לאיסטנבול ערגתי כבר שנים. כנראה שהפכתי לסוג של טורקופילית בעקבות ספרים, סרטים, מוזיקה וכל שאר צרכי התרבות ש"צצו" בחיי. אפילו שידרתי תכנית מיוחדת על טורקיה בתכנית הרדיו שלי – היTרבות. תגידו אורחאן פאמוק, תגידו אליף שאפאק, תגידו ישר כאמל, נורי בילגה ג'יילן, מולאר, נילופר, איברהים טטליסס, בקלאווה או כנאפה וזהו.. אני שבויה. חוץ מלדבר טורקית – וגם זה אני מעריכה שיגיע – נשאר רק להגיע לעיר, מלכת העולם..
אגב, יש כותבים טורקיה ויש תורכיה. ואל תאמינו למי שאומר לכם שאין הבדל. יש ויש. תורכיה הוא תעתיק מהתקופה העות'מנית. טורקיה מהתקופה המודרנית של אטאטורק.
מי שעקב אחריי בדף הפייסבוק צפה "און ליין" בטיוליי. שם, חילקתי את הטיול לחמשת החושים (למעשה, ששת החושים), כי אין מה לעשות, איסטנבול, ממש כמו הודו, פועלת על המשוטט בששת החושים כולם. החלטתי שכאן אכתוב על הטיול שלי כמו שתכננתי וביצעתי לפי חלוקת הימים, כדי לעזור למי שרוצה לתכנן את הטיול שלו, אולי הראשון, אולי התיירותי, אולי המשוטט, בעיר שהיא מלכת העולם – איסטנבול. כן, היא ממש מלכה – נשית, מכילה, כמו רחם גדול, דיאלוגית של כל העמים, הדתות, המינים והגזעים, נוגעת, מלטפת, מעניקה ועוטפת.
למה דווקא איסטנבול?
הטריגר להחלטה שלי לטוס דווקא לאיסטנבול (כן, דווקא, למרות שפחדתם ודאגתם לי, למרות שחלקכם לא רוצים לדבר איתי כיוון שטסתי לעיר במדינה שמבצעת פשעים. כן, ממש כמו האמריקאים, הבריטים, הצרפתים, האפריקאיים), היה ספרו של אורחן פאמוק A Strangeness In My Mind, רציתי כמוהו, להיות בטקסים, איסתיקלל, רציתי לשתות איירן ובוזה ורציתי, כל כך רציתי לראות את מוזיאון התמימות ועוד כמה וכמה דברים..
שנתחיל?
היום הראשון
דרך בוקינג הזמנו חדר במלון Grand Hotel De Pera. מלון 4 כוכבים, קטן ומקסים ורק סמטה אחת מפרידה בינו לבין שד' איסתיקלל. מלון שקט, בקבלה מדברים כמה שפות: אנגלית ברמה גבוהה מאוד. הוא נמצא באיזור בייאולו (Beyoğlu) שבאיסטנבול, ליתר דיוק באיזור פרה (Pera) – פרה הוא אחד מהאיזורים העתיקים של איסטנבול, הוא הוקם כנראה באימפריה הביזנטית במאה השביעית שלפני הספירה. משמעו ביוונית Beyond, והיא חלק מ Beyoğlu. היא כוללת את גלאטה, קרקוי, קרן הזהב, Tophane ועוד. חלק זה של איסטנבול חשוב בהיסטוריה של העולם, כיוון שהמקום היה ערוב וערבוב הרמוני של דתות ואמונות: בית ספר ארמני, כנסייה יוונית, בית כנסת ספרדי, אכסניית סופים וקפלה רוסית.
נחתנו בשעה 09:30 ומונית שהוזמנה מראש מבית המלון חיכתה לנו והסיעה אותנו משדה התעופה סביחה לבית המלון שלנו. איפשרו לנו לעשות צ'ק אין לפני הזמן ואפילו שידרגו לנו את החדר חינם לחדר גדול ומרווח יותר.
יצאנו מיד לשוטט בשד' איסתיקלל (שד' העצמאות, גם שם ההימנון של טורקיה)
ירדנו בסמטאות הצפופות אך מאירות העיניים
אל מגדל גלטה Galata Kulesi או Pera. המגדל הוא "שאריות" של מצודה מלפני אלפיים שנה. הוא היה יישוב יווני שהיה בו גן תאנים, הוא נכבש, נהרס ונבנה מחדש מספר פעמים. בפעם האחרונה הוא שופץ בשנת 1990 ויש בו תצפית מרהיבה ומסעדה. יש מקומות שכדאי לראות אותם גם בלילה – זה אחד מהם. המגדל הוא בקו הרקיע של איסטנבול ואפשר לראות אותו ממקומות שונים בעיר
אבל אנחנו לא אכלנו במסעדה שבמגדל אלא מיהרנו לאכול ארוחת צהריים "אחרת", בירידות תלולות ולא תמיד נוחות. ולמרות הקושי אתם תמצאו בשני צידי הדרך מסעדות או בתי קפה צבעוניים ומאוד מזמינים
תרדו עוד למטה עד למזח, תחצו תחת המנהרה. שם תמצאו שוק קטן של דגים, נקי ומצוחצח, היכנסו עוד קצת, זה איזור Karaköy, תמצאו שם מסעדת פועלים של דגים: שם אכלתי אנשובי מטוגן, ודג בקלה (או בשמו האחר: מרלוזה) בלחם (דגים בלחם זה מאכל מומלץ באיסטנבול: Balik Ekmek)
עלינו בחזרה לכיוון גלאטה ושד' איסתקלל, עברנו דרך בית הכנסת נווה שלום.
ממש בתחילת שד' איסתיקלל, נמצא מנזר הדרווישים. וזו עוד אחת מהסיבות הרבות שהגעתי לאיסטנבול. לדרווישים, שהם זרם סופי באיסלאם, ובעיקר לסופים, הגעתי דרך הסופרת אליף שאפאק Elif Şafak, שכותבת הרבה על הסופים. הסופיות היא זרם מיסטי באיסלאם ששים דגש יותר על האהבה וביקשו להתאחד עם האל (ריקוד הדרווישים הוא הריקוד שמבקש להתאחד עם האל). אליף שאפאק כתבה את הספר ארבעים החוקים של האהבה, ומספרת את סיפור פגישתם ואהבתם של שניים מהסופים הידועים: ג'לאל א דין רומי ושאמס. קיימת טענה שאברהם בן הרמב"ם התעסק בחקר הסופיות וטען שכמה מהעקרונות שלהם קיימים גם ביהדות.
ואז הגענו לשדרה המפורסמת – שד' איסתיקלל. זהו רחוב יוקרתי וארוך, שחוצה אותו רכבת חשמלית קטנה ומשעשעת. משעה 10 בבוקר הרחוב מתחיל להתמלא באנשים והוא ממשיך ונהיה צפוף ביותר עד השעות הקטנות של הלילה
שם תמצאו את החנויות שחיפשתם: זארה, מנגו, H&M אבל גם את הרשתות הטורקיות המקומיות ושוות ביותר: Dogo, Mavi והכי הכי כמה מהרשתות עם הקינוחים הכי טובים בעולם: Mado, Koska וכמובן Hafiz Mustafa. לא לשכוח ולא לוותר לשתות תה טורקי אסלי! כי גם אם אתם לא מחובבי התה בכלל, אין ספק שלגימה אחת ממכרת ותרצו לשתות מזה בכל כמה צעדים שלכם..
הסתכלו לצדדים, כל 20 מטר לערך יש סמטה שמובילה לשורה ארוכה של בתי קפה מסעדות טורקיות אותנטיות שעושות חשק לשבת בכולן באותו הזמן..
ואז בסוף מגיעים לכיכר טקסים Taksim Meydanı:
הכיכר היא מרכז תחבורתי באיזור בייאולו (Beyoğlu), ומשמעות שמו: חלוקה. הכיכר נבנתה לראשונה ב 1732 כאמת מים, ומאז היא משמשת כמרכז למחאות והפגנות (הכיכר נמצאת מול מלון אינטרקונטיננטל, היום מלון מרמרה, מתוכו התרחש אחד ממקרי הטבח האכזריים בהיסטוריה של איסטנבול, שהתרחש בזמן הפגנה של אזרחים). במרכזה ניצבת אנדרטת הרפובליקה לזכרה של מלחמת העצמאות של טורקיה. האנדרטה מחולקת לארבעה חלקים וכל חלק מספר סיפור אחר. היא משמשת גם כמרכז תחבורתי חשוב ומתחתיה רכבת תחתית.
הסתובבנו בחזרה והשמש כבר החלה לשקוע, ולמרות הקינוחים, אנחנו עדיין רעבים..
באמצע שד' איסתיקלל נמצאת מסעדה נהדרת. צריך להיכנס לאיזשהו בניין ובקומה האחרונה (נדמה לי קומה שישית) – כשעולים במעלית ועוד קצת מדרגות נמצאת מסעדת 360
כשמה כן היא, נוף 360 מעלות של חלק מאיסטנבול. אוירה מדהימה, מוזיקה רכה, אוכל – עשוי מעולה, מוגש בצבעוניות והטעם עשיר ומנחם
שתו יין אדום מקומי (בהמלצת המלצר), התרווחו, האזינו לצלילי פעמוני הכנסייה בשעה עגולה בדיוק, ורבע שעה לאחר מכן את המואזין במסגד (רחם אחד גדול, אמרנו?)
היום השני
העיר מתעוררת לאט לאט, ערפל כבד תופס אותנו (ראו תמונה ראשית), והריח של הערמונים הקלויים עדיין מרחף באויר.
כבר מהארץ דיברתי עם נהג שהוא גם מדריך וקבעתי איתו תאריך ושעה, 100 דולר ליום ותגידו לאן אתם רוצים להגיע. ביקשתי ממנו ללוות אותנו לצד האסייאתי של איסטנבול, אפילו נקבתי בשמות של המקומות שרציתי להגיע אליהם.
הנסיעה ארוכה ותאמינו לכל מה שמספרים לכם: השילוט בתמרורים הם בגדר המלצה בלבד. הטורקים נוסעים איך שבא להם, מתי שבא להם ו.. על מה שבא להם.. ולמרות זאת על כל גשר יש שלט פרסום ענק: Istanbul Senin, איסטנבול שלך.
הנקודה הראשונה שלנו רחוב בגדד (Bagdat) היוקרתי – חנויות יוקרה מפוארות וקפה אמיליה אחד שנחמד להצטלם בו כי כולו פרחים:
הנקודה הבאה היתה שכונת אוסקודר Üsküdar, תהנו מהשווקים ומבתי הקפה הצבעוניים
אחר כך המשכנו למגדל הנערה היפהפה
התרווחו על המזרונים שממול, הזמינו תה טורקי ותהנו
המשכנו לבוסטאנג'י ובקדיקוי עצרנו לאכול ארוחת צהריים אצל Zekiberi (אל תפספסו!!)
משם המשכנו לאיזור Otagtepe, יש גן יפהפה ונוף עוצר נשימה על גשר פאטיח והבוספורוס
שוב שתינו תה טורקי חם ומתוק ירדנו לבייקוז (Beykuz) לאכול ולשתות משהו.. מזמן לא אכלנו קינוח
בינתיים החל להחשיך והבוספורוס החל לנצנץ
מחשיך אבל היום עוד לא נגמר… ממשיכים לאורטאקוי (Ortaköy), רובע בתוך שכונת בשיקטאש (Beşiktaş), על שמה נקראת קבוצת הכדורגל. אם אתם שטים על הבוספורוס, תוכלו לראות אותו טוב יותר, כיוון שהוא שוכן ממש למימיה. אנחנו צפינו בו מהקרקע
שכונת בבק (Bebek). בשל השעה המאוחרת לא הספקנו להיכנס למבצר רומלי (Rumeli Hisarı), אבל אם זמנכם בידכם אל תפספסו:
ארמון דולמבהצ'ה
היום השלישי (למיטיבי לכת)
מבית המלון שלנו חצינו את גשר גלאטה (ברגל..)
הגשר שוקק חיים, הולכי רגל, תחבורה ציבורית והמון המון דייגים. הכביש רטוב? לא כיוון שירד גשם, הדייגים מנקים ומנקים ומנקים
ממשיכים עוד קצת ישר, חוצים את הכביש ומצד ימין תראו את התחנה המרכזית העתיקה של העיר, יש אפילו שילוט שמסביר ומתאר את ההקמה של התחנה
צילום שלי מול מקור:
ממשיכים ישר. הביטו שוב ושוב לצדדים: צבע, אוכל ובעיקר אוירה. ואפילו יתחשק לכם לשתות תה טורקי
המשיכו לעלות בעלייה לכיוון המסגד הכחול – פאר היצירה הארכיטקטונית באיסטנבול, במקום שהיה אז מרכז העיר קונסטנטינופול. שמו המלא של המסגד הוא מסגד סולטן אהמט, והוא נקרא כך בשל אריחים כחולים שמצפים את הקירות (הם קצת דהו..). המסגד נבנה בין השנים 1609 עד 1616 ואדריכל הבנייה התבקש לא לחסוך בהוצאות. קירות המסגד מעוטרים בפסוקים מהקוראן.
אם החלטתם להיכנס פנימה היו נחמדים ולבשו צנוע.
ממש ביציאה מהמסגד ומולו, נמצא איה סופיה (מסגד החוכמה הקדושה). תחילתו היתה כנסיה ביזנטית וכשקונסטנטינופול נכבשה על ידי האימפריה העות'ומאנית בשנת 1453, הוא הפך למסגד מפואר, אחר כך הפך למוזיאון ובשנת 2020 ארדואן הפך שוב את המקום למסגד. הוא היה מודל לבניית המסגד הכחול כמה מאות שנים לאחריו.
חיזרו על עקבותיכם, בדרך שהגעתם אל המסגד הכחול ואיה סופיה. באמצע הירידה תמצאו את ארמון טופקאפי Topkapı Sarayı: ארמון שער התותח. הארמון שימש מגורים לסולטאנים העות'ומאנים, וגם מרכז אדמיניסטרטיבי בין השנים 1465-1853. הארמון נבנה בשנת 1459
בשטח הארמון נמצא מוזיאון לארכיאולוגיה של איסטנבול, שזה בעצם שטח של שלושה מוזיאונים: המוזיאון לארכיאולוגיה, המוזיאון למזרח הקדום והמוזיאון לאמנות איסלאמית, והם כולם מוזיאונים עשירים באוספים שלהם, שהם מהגדולים בעולם. ממליצה בחום להכנס!
המשכנו לחזור על עקבותינו עד לתחנה המרכזית העתיקה שם נכנסנו לאחת הסמטאות וגוגל הוביל אותנו לשוק המצרי, שוק מקורה ומלא בחנויות. ואנשים..
מיד לאחריו – לגארנד באזאר. הוא עצום, מלא סמטאות, כל סמטא "מתמחה" ב"נושא" אחר: סטמא של תיקים, סמטא של בגדי נשים וכו'.. אזהרה: הוא צפוף עד כדי אגרופוביה…
בתוך הבאזאר, באחת הסמטאות הקטנות, שקשה מאוד למצוא אותה (תשאלו את הרוכלים, הם מכירים), נמצא שוק הספרים העתיק. תמצאו שם ספרים באנגלית, בטורקית, על ההיסטוריה של טורקיה, מימאר סינאן (שמיד אכתוב עליו) ואפילו מצאתי את ספריו של יובל נח הררי בטורקית. קשה לעמוד בפיתוי..
אחרי שבזבזנו שעה וחצי בשוק הקטן (יחסית) הזה, פנינו למסגד חשוב לא פחות – מסגד סולימאנייה Süleymaniye Camii. המסגד הוא מסגד עות'ומאני ונבנה בימיו של סולימאן המפואר (ומכאן שמו), בין השנים 1550-1558. מחוץ למסגד יש נוף מרהיב של איסטנבול, ואפילו הפאלוס המפואר – מגדל גלאטה – ניצב עומד ונצפה. את המסגד בנה האדריכל המוסלמי מימר סינאן.
במהלך חמישים שנות פעילותו, סינאן תכנן 500 מבנים. אל מימאר סינאן הגעתי דרך ספרה של אליף שאפאק The Architect's Apprentice. בספרה, מתארת שאפאק את חייו של סינאן, מאז היותו שולייה ועד מותו.
אם יש לכם זמן לכו גם לשוק התבלינים
ולקינוח: תה טורקי עם פודינג אורז
היום הרביעי השכונות היהודיות
הפעם נעזרנו במונית (לא לשכוח מונה!), אפשר גם באטובוס זה אפילו זול יותר, וביקשנו מהנהג שייקח אותנו לאיופ, גבעת איופ, מסגד איופ.
גבעת איופ נמצאת באיזור קרן הזהב של איסטנבול והמסגד הוא מהחשובים באיסטנבול. איופ היה מנושאי הדגל של הנביא מוחמד.
כמה צעדים מאחרי המסגד יש עלייה תלולה וחדה אל תצפית ובית הקפה פייר לוטי. מכאן תוכלו לצפות על העיר איסטנבול שמגדל גלאטה לא מעורב בה, לשם שינוי. פייר לוטי היה שם העט של לואי מארי ז'ילין ויאו (Louis Marie Viaud), סופר שבמאה ה-19 היה קצין בצי הצרפתי ונהג לשבת בבית הקפה הזה בקביעות. האיש חי בעיר והתחבר מאד לחיי התרבות באיסטנבול. לאחר מותו החליט בעלי בית הקפה לקרוא אותו על שמו. את הירידה אפשר לעשות באמצעות הרכבל (באמצעות כרטיס Istanbul cart, שאותו צריך לרכוש מראש), או ברגל.
אחרי התצפית מגבוה ניתן ללכת ברגל (למיטיבים בלבד) או לקחת מונית לשכונות היהודית: פנר (Fener) ובאלאט (Balat). הטיול בשכונות הוא כמו טיול בשדות צבע מרהיבים, שופעים, מלא בתי קפה קטנים ומזמינים (וכן, איך אפשר לוותר..)
שכונת בלאט נבנתה על ידי יהודים מגורשי ספרד בשנת 1492. רבים מהיהודים עזבו לישראל, כך שאת מקומם תפסו המקומיים.
בבאלאט היינו באחד מבתי הכנסת העתיקים באיסטנבול, בית הכנסת ארידה (Ahrida), בית הכנסת העתיק, מעל 400 שנה. לא רחוק ממנו נמצא גם בית הכנסת יאנבול (Yanbol). שניהם האחרונים שמעט פעילים עדיין, מבין 19 בתי כנסת שפעלו כאן בעבר. אבל זה היה לא כל כך נעים לראות בית כנסת סגור, נעול ומעליו דגל טורקיה
ליד השכונות היהודיות, ועל הכביש הראשי צמודים אחד לשני שני מבנים חשובים נוספים. האחד, הספריה המרכזית לנשים עובדות (1990)
והשני,כנסיית סן סטפן של הבולגרים – Bulgar Kilisesi
היום החמישי והאחרון – חופשי
בחרתי לסיים בדובדבן שבקצפת: בשנת 2008 יצא לאור ספרו של אורחאן פאמוק (חתן פרס נובל לספרות 2006), מוזיאון התמימות. סיפורו של כאמל, ממוצא משפחתי עשיר, שהתאהב בפוסון, ממוצא משפחתי עני, בשל אהבתו החליט כמאל לאסוף פריטים שקשורים אל אהובתו. בשנת 2012, החליט אורחאן פאמוק להקים מוזיאון אמיתי, מוזיאון התמימות, שמוקדש לסיפור. אבל סיפור אהבתם של כאמל ופוסון הוא משל לסיפור אהבתו של פאמוק לאיסטנבול, הפריטים שכאמל אסף, הם בעצם הפריטים שמעצבים את העיר איסטנבול של שנות השבעים. המוזיאון נמצא בבניין אדום ברחוב נסתר (אך קל למוצאו) והוא בנוי שלוש קומות, כפרקי הספר. אחרי הביקור המרגש יצאנו למסע קניות ברחוב הקרוב למוזיאון, והמשופע בחנויות – שד' איסתיקלל
אבל רגע לפני שעולים למטוס חייבים לאכול משהו..
טיפים ועוד כמה דקויות:
- הטורקים מקדימים אותנו בשעה. אם אצלנו השעה 18 אצלם השעה 19
- הזריחה בשעה 07:40 כך שעד 10 בערך קריר. אחר כך מתחמם קצת וב 15 שוב צונחות הטמפרטורות (נכון לאמצע נובמבר)
- התחבורה הציבורית עניפה מאוד: אוטובוסים, רכבות, מוניות (רק עם מונה!), מעבורות. אופניים, אופניים חשמליים, קורקינט וכו' – לא קיימים באיסטנבול. גם כבוד להולכי רגל אין ממש..
- שימו לב באיזה שדה תעופה אתם נוחתים ובאיזה אתם ממריאים חזרה: יש שני שדות תעופה גדולים באיסטנבול: סביחה באיזור האסייאתי ואטאטורק באיזור האירופי (שדה תעופה עצום!!! השאירו כסף גם לשם)
- באיסטנבול משתמשים בלירה טורקית וביורו. המירו את הכסף שלכם רק בבית המלון
- חובה לנעול נעליים נוחות: גם כי הולכים הרבה ברגל וגם כיוון שלא תמיד המדרך נוח
- כפי ששמתם לב, איסטנבול פועלת על המשוטט בכל החושים כולם: חוש הראייה, הטעם, השמיעה, הריח, המגע וגם החוש השישי – המיסטי. תשתמשו בחושים הללו בעצמכם בשיטוטיכם, הביטו, שמעו, הריחו, געו, טעמו ותרגישו!
- איסטנבול, שד' איסתיקלל בעיקר, משופעים בחנויות ספרים. על כך בפוסט נפרד.
- הטורקים אוהבים מאוד בעלי חיים, בעיקר כלבים וחתולים
- איסטנבול נקייה מאוד: הרחובות וליד החנויות תמיד רטוב מכיוון שהטורקים כל הזמן מנקים את החנויות ואת הסביבה של החנות (ניקוי הסביבה של החנות מסלק אנרגיות שליליות)
- אפס פילזן אחת בכל מקום
- תאכלו כל מה שתראו, הכל טעים ונקי: דוכנים של קלחי תירס על גחלים, ערמונים קלויים, צדפות, סמבוסק ועוד…
- למעוניינים להרחיב דעת, רצ"ב לינקים לספרים, לתכניות רדיו, ולפוסטים אחרים בנושא טורקיה: חנויות ספרים באיסטנבול; תכנית הרדיו המילים והדברים על טורקיה; תכנית הרדיו היTרבות על טורקיה; עוד תכנית רדיו על טורקיה; על הספר מדרגות איסטנבול;
על סרטיו של נורי בילגה ג'יילן: עץ האגס הפראי, שנת חורף, שלושה קופים,
על ספריו של אורחן פאמוק: שלג, A Strangeness In My Mind, The Red-Haired Woman
על ספריה של אליף שאפאק: כבוד, שוליית הארכיטקט (על מימאר סינאן), The Forty Rules of Love (על הסופים, על רומי ושאמס), שלוש בנות חווה, Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World, מאמר שלי על שלושה מספריה, הרצאה שלי על אליף שאפאק שעשיתי בעיר לידס, אנגליה, פוסט : גוף האישה, אונס וזנות: איסטנבול כמבע טקסטואלי אצל אליף שאפאק
תהנו!
ורק בקשה אחת קטנה: כל הצילומים כאן הם של כותבת המאמר, מירב גולן, וכל הזכויות שמורות לה. במידה שאתם משתמשים בתמונות, בבקשה עשו שימוש הוגן
