הנפילה מתרחשת תמיד עם שחר (עמ 101)
אלבר קאמי
אלבר קאמי הוא סופר ופילוסוף צרפתי, ממוצא אלג'יראי. הוא נולד ב 1913 ונהרג בתאונת דרכים ב 1960. קאמי זכה בפרס נובל לספרות וכתיבתו נעה בין שני התחומים, ספרות ופילוסופיה. קאמי וז'אן פול סארטר הובילו שני זרמים בפילוסופיה: אקזיסטנציאליזם ואבסורד. אפשר לומר שקאמי שילב ביניהם.
אבי התורה האקזיסטנציאליסטית היה סרן קירקגור, למרות שיש לה זרעים מוקדמים יותר. אם לתמצת את התורה ניתן לומר על קצה המזלג שהיא תכלית קיומו של האדם ומשמעותו בחיים.
ז'אן פול סארטר
ב-1946 פרסם סארטר מאמר בשם אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, שבו כתב על היחס שבין היחיד לחברה ומושג החופש לאחר מלחמת העולם הראשונה. שלושה מושגים החשובים בתורה זו הם: בדידות והטענה כי האדם בעולם המודרני הוא בודד ומרגיש ניכור כלפי העולם, חירות והטענה שאמנם יש סבל בקיום האדם הבודד, אך יש בזה גם תקווה שמכוונת לרצון אישי ופרטיות: הקיום האנושי הוא אינדיבידואלי (או כמו שסארטר כתב: האדם נידון לחירות). ואבסורד, שמתייחס לפער בין החיים שאנו מנהלים לבין חוסר התכלית הברור שלהם, אנו חיים את חיינו בידיעה שחיינו חסרי משמעות ובכל זאת ממשיכים בשגרה למרות האבסורד שבזה.
ספריו של אלבר קאמי נוגעים בתמציתיות הפילוסופיה הזאת. מושגיה הם עמודי התווך לכתיבתו ובאמצעות הסיפורת הוא מעביר את הפילוסופיה שלו, אם בהזר, הדבר. גם הנפילה, עוסק בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית ובעיקר באבסורד, ובאופן מובהק הרבה יותר. כאן, שני הנושאים הללו מועברים באופן ישיר לקורא.
מונולוג
הנפילה הוא מונולוג ארוך של ז'אן בפטיסט קלמנס (לא ברור אם זהו שמו אמיתי, "השם שאמרתי לך אינו שמי האמיתי,כמובן", עמ' 17), שופט-מתוודה, עורך דין לשעבר, גר ברובע היהודי באמסטרדם
או לפחות ככה כינו אותו עד שאחינו ההיטלריינים פינו בו מקום.. אני מתגורר במקום שבו בוצע אחד הפשעים הגדולים בהיסטוריה (עמ' 12)
העלילה/מונולוג מתרחשים באמסטרדם, באחד מהרובעים שהוא מכנה אותו גיהינום הלא הוא רובע "מקסיקו סיטי", הרובע שבו מתקיימים הברים והמועדונים החשובים והידועים באותה תקופה באמסטרדם. קלמנס פונה לאחד מיושבי הבר ומדבר אליו עד שהוא מגיע אל ביתו. לא ברור אם אכן מדבר אל מישהו או אל עצמו, אם הוא פיכח או שיכור אך, בכל מקרה, משטח את אשר על ליבו.
הוא לא מסביר בהתחלה מה גרם לו להגיע למצבו זה, למרות הרמזים, אלא רק באמצע הספר: נפילתה של אישה אל הנהר הידוע, הנהר שעליו גשר וממנו רבים האנשים שמתאבדים. הוא שומע את הצעקה (שהוא לא יודע ולא זוכר ממה ומאיפה היא נבעה) שתחזור ותופיע מספר פעמים במהלך חייו, צעקה שגורמת לו להתנער ולהתחפר בתודעה, להבין את המצב האבסורדי שהוא מתנהל בו.. באמצעות המונולוג הזה מסביר לנו קלמנס מה עבר עליו מאותה נפילה.
הנפילה
עד אז הוא היה עורך דין מצליח, אחד שנחמד לכולם, לוחץ את ידיהם של כל אחד בחביבות, נזהר כיוון ש
יש אנשים שהבעיה שלהם היא שהם צריכים להסתתר מפני בני האדם, או לפחות להסתגל אליהם" (עמ' 24)
לכן, הוא מגיע למסקנה ששיכחה תעזור לו להסתתר מאותם אנשים. השיכחה לדידו, היא סוג של נכות,
אותה נכות שעשתה אותי אדיש או כפוי טובה, הפכה אותי אז לרחום וחנון" אבל מנגד "חייתי לי מיום ליום, בלי שום רציפות פרט לאותו אני-אני-אני.. כך התקדמתי בחיים" (עמ 38), "כזה הוא האדם, אדוני היקר. יש לו שתי פנים: הוא אינו יכול לאהוב מבלי לאהוב את עצמו" (עמ' 28)
את האהבה העצמית הזאת והשיעבוד אליה מזכיר קלמנס מספר פעמים במהלך המונולוג, כמו: "לקיתי לפחות באהבה גדולה אחת, שהמושא הבלתי מעורער שלה היה אני" (עמ 43) ועוד. האהבה העצמית הזאת הביאה אותו להרגשה של עליונות אך גם בדידות, "משהוכחה בדידותי מעל לכל ספק, יכולתי להתמסר להנאותיה של עצבות גברית" (עמ 61). היום, אחרי הנפילה הוא יודע שהאהבה העצמית הזאת הובילה אותו אומנם לחירות, אבל
פעם הייתה על לשוני מילה אחת ויחידה: חירות. מרחתי אותה על פרוסת הלחם בארוחת הבוקר, לעסתי אותה כל היום ונשפתי על העולם רוח רעננה להפליא של חירות.. אך לא ידעתי שהחירות אינה פרס.. להיפך, היא עבודת פרך, ריצה למרחקים ארוכים בודדה ומתישה מאוד.. בסופה של כל חירות יש פסק דין" (עמ 93-94)
המחשבות על חירות מובילות את קלמנס להסיק מסקנה חשובה: ".. העיקר הוא לא להיות עוד חופשי, אלא לציית, מתוך חרטה עמוקה, לנבל גדול ממך. כשכולנו נהיה אשמים, תבוא הדמוקרטיה" (עמ 96)
הרצון להיות חופשי זה השיעבוד של האדם המודרני, כי זאת למעשה העבדות החדשה "… ברור לי היטב ששעתה של העבדות טרם הגיעה. היא תהיה אחת מברכותיו של העתיד" (עמ 97). עכשיו, אחרי הנפילה הוא מרגיש בושה על האנוכיות שלו, על האהבה העצמית, על זה שהנדיבות שלו כלפי הפושעים, החפים מפשע וכל אלה שייצג אותם. הוא משתמש מעולם המושגים שלו כעורך דין כדי להעביר מסרים מוסריים, כמו: "אנשים ממהרים לשפוט, כדי לא להישפט" (עמ 58) או "תמיד יש סיבות לרצח של אדם. לעומת זאת, להישארותו בחיים אין הצדקה" (עמ 79).
המסרים הללו הם הפילוסופיה של האקזיסטנציאליזם, על קיומו של האדם והמשמעות בחיים שלו בעולם המודרני, עולם של ניכור ובדידות, כי "אדם חושב שהוא בן אלמוות, וכעבור כמה שבועות כבר אינו יודע אם יצליח לשרוד מחדש" (עמ 74).
קלמנס/קאמי מעביר ביקורת גם כלפי הדת ".. הדתות טועות מרגע שהן מטיפות מוסר ומרעימות כל מיני דיברות ומצוות. לא צריך אלוהים כדי ליצור אשמה, גם לא כדי להעניש. אחינו בני האדם מספיקים, בעזרתנו אנו" (עמ 78), וביקורת גם כלפי הגזענות, כלפי האינטליגנטים, כלפי חבריו ההומניסטיים שיושבים בבתי הקפה הידועים בהולנד או בצרפת אך מנגד הם אלו שמגלים חוסר סובלנות כלפי עניים, כלפי הדת, כלפי הפוליטיקה – כי האינטליגנטים הם אלו שפונים בדרך כלל למפלגה הכי אכזרית (עמ' 42) וכו'..
המונולוג הארוך הזה, חושף את מחשבות קיומו של האדם בעולם המודרני, בדידותו למרות שאיפתו להשתלב בחברה, התחרות והשאיפה להשיג הישגים אישיים אך יחד עם זאת המשך קיומו למרות שלא תמיד הוא שבע רצון מהתנהלותו. למונולוג יש מטרה וקלמנס/קאמי חושף אותה. אך לא אני.
אי אפשר לקרוא את אלבר קאמי בלי להכיר את הפילוסופיה שלו, כדי להבין את הסיפורת שלו צריך להבין את מקור האקזיסטנציאליזם ואת מושג האבסורד. אין בנפילה עלילה מובהקת וליניארית, לא דו שיח, אך כן התפתחות של דמות, מונולוג ארוך של דמות בדויה – שופט-מתוודה – שמספרת את תהליך התפכחותה והתפקחותה, תהליך אפיסטמולוגי שבסופו מבין קלמנס מה הוא היה בעברו, את הכבלים שאזקו אותו והפיקחון יוביל אותו למסקנה אקזיסטנציאליסטית אחרת.
הנפילה תורגם מחדש בהוצאת הספריה החדשה על ידי עמנואל פינטו. חשוב לציין שהתרגום דבק ברוחו של אלבר קאמי ובסגנון כתיבתו (אם כי היו פה ושם חריגות שהפליאו אותי, כמו "לחפש את החברים שלי" "אתחפף" ו"פליק" – שאין לי מושג אם אכן כך היו במקור, כי הם מתאימים יותר לסלנג מתקופתנו, המאוחרת יותר). תרגום חשוב, לסופר ופילוסוף חשוב!
