מאז גן הבטון, הילדים בזמן ואהבה עיקשת התמכרתי לאיאן מקיואן, הסופר האנגלי המוערך. וגם אם לא כולם היו פסגת השלמות, המשכתי ואמשיך לקרוא את ספריו תוך אהבה עיקשת. ספריו זכו לפרסים רבים והספרים אהבה עיקשת וכפרה אף זכו לעיבודים קולנועיים. מקיואן קיבל את פרס ירושלים, אותו תרם ל"לוחמים לשלום".
המרחב
לו הייתה זו ביקורת פורמליסטית, הייתי חוגגת על ההזרה של איאן מקיואן וטוענת אותו לכתר על השימוש במספר-עובר-יודע-כל, שמספר את סיפורם של הוריו מתוך גוף ראשון. לגמרי מהלך מבריק. והאמת שזה לא היחידי. מיקומו של הנרטיב הוא חלל קלסטרופובי – ביתו של אביו הביולוגי שאינו גר שם, ג'ון, אך אימו, טרודי ומאהבה קלוד – אחיו של אביו – הם אלו שגרים שם. העלילה מתרחשת בתוך הבית הזה, שהוא רחוק מלהיות נקי ומסודר. בתוך החלל הזה יש חלל נוסף, ועיקרי, שבו מתרחשת העלילה – בבטנה, ברחמה ליתר דיוק, של טרודי. שוב, שני מהלכים פורמליסטים מבריקים של איאן מקיואן. אבל אני לא פורמליסטית..
אינטרטקסטואליות
אך לפני שאספר לכם על הספר, אני רוצה לדון בכותרת. המונח קליפת אגוז מתאר סיפור המסופר בקיצור, אבל הספר הזה רחוק מלהיות תקציר או קיצור של משהו, למרות קוצר יריעתו – 190 עמודים. הכותרת לקוחה, כפי שיסביר המוטו, מתוך המחזה המלט של ויליאם שייקספיר, אותו מחזה שהמלט שואל בו "להיות או לא להיות":
"הו, אל עליון, הלא גם בתוך קליפת אגוז / יכולתי להיות בנפשי מלך על מרחבי / אין קץ, לולא חלומותיי הרעים".
והעובר אכן יתהה אם להיות או לא להיות: יש לו פה ושם מחשבות אובדניות אך למעשה הוא מאוד מאוד רוצה לחיות חיים ממשיים. זהו עובר פילוסופי ויש לו נטייה אקזיסטנציאליסטית, כי כבר בהתחלה הוא טוען כי
"ראשית החיים המודעים הייתה קץ האשליה, אשליית האי הוויה, והתפרצות היש" (עמ' 10),
או שהוא משתמש בביטוי הגרמני es muss sein שהוא מוטיב חוזר ביצירתו של בטהובן שפירושו: חייב להיות. ובמקום אחר הוא מדמיין את חייו 80 שנה מעכשיו, שזה יקרה בשנת 2099 (כלומר, הסיפור מתרחש בשנת 2019). העובר הזה רוצה לחיות, הוא רוצה להכיר את העולם שבתוכו חיה אמו, אביו ודודו במשולש רומנטי לא ברור (לו), והעולם שאליו הוא עומד לצאת. כל כך רוצה שהוא מחליט להקדים את זמנו. לעובר של מקיואן יש כוח רצון, כוח החלטה, רציונליות, חוכמה ורגישויות רבות.
אני עובר
העלילה לא מתחילה מתחילת ההיריון, אלא כשהעובר מתחיל לשמוע, להבין, לחוש, לטעום, בשלבים המאוחרים של ההיריון. ליתר דיוק, אפשר לומר שהעלילה אורכת בשבועיים האחרונים של ההיריון. העובר מבין שאמו מעורבת במזימה אך לא ברור לו בדיוק מהי מכיוון שהוא לא היה כאן מלכתחילה, אך הוא מבין שגורלו טוב – הרי הוא יירש תנאים מודרניים יחיה באזור עתיר זכויות של כדור הארץ – אירופה המערבית, שהיא שבעה וחופשיה ממגפות, אירופה הישישה, חביבה יחסית, רדופת רוחות, חסרת ביטחון ויעד נבחר למיליוני מוכי גורל (עמ' 11). וכן, אם זאת נשמעת לכם ביקורת, אז היא לא היחידה – תתכוננו.
איאן מקיואן מרשה לעצמו לשים בפיו של העובר-יודע-כל ביקורת כמעט על כל דבר שקיים (אקזיסט) בעולם, אפילו על השירה המודרנית
"רוב השירים המודרניים לא מרגשים אותי. מרוכזים מדי באני השר, צוננים כזכוכית מדי ביחס לזולת, מתלוננים מדי בשורה קצוצה מדי" (עמ' 21-22)
או על מערכות היחסים המודרניות, של הקיום המודרני. כן, הוא לא רק עובר-יודע-כל הוא גם עובר-מבקר-כל. והשאלה היא למה מקיואן שם בפיו של עובר ביקורת כל כך נשכנית על העולם. למה שעובר, שיודע על העולם רק משמועות, מהרצאות שהוא מאזין להן – יחד עם אמו – בפודקאסטים, מרשה לעצמו לבקר את העולם, את הוריו ואת סביבתו.
כעובר, כמי שנמצא בעמדה של נוכח שהוא לא באמת ממשי וקיים (אקזיסט) הוא לא מקבל פידבק בחזרה ואז נוצר רושם שהוא יכול "להגיד" מה שהוא רוצה. יתרה מכך, יש לו גם "כוחות מיוחדים": הוא לא מצליח לשמוע הכל, לפעמים הוא ישן, לפעמים כאב כזה או אחר של האם מפריע לו להאזין, או רחשים אחרים, אבל לפעמים הוא יכול להרשות לעצמו "לצאת" מהרחם ולעבור לחדר אחר ולשמוע שיחות מוזרות. הוא יכול ל"עבור" לחדרים אחרים בבית, אך לא מחוצה לו. כך הוא מצליח לפרום את חידת המזימה אט אט וכך גם העלילה נפתחת. הוא מגלה שאמו חיה למעשה עם דודו, קלוד, אח של אבא שלו, שהוא אביו הביולוגי. ג'ון, האח-אבא מורחק מאיזושהי סיבה מהמרחב, על ידי אמו ומאהבה קלוד. קלוד קרוב מאוד למרחב – הן לבית שבו חיה טרודי והן לרחם, ויש פרוט רב על כך ועל כעסו של העובר על החדירה לפרטיותו ולמקום ששייך לו ולאמו. והוא יתמרד במרחב הזה.
העובר מבין שמשהו לא טוב עומד לקרות, אך עדיין לא מבין בדיוק מה, הוא רוצה להזהיר, אך לא יודע מפני מה, עד שהוא מגלה והוא נדהם למשמע הגילוי.
תסביך אדיפוס
מימד חשוב נוסף שאי אפשר להתעלם ממנו זה השלב המיוחד, טרום-ילדי-אך-אדיפלי, שבו העובר מצוי. שלב אדיפלי הוא שלב שבו ילדים (בני שלוש או ארבע) מתחילים להבחין באיברי מינם ובשוני בין המינים, הוא השלב שבו הילד מפתח יחס של אהבה להורה מהמין השני. כאן מתרחש תסביך אדיפוס, שבו הילד חושק כל כך באמו שהוא מעוניין לסלק את אביו מדרכו.
ולמה זה כל כך חשוב ?
לדידו של מקיואן כבר בשלב הרחם העובר מבין ויודע לתאר את איברי המין של אמו ושל דודו, והתיאורים של יחסי המין ביניהם משעשעים למדי. העובר חרד כשדודו חודר הן למרחב הפרטי שלו והן לאמו עד כדי שהוא מבקש להרוג אותו. כל כך רוצה שהוא מייחל לפירוד בין קלוד לאמו טרודי או מייחל לחזרתם של הוריו להיות ביחד, או אפילו חולם חלום מעורער. אולם כשהוא מתעורר מחלומו הוא תוהה מה יוצא לו מזה מהרצונות האלו שלו. כן, מסתבר שגם עוברים חולמים, ולא רק שהם חולמים הם גם מאוד רציונליים. גם לעובר יש רצונות ואחד מהם זה הצורך באבא ואימא יחד.
יתרה מכך, מקיואן נותן לשלב הטרום ילדי משמעות מיוחדת כנוכח נפקד, נוכח שבעצם מספר לנו את הסיפור, שיפעיל וישפיע על הדמויות אך כולם מתעלמים ממנו, בעצם. בשלב הזה, העובר הוא לא רק מספר יודע כל הוא חושב ומרגיש. הוא נסער כל כך כשאמו בוכה שהוא גם מבין כעובר-אליטיסט שחושב ש"לא כאחינו הפחותים, התינוקות המייללים" אנחנו מבינים sunt lacrime rerum (עמ' 52).
כלומר הם מבינים שיש דמעות בכל, שהחיים הם טרגדיה. זהו ציטוט של ורגיליוס מתוך אינאיס – שנים עשר כרכים המתארים את הרפתקאותיו של אינאיס, הכתובים כשירה. שוב, ביקורת על השירה המודרנית וערגה לשירה הקלאסית, היוונית. ישנם בספר גם רפרנסים רבים לשירה אנגלית ובעיקר ליוליסס של ג'יימס ג'ויס. אכן, עובר אינטליגנט.
את הספר המיוחד הזה, שהוא משעשע למדי, מותח, פילוסופי-אקזיסטנציאליסטי ומבריק, תרגמה בוירטואוזיות מיכל אלפון. איזה יופי של תרגום, ששומר על הליריות שלו ובעיקר על ההומור המיוחד והביקורתי של העובר החביב.
