איתמר אורלב, 1975, יליד ירושלים וגר בתל אביב. עד כה פרסם סיפורים קצרים. בנדיט הוא הרומן הראשון שלו. הוא דור שני לשואה, בנו של סופר הילדים אורי אורלב.
המוטו של הספר הוא מתוך חיי המתים לחנוך לוין:
"ואיך תנחמו זה את זה, כי כאשר יתלה האב / בשתי ידיו בצוואר אביו, איך יאחז את בנו?"
חיי המתים היא פואמה של חנוך לוין המספרת את סיפורו של איש מת מרגע מותו, ומפגישה את הקורא עם עולם המתים אליו הוא מגיע, שם עובר האיש המת מסע, מסע מוות שלו עצמו. וזוהי בערך תמצית תוכנו של הספר.
בנדיט
הספר מחולק לארבע חלקים והזמן שלו הוא 1988, נע בין ישראל לפולין.
בחלק הראשון, טאדק בן שלושים ושש חי בישראל, סופר, "סופר כושל" ש"אפילו לא הספיק להיכשל", גר בירושלים, נשוי ויש לו בן. אשתו מחליטה לעזוב אותו, היא טוענת שהוא פרזיט. הנרטיב נפתח עם סיוט של טאדק, בו הוא נרדף על ידי דמות שחורה ובלתי מזוהה. הסיוט הזה מלווה את הספר וחוזר בגרסאות שונות, עד שהזהות של הדמות נפתרת, וכך גם חלומו של טאדק ושלוותו חוזרת אליו. טאדק הוא האח הצעיר מבין ארבעה, הם נולדו בפולין ועלו לישראל בשנות העשרה שלו יחד עם אחיו ואימו. אביו, סטפן זאגורסקי, נשאר בפולין והוא בחייו של טאדק בגדר נוכחות נפקדת. בעברו היה האב פרטיזן וניצול מיידנק. אט אט מסתבר כי נוכחותו הנפקדת היא בעצמם נוכחות והשפעה חזקה מאוד על חייו של טאדק, הוא דמות נכספת בחייו, דמות שהוא עורג לקרבתה ולחומה הדמות שהפכה אותו למה שהוא. לאחר שנים של התעלמות והזנחה אך עם סיוטים וסוג של אינסומניה, טאדק מתחיל לשאול על אביו ולתהות על גורלו. אחיו של טאדק לא גרים בארץ הם התרחקו לארצות הברית, וטאדק מנסה ליצור עימם קשר כדי לגשש. מסתבר, שאחותו שיכנה את האבא בבית אבות של פרטיזנים וגיבורי מלחמה פולניים.
טאדק מספר לאשתו על אביו, וזו מציעה לו למכור את המכונית כדי לנסוע לאבא, ובכדי לפתור את חייו שלו. כשטאדק מספר לאחיו שהוא מתכוון לנסוע הוא ידע מראש על תגובותיהם: רוברט, אחיו של טאדק, מאשים את האב בליבו החלש, אולה, אחותו, בדיכאון תמידי ואנקה אחותו הקטנה יותר מפחדת מהצל של עצמה, ובעצם "למי איכפת כמה זמן הוא יחזיק" (עמ' 49), או "אבא, מבחינתנו, מת מזמן" (עמ' 50). אנקה לא מספרת לטאדק ששמה את האבא בבית אבות ורוברט לא מספר לו שכתב לו מכתב, אמרו להם לא לספר לו. הם לא רצו לגלות לו, לטאדק כי חששו שירצה לנסות לפגוש אותו. בחלק השני והשלישי, טאדק בפולין פוגש את אביו. לפני שהוא מגיע לוורשה טאדק מתקשר לאביו ומגלה שאביו מתרגש מאוד. הוא קובע עם אביו שעה, אך מאחר בשעתיים. הוא ממתין בחוץ ועדיין מתלבט אם להיכנס. כשהוא עושה זאת סוף סוף הוא מבין שהמטפלים כועסים עליו מאוד, כיוון שהאב המבוגר חיכה בהתרגשות, התקלח ולבש את בגדיו היפים, אך נכנס לדיכאון כשהלה בושש להגיע. כשהוא פוגש אותו הוא מסתכל עליו כאיש מבוגר, שזכר את אביו כך ועכשיו נראה אחרת, ובעצם "זה האיש שלא רציתי לפגוש" (עמ' 103). מכאן, טאדק ואביו סטפן עוברים מסע של גילוי מחדש, של זיכרונות משותפים, האשמות, האשמות עצמיות, קללות, "התחרבנות" המשפחה ובעיקר בנדיטים וכל זה על רקע אדי וודקה תמידיים. בחלק הרביעי, טאדק נפרד מאביו וחוזר לחייו האמיתיים בישראל, לחיים שבהם בנו שלו ממתין לו.
בחלק השני והשלישי מסופר בעיקר סיפורו של סטפן זאגורסקי, הלא הוא הבנדיט הגדול (מבלי שהכינוי יוזכר כלפי האב), שמעורבב עם זיכרונותיו של טאדק, שהוא ואחיו היו בנדיטים בעצמם. בחלק הזה הרבה פרטים שטאדק לא ידע על אביו נגלים, פרטים שמפתיעים את טאדק ואת הקורא. פתאום טאדק מבין שאביו היה לא רק אביו – אביו המכה, השתיין, שרוב הזמן לא נמצא בבית, אלא "אבא שלי הרוצח", פרטיזן לא יהודי (האם יהודיה) שהיה למעשה רוצח שכיר שרצח גרמנים נאצים שפגעו ביהודים, אך אחרי המלחמה נשלח לכלא על רצח "חפים מפשע" ונאלץ לענוד טלאי משולש אדום, שסימן אותו כרוצח גרמנים "כל המלחמה רצו להרוג אותי הגרמנים ומי בסוף גוזר עליי גזר דין מוות? הפולנים, אלה שהקרבתי את החיים למענם" (עמ' 411). סיפורו של סטפן גדוש סיפורי זוועה, הזיכרונות מחבריו, העינויים, הבריחה ממדיינק. טאדק ואביו עוברים ברכבת ליד מיידנק, האב שואל את בנו אם ירצה לרדת ולראות, אך הבן מסרב. הם פוגשים משפחה, חברים ושכנים, אך לא בטוח שכולם אוהבים את אביו, כולם מתייחסים אליו בחשדנות, כועסים עליו, מחפשים נקמה, וטאדק לא בטוח מה הוא רואה ומה הוא יודע.
פרושו של בנדיט הוא שודד, פורע חוק ובסלנג: ילד שובב. כאמור, הבנדיט כאן הוא סטפן זאגורסקי, אביו של טאדק, והוא בהחלט היה פורע חוק, עשה רק מה שרצה לעשות ואיך שרצה לעשות, רוצח שכיר, חי את חייו בחוסר התחשבות מוחלט בחייהם של אחרים, בעיקר של משפחתו, או כדבריו: "הבן אדם עושה מה שהוא עושה… ואני עשיתי מה שעשיתי" (עמ' 421), הוא מכיר במעשיו, אך אינו מתנצל! והנראטיב גדוש במעשיו ובמעלליו של האב, והקורא נע בין אמפתיה לכעס בדיוק כמו טאדק הבן. בהתחלה קיימת בספר אוירה של כעס של הילדים על האב, רגשותיו האמביוולנטים של טאדק הבן כלפי אביו, אך רגשותיו שמסתבכים במסע מגיעים כמעט לטינה, לרצון להרוג, לחנוק ולשחרר.
טאדק חוזר לפולין שלאחרי המלחמה (פולין שב 1988 קיים עוצר עם תחילת הערב), יש לו זיכרונות, לא בטוח שכולם זיכרונות טובים והנראטיב כולו נע בין עבר להווה, בין זיכרון למציאות בין סיוט לפתרון. אך הוא מתגעגע. הוא מתגעגע לסבתו, לאביו, הוא מתגעגע לעיניו החמות של אביו שמעולם לא זכה לראות, לחיבוק שמעולם לא קיבל, לחום ולאבא שיהיה לו איכפת ממה שקורה לו, לטאדק הילד והאיש הבוגר. כי טאדק עצמו דומה לאביו אך בניגוד לאביו, הוא עצור, שתקן, את האלימות האצורה בו הוא מחניק כי הוא יודע מה האלימות הזאת עשתה למשפחתו.
זהו ספר על ימות המלחמה בפולין, אך זהו אינו ספר שואה. זהו ספר על אבות ובנים על מה שביניהם – על כל מערכת היחסים המורכבת הזאת. "אבות ובנים מנסים להיאחז זה בזה, אבל נשארים זרים, ואת ההכרה שאנחנו מנסים לקבל לא נוכל לקבל לעולם" (עמ' 419). ברישום מדוייק להפליא, הן של נופי פולין, נופי הזיכרון בעבר ורישומי הנפש בהווה ובעבר ובכתיבה מדוייקת, מספר לנו אורלב על מערכות יחסים, מורכבות המשפחה, בין אב לאם ובין אם לבנה, על דור שני למלחמת העולם השנייה מנקודת מבטו של פרטיזן שבוחר לחיות את חייו איך שהוא רוצה, אך בעיקר, כאמור על אבות ובנים.
ספר נפלא שהשאיר אותי לא פעם קצרת נשימה
