה ליברמן
זהו ספרה הראשון של גמלאית בת שבעים על ידידות, אהבה ושרידות, על משמעות החיים ועל חיי היומיום, על אומץ, מחויבות וחירות. זהו רומן מכתבים על אנשים שרוב חייהם כבר מאחוריהם ולא לפניהם אך מכיוון שכיום גיל שישים או שבעים מאפשר עדיין צפייה לעתיד ותכנונו, יש באפשרותם לשנות את המקובע. טינה ואנדרס לא מכירים זה את זה אך מתכתבים בקביעות, מנכסים זה את ידיעותיו ודעותיו של זה, שואבים אושר מהקשר ביניהם ומהרהרים ביחד. שניהם עברו איבוד אדם קרוב ואבל כואב וקשה: אנדרס איבד את אשתו בריגיט אתה חי שלושים שנה ואתה הביא לעולם שני ילדים, טינה איבדה את בלה, חברתה הטובה ביותר. אנדרס ממלא את מקום בלה, די מהר ברומן המכתבים, אך האם טינה תמלא את מקום בריגיט?
אן יאנגסון, אחכה לך במוזיאון, מאנגלית: שי סנדיק, ידיעות ספרים, תמיר סנדיק, 2019
אן יאנגסון, מחברת הספר
https://www.youtube.com/watch?v=_T28ne-mwjk
בסרטון מסבירה מחברת הספר אן יאנגסון שיש הרבה ספרים על צעירים המתכננים את חייהם בעתיד או מבוגרים המרהרים על חייהם בעבר. אך כיום אנשים חיים יותר זמן ובגיל שישים שבעים אפשר עדיין לשבת, לחשוב בחיוביות על החיים ועל מה שברצוננו לשנות בהם ולעשות את המאמץ הדרוש כדי לבצע זאת. אן יאגנסון עצמה היא דוגמה ומופת לדבריה. אימא וסבתא שניהלה קריירה מצליחה של מהנדסת רכב, הגשימה בגיל 71 חלום והוציאה לאור רומן מכתבים שנעשה רב מכר. אן יאגנסון תמיד ידעה שהיא סופרת ותמיד כתבה סיפורים קצרים. היא נהנתה מחיי עבודה פעילים ומגידול משפחה, אך בגיל 56 יצאה לפנסיה מוקדמת. הירשמותה לסדנת כתיבה באוניברסיטת אוקספורד ברוקס נתנה לה דחיפה של ממש כדי לסיים רומן שלם ולפרסמו. סוכן ספרותי הקשור לסדנה האוניברסיטאית השיג לאן יגנגסון חוזה הוצאה לאור תוך שבוע ועתה מתורגם ספרה לשפות רבות בעולם כולו. הצלחתה של הגימלאית הלא ידועה מעוררת אכן הפתעה.
ברור הוא שקהל היעד, הסניורים הצעירים, שמספרם בימינו לא קטן, תרם לה, אך מעבר לכך, רומן המכתבים של אן יאנגסון הוא ספר עמוק, אנושי וקסום על משמעות החיים, שרידות, ידידות, ערכים, משפחה, גברים, נשים, ילדים, הספוג באופטימיזם ואהבת אדם. אין בו שום נאיביות. אין זה "רומן רומנטי" לבני הגיל השלישי. מדובר בו על דרמות, שהתרחשו עוד לפני ההתכתבות של שני הגיבורים, טינה ואנדרס, ואירועים דרמטיים מתרחשים בחייהם גם בשעת ההתכתבות עצמה, אך יחסם ועמדתם מעוררים השראה ומפיחים אומץ וחיוביות. הספר כתוב בלשון פשוטה אך עשירה, נקרא לפיכך ללא קושי אך המחשבות שהוא מעורר אינן פשוטות כלל וכלל.
איש הכבול
במרכזו של רומן המכתבים נמצאת תגלית ארכיאולוגית – גופת הכבול של האיש מטולון, שחי במאה הרביעית לפני הספירה, במהלך "תקופת הברזל הקדם-רומאית". לפי המידע בוויקיפידיה, הגופה נמצאה בביצת כבול בשנת 1950 בחצי האי יוטלנד שבדנמרק. תכונותיה הפיזיות של הגופה השתמרו בצורה כה טובה עד כי בעת גילויה חשבו שמדובר בקורבן שנרצח בעת האחרונה. האנשים שחיו בתקופת הברזל הקדם-רומאית התיישבו בכפרים, חיו בקהילה ועסקו בחקלאות, בייתו חיות ויבול. עבור אנשים אלה הייתה לביצה, בהיותה בין לבין, לא מים ולא אדמה, אופי אלוהי, משמעות קדושה. לפיכך, הביאו לביצות מנחות כגון שרשרות קולר, צמידים וטבעות, מברונזה או זהב. הארכיאולוג פיטר גלוב (1911-1986), שכתב ספר על הנושא, האמין שהיו אלה מנחות לאלי הפריון והמזל. הוא מעריך שגופת האיש מטולון הומתה בתלייה והושלכה לביצה מאותה סיבה, קרבן לאלים, כמו אנשי ביצות אחרים. הגופה (ראש מקורי וגוף משוחזר) מוצגת במוזיאון סילקבורג בדנמרק.
הספר פותח במכתב של טינה, איכרה אנגלייה, לפרופסור פיטר גלוב. בשנות השישים, כשטינה הייתה עדיין צעירה, הקדיש לה גלוב, לה ולשלוש עשרה בנות אחרות מכיתתה כמו גם לבתו, את ספרו "אנשי הביצות", ספר שהוא בבחינת מכתב ארוך (ובכך מתקשר גם לרומן המכתבים של אן יאנגסון שכמו אומרת לנו שכל ספר הוא מכתב) לצעירות שיצרו אתו קשר כדי ללמוד על התגליות הארכיאולוגיות הללו שהלהיבו וסיקרנו אותן. ועתה, חמישים שנה מאוחר יותר, טינה כותבת אל פיטר גלוב, בתקווה שתקבל ממנו איזה אות בדבר הקרבה שהיא מרגישה אל איש הכבול. טינה יודעת שסביר להניח שגלוב כבר אינו בין החיים אך בכל זאת היא שולחת את המכתב הזה, כדי לקשר בינה לבין עצמה, בין טינה המבוגרת אל טינה הצעירה, בינה לבין איש הכבול, בינה לבין המוזיאון בסילקבורג שבה הוא מוצג. טינה תכננה לבוא לבקר במוזיאון כדי לראות במו עיניה את הגופה אך למרות שיכלה בקלות לבצע את הנסיעה, עכבה נפשית עמוקה מנעה ממנה לעשות זאת, פחד כבד. טינה האיכרה מרגישה שהיא דומה פיזית לאיש הכבול, שהיה ככל הנראה גם הוא חקלאי, שפניו אומרות הוד, הדר, חכמה, שלווה והשלמה. היא מרגישה אליו גם קרבה נפשית. כמוהו היא מבוססת בבוץ, קבורה בחייה כאשת חוואי שלו נישאה משום שנכנסה להיריון ולא היה ראוי שלא תינשא. כמוהו היא מרגישה שהקריבה את חייה, שהועלתה כקרבן. איש הכבול אולי הקריב עצמו מרצון על מזבח אמונתו, טינה מרגישה שהקריבה חייה לחינם. פעם אחת כשנישאה לאיש הלא מתאים ופעם שנייה כשנאלצה לנהל חיי אשת איכר. נושא ההקרבה הוא אחד המוטיבים החשובים ברומן. אך טינה הייתה פחות אומללה מחברתה בלה שבעקבות נישואים כושלים עוד יותר עקרה תקופה מסוימת לאיטליה, שם הרגישה זרה, תלושה ולא שייכת. השייכות, הרגשת הביחד, היא עוד נושא חשוב ברומן. בלה נפטרה מסרטן לאחר שחזרה לאנגליה, אך טינה מאושרת עם ילדיה ונכדיה, היא בכל זאת נהנתה במידה מסוימת עם בעלה, והיא עדיין חיה, בכושר טוב למרות שעברה את גיל השישים, ועדיין יש לה זמן לעבור מהביצה הטובענית אל אדמה מוצקה, יציבה ובטוחה. וכך גם אנדרס. הוא וחברתו לעט יגלו פתאום תחושת שייכות שכמוה לא חוו מעולם.
חליפת מכתבים
טינה, ששלחה את המכתב כמו לעצמה, מקבלת מכתב תשובה, טכני למדי, מאוצר המוזיאון. פיטר גלוב כבר לא בין החיים אך אוצר המוזיאון משיב לה במקומו ובניגוד למצופה, מתפתחת ביניהם חליפת מכתבים אינטימית והם מגלים קרבה גדולה זה לזה. היא, אשת חוואי אנגליה, העסוקה בבישול ובחקלאות, נמצאת רוב הזמן בחוץ, בטבע, בין צמחים וחיות. הוא, אוצר מוזיאון דני, חוקר חפצים, נמצא רוב הזמן בין ארבע קירות. ובכל זאת מתפתחת ידידות ואהבה. רב המשותף על השונה בין הבריטית לדני. האנושיות, המחברת את טינה לאיש הכבול, לעבר הרחוק, מקשרת אותה גם לאנדרס, להווה. טינה, מלבד היותה חקלאית ועקרת בית, היא גם אוהבת מוסיקה ושירה, פתוחה ומשכילה ואנדרס, מדען יבש, מתגלה כאדם רגיש ובעל נשמה יתרה.
שני אירועים דרמטיים מתרחשים בחייהם של אנדרס וטינה תוך כדי ההתכתבות, בסופה. למרות שהאירוע המשנה את חייו של אנדרס שונה מזה המחולל מהפך בחייה של טינה, חפיפה מתוחכמת יוצרת ביניהם קשרים ומניעה את הרומן עד להתרתו. בלה ובריגיט לא עמדו בלחץ. טינה ואנדרס, בניגוד להן, שרדו, ותרמו לכך מתינותם, אורך רוחם, השלמתם. טינה לא נחרצת ולא דעתנית, אפילו קצת חסרת ביטחון עצמי, ותכונות אלה גורמות לה להיראות סימפטית מאוד, בעיניי, לפחות. מכתביהם של אנדרס וטינה סובבים סביב הדרמות שחוו אך עוסקים גם, בתבונה רבה, בפרטים הקטנים, מה שממסך את הטרגיות ומשרה רוגע. חכמת החיים של אנדרס וטינה, כושרם להבין, את עצמם ואת האחרים, נעמו לי מאוד. אנחנו כאן כדי להביט בשרכים ולקטוף פטל. מה נשאיר מאחורינו? איזה זכרונות? איזה משמעות תהיה לחפצינו שיסולקו או יישמרו? שאלה זו מעסיקה מאוד את אן יאנגסון. כך נראה הדבר בספרה שלבטח לא הייתה מסוגלת לכתבו מוקדם יותר בחייה. היה כדאי לחכות. למרות שלא ניסתה להרשים ולא התאמצה להצליח – בכל מקרה עקבות מסוג זה לא ניכרים בכתיבתה, למרות, אם כן, כל זאת, הפך ספרה לרב מכר. רב מכר שהוא הפעם גם רב ערך.
