ספרו החדש של איאן מקיואן, שיעורים, שונה מ 17 הספרים הקודמים שלו, אבל דומה במקצת לכפרה. הוא שונה באורכו (842 עמודים לקריאה, למעלה מ 19 שעות האזנה), במהותו וברפרנסים הרבים שבו. הדמות הראשית ברומן היא פאסיבית, כמעט ואינה משתנה למעט התאריך הביולוגי ובכל זאת, זהו ספר מופת. נהניתי מכל דקת האזנה והוא עורר בי קשת של רגשות: כעס, חמלה, עצב, שמחה, היגיון וסיפוק.
בגדול, זהו ספר פוסט-מלחמתי אנושי ומכמיר לב של דמות חסרת החלטיות על רקע ההיסטוריה של המאה העשרים.
תרגום מצויין של אמיר צוקרמן!
אינטרטקסטואליות
רוב ספריו של איאן מקיואן הם ספרים קטנים וצרים, מדוייקים ומסאיים. כלומר, נובלות לא ארוכות במיוחד (כאמור, מלבד כפרה), הנוגעות לנושא אחד שאותו מפתח מקיואן לכדי מסה או משל שמשקפים את החברה, הפוליטיקה הכלכלה או המדינה. לדוגמה, הג'וק היה משל סאטירי לברקזיט בבריטניה, עם אינטרטקסטואליות ישירה לספרו של קפקא, הגלגול; מכונות כמוני, עסק בשיבוט אנושי ומוסר תוך התבססות על רעיון של אלן טיורינג; קליפת אגוז היה הומאז' להמלט.
הפעם, שיעורים לוקח את הקורא למסע בזמן של המאה העשרים עם רפרנסים מפורטים לאירועים בעולם, כלומר, מעין אפוס סוציו-פוליטי, אבל גם למסע פסיכולוגי של דמות פאסיבית שתוהה כל הזמן מה היה קורה אילו, אך יחד עם זאת דטרמיניסטית להפליא. יש לציין שגם הכותרת מהווה איזושהי "נזיפה" – מה השיעור שלמדנו, אם בכלל..?
שיעורים מהווה לא רק מסע בזמן הסוציו פוליטי אלא גם מסע בספרות המאה העשרים. מיטב הספרות, הסופרות והסופרים של המאה העשרים מוזכרים בספר, חלקם מרפררים למהות הרומן שלפנינו: אם באקט של שריפת ספרו של אלבר קאמי (אבי האבסורד, פילוסוף וסופר האקזיסטנציאליזם), הרצון של הדמות הראשית לקרוא את ספרו של גינטר גראס המאה שלי. ואי אפשר שלא לרפרר לספרו של ולדימיר נבוקוב, לוליטה, ואהבתו הפדופילית של הומברט הומברט לנערה בת 12.
שיעורים כאמור, הוא ספר עב-כרס אבל כתוב כרומן מיושן בטכניקה שלו, רומן היסטורי, לכאורה פשוט, לא סאטירי וציני כספריו האחרים של מקיואן, אולי אוטוביוגרפי.
שיעורים
הרומן מתחיל ב 1986. רולנד ביינס הוא הדמות הראשית בספר, שממנו ואליו מתנקזות הדמויות והאירועים ההיסטוריים. הוא משורר בפוטנציה, בן 37, אב לתינוק בן שבעה חודשים שננטשו על ידי אישתו של רולנד, אליסיה, בעיצומו של אסון גרעיני בצ'רנוביל. אליסיה משאירה על המיטה את מפתחות הבית ופתק קצר "אל תנסה למצוא אותי. אני אוהבת אותך אבל זה לתמיד. חייתי את החיים הלא נכונים". רולנד מודיע למשטרה על היעלמותה של אישתו, אבל המשטרה פותחת פצע פעור בחייו של רולנד, פצע עמוק ששורט את חייו לתמיד. שמו של הפצע: אשמה.
מכאן הספר נע בין העבר הקרוב והרחוק של רולנד והעולם, כמו באי סדר פיזיקלי, החל מ 1915 ועד 2021 ימי הקורונה, בין הדמויות הנוגעות לחייו: הוריו, חמיו, ילדיו והנשים בחייו. והנשים ברומן הן הנשים החזקות שמובילות את הרומן, שמלמדות את רולנד שיעורים.
אשמה
רולנד הוא בנם של קצין צבא גדול מימדים, קשוח ואלים ואישה קטנה שעובדת במכון Y.M.C.A. הם נמצאים בשליחות בלוב וכשרולנד בן 11 בשנת 1959, הוא נשלח בחזרה לאנגליה ללמוד בפנימייה, כיוון שהגיע הזמן שיקבל חינוך ראוי: לטינית, צרפתית, קריקט, רוגבי, פסנתר. שם משתנים חייו. הוא צופה בחבריו ללימודים אלו השומרים על הסדר הקיים.
רולנד מתגלה כילד מחונן על ידי המורה מרים קורנל, רווקה בת 25. מיס קורנל מחליטה לאמץ ולטפח אותו, אבל גם מפתה אותו עם ניחוח מי הורדים שלה. היא סדיסטית, שצובטת את ירכו של רולנד כשהוא מנגן קטע של באך. אחר כך היא מעזה יותר מנשקת אותו על פיו ומזמינה אותו – מצווה עליו – לבקר אותה בביתה במהלך חופשת הלימודים הבאה.
רולנד מגיע אליה באיחור של שנתיים, ומגיל 14 ועד גיל 16 הוא הופך למעין "שפחת מין" של מיס קורנל: היא נועלת את בגדיו וכספו תחת סככה בחצר, ומחזיקה אותו כבן ערובה. בארוחת ערב לילה אחד, היא מחליקה מעטפה על פני השולחן ובה ניירת נישואין. זו לא הצעה אלא פקודה: רולנד אמור להופיע במשרד הרישום ולעשות כרצונה. רולנד מבין שדעתה של מיס קורנל נטרפה ומסרב להצעתה.
אלבר קאמי, אבסורד, רצון חופשי, חירות ואקזיסטנציאליזם
פרק ברומן שיעורים, נקרא הנפילה. כשאישתו השנייה של רולנד נפטרה היא מבקשת ממנו לפזר את אפרה מעל גשר מסויים שבו הם טיילו לראשונה. שם, רולנד פוגש את בעלה הראשון והם מתקוטטים. פיטר מפיל את רולנד מהגשר והוא מקבל מכה שתהדהד אחר כך כחשש לבעיה בליבו.
קשה שלא לרפרר את הנפילה הזו לנפילה אחרת: לספרו של אלבר קאמי.
הנפילה של קאמי הוא מונולוג של קלמנס, עורך דין ושופט לשעבר, שמספר על אישה שנפלה מגשר המתאבדים באמסטרדם וצועקת תוך כדי הנפילה. הצעקה הזו חוזרת בחייו של קלמנס ובכל פעם היא גורמת לו להתנער ולהתחפר בתודעה, להבין את המצב האבסורדי שהוא מתנהל בו, להביט על טעויות העבר ולהרהר במשמעותן. הוא מהרהר על רצון חופשי, חופר באני הפנימי ומקומו בעולם ובחירות. המחשבות על חירות מובילות את קלמנס להסיק מסקנה חשובה: ".. העיקר הוא לא להיות עוד חופשי, אלא לציית, מתוך חרטה עמוקה, לנבל גדול ממך. כשכולנו נהיה אשמים, תבוא הדמוקרטיה".
המונולוג הארוך הזה, חושף את מחשבות קיומו של האדם בעולם המודרני, בדידותו למרות שאיפתו להשתלב בחברה, התחרות והשאיפה להשיג הישגים אישיים אך יחד עם זאת המשך קיומו למרות שלא תמיד הוא שבע רצון מהתנהלותו.
כשרולנד מסיים את מערכת היחסים המפוקפקת בינו לבין מיס קורנל הוא עמוס ברגשות אשמה מוסריים. יותר מזה, "מעולם לא חלף על דעתו שהתנהגותה הייתה מושחתת, נתעבת". ההתרשמות התמימה שלו מונעת ממנו לחשוב על התנהגותה של מיס קורנל כמניפולציה פדופילית וכמי שגרמה לו נזק פסיכולוגי, נזק שמתגבר כשאליסיה, אישתו, נוטשת אותו ואת התינוק שלהם.
כשרולנד מסיים את הקשר עם מיס קורנל הוא נוסע בנחישות לאחותו, מדליק מדורה ושורף כמה ספרים. אחד מהם הוא ספרו של אלבר קאמי (לא מצויין איזה מהם). אי אפשר שלא לעמוד על ההתרסה והמחאה בפעולה זו, אבל גם ההשלמה שבה, השלמה שבאה עם נטישתה של אישתו אליסיה. עמוק בליבו רולנד מודע לשוני בין שתי הנשים, אליסיה ומיס קורנל, אבל הוא לא יכול שלא להאשים אותן בצמתים מכריעים בחייו. על הפער בין הרצון החופשי, החירות שהאני רוצה לקחת על עצמו אבל הגורל שמתעתע בו, ומעל הכל – האשמה.
דטרמיניזם
כמה קל היה להיסחף בחיים לא נבחרים,
הוא חושב.
רולנד הרהר מדי פעם באירועים ותאונות, אישיות וגלובליות, זעירות ומשמעותיות שיצרו וקבעו את קיומו. המקרה שלו לא היה מיוחד – כל הגורלות מורכבים באופן דומה
רולנד ננטש, ולא ממש עוזר לו כשהוא מבין שאישתו הופכת לסופרת מפורסמת בעולם. הוא נכנס למצב אוטומט: הוא מטפל בתינוק, אוכל, ישן, עושה קניות ומנקה. במהלך השנים מגיעות גלויות מאליסה. אימהות, היא מסבירה לבעלה, "הייתה מטביעה אותי". רולנד והתינוק הופכים להיות הערת שוליים בביוגרפיה שלה (מאוחר יותר היא תגיד שלא רצתה לחשוף אותו ולפגוע בו כי הוא היחידי שאהבה באמת). הוא הופך לפאסיבי, אדיש לגורלו.
הלוא גם ההיכרות שלו עם מיס קורנל הייתה חוויה של הוראות, פקודות, ציווי וביטול רצון חופשי. היא אפילו מזהירה אותו
אתה תבלה את שארית חייך בחיפוש אחר מה שהיה לך כאן. זו תחזית, לא קללה
תגובתו הפסיכולוגית של רולנד היא להיסחף לחיים שלכאורה לא הוא בחר בהם – נסחף לנישואין, אבהות, לקריירה כזו ולאחרת, נסחף אל רצף ההיסטוריה. כי רולנד אולי דמות בדיוניות, אבל היא שזורה היטב בהתפתחויות החברתיות והפוליטיות שעיצבו את חיינו, כולל הקמת חומת ברלין, קריסתה, השינוי של מרגרט תאצ'ר בכלכלה הבריטית, הברקזיט (והרבה אירועים ודמויות מהעולם הבריטי הקרוב לחייו של רולנד), מלחמות עולם, קריסת מגדלי התאומים ופלישת ארצות הברית לעירק ולאפגניסטן, פלישת רוסיה לאוקראינה (לא זו האחרונה), איידס וכמובן – מגיפת הקורונה. כל אלה משמשים כתזכורת לכך שההיסטוריה מתרחשת כל הזמן, היא דינמית. אבל רולנד כל כך פסיבי שמקבלים את התחושה שהוא יהיה בדיוק אותו אדם בכל מאה אחרת, רק עם תספורת אחרת.
האם הפסיביות הזו היא תוצאת מערכת היחסים המפוקפקת עם מיס קורנל? בנטישתה של אליסה?
רולנד לא מצליח ליישב את הסיבות עם התופעה. הוא איש שגרתי לחלוטין שהרומן, שיעורים, עומד בניגוד גמור לאישיותו, רומן שהוא דיוקן של אנטרופיה סוציו-פוליטית.
אוטוביוגרפיה
ניתן למצוא בשיעורים סממנים אוטוביוגרפיים לחייו של איאן מקיואן. אביו של מקיואן היה קצין בצבא שהוצב בארצות שונות. גם מקיואן, כמו רולנד, חזר לאנגליה כשהיה בן 12 ולמד בוולברסטון הול סקול. בשלב כלשהו בחייו רולנד מגלה שאחיו הם אחים חורגים, אך מתבקש על ידי אימו לא להגיד דבר. בשנת 2002 מקיואן מגלה שיש לו אח שמבוגר ממנו בשש שנים, כתוצאה מרומן שאימו ניהלה כשהייתה נשואה לגבר אחר.
גם מקיואן היה נשוי פעמיים. אישתו הראשונה, פני אלן, נמלטה לצרפת יחד עם בנם בן ה 13, אחרי שבית משפט פסק שעל הבן (ואחיו בן ה 15) להישאר עם אביהם. מקיואן עסק בכך בספרו טובת הילד. אישתו השנייה היא סופרת ומסאית בעיתון הגרדיאן (ויקיפדיה).
נשים
כאמור, הדמויות הנשיות הן שנותנות לרומן את קצביותו ועוצמתו, ואולי אף את הנושא שלו – שיעורים. מיס קורנל – אישה מניפולטיבית, פדופילית, המורה לפסנתר שרולנד מתרגש ממנה, מפחד ומתעצב מהפצע שהיא מותירה בו; אימו – בשתיקתה הרועמת ומולה חוסר המעשה של רולנד; חמותו – שאיכשהו רוצה לחיות את חייה; וכמובן אליסיה – שבוחרת לחיות כסופרת מפורסמת רחוקה מאהבתה היחידה (אל רולנד) ומבנה התינוק.
לקראת סוף הרומן שוטר מופיע בדלתו של רולנד ומסביר לו שתרבות חדשה לגמרי קמה וניתן להעניש את מרים על פשעיה. אבל רולנד לא בטוח שהוא רוצה להעניש או שהעונש מתאים לפשע. האם הוא היה שותף לפשע? האם גם הוא אשם? האם מרים הרסה אותו? האם אפשר להיהרס ולא לדעת את זה?
מכל מלמדיי השכלתי – רולנד לומד מכל אחת מהנשים בחייו שיעור, אבל נכדתו היא זו שתאמר לו ש
חבל להרוס סיפור טוב על ידי הפיכתו לשיעור
