אלבר קוסרי, הוא סופר יליד מצרים, אך חי את רוב חייו בצרפת. נולד ב 1913 ומת בגיל תשעים וארבע, כתב שבעה רומנים בלבד כולם בצרפתית, למרות שהם כתובים על ובמצרים. קבצנים וגאים הספר הראשון של קוסרי שמתורגם לעברית על ידי ניר רצ'קובסקי (יצא לאור לראשונה ב 1955), שאף הוסיף אחרית דבר מאירת עיניים.
מצרים
העלילה של קבצנים וגאים מתרחשת ברחובותיה של שכונת עוני בקהיר (בחלקה "עיר ילידית" ובחלקה "עיר אירופאית"), וסובב סביב שלושה חברים עניים – גוהאר, יגן ואלכורדי – וקצין משטרה אחד – נור אלדין, מעין קומדיה שחורה, מעין גרוטסקית, על אלו שהחליטו לחיות כעניים מרצונם החופשי ולא לקחת חלק בצביעותה של החברה: גוהאר, שופט לשעבר, לימד היסטוריה וספרות באוניברסיטה הגדולה ביותר בארץ,
"אלא שלכל הצד האקדמי של אישיותו – שהיה שנוא עליו בתקופה ההיא – לא היתה עוד סיבה להתקיים כאן. בסביבה חברתית זו, שבה התגלו החיים במצבם הגולמי, מבלי להיות מנוונים במוסכמות ובמקובלות, לא הטעה גוהאר איש; הוא לא נאלץ עוד לדקלם את השקרים הפילוסופיים הנצחיים, שבהם – אויה! – גם הוא עצמו האמין בהם" (עמ' 26).
ולכן הוא עובד למחייתו הצנועה כמנהל חשבונות בבית זונות. הוא גר בבית עלוב ש"ברובע הילידי", בית שכל שוכניו עניים מזי-רעב. העלילה מתחילה עם דמותו של גוהאר בסצנה שבה הוא מתעורר מחלום שבו נהר גואה ומחריב את כל אשר בדרכו, אולי רמז למה שעלול לקרות בהמשך. הוא מתעורר אפוף לגמרי ומסתובב ברחובות, וקוסרי מפרט פירוט יותר של עניי העיר וקבצניה, מראה ביתם, מראם שלהם-עצמם והתנהגותם, וגוהאר, האינטלקטואל, מבהיר: "זה היה תמיד אותו דבר: אותה פליאה שחש נוכח הקלות האבסורדית של החיים" (עמ' 13).
אקזיסטנציאליזם
באחרית הדבר, מציין רצ'קובסקי שקוסרי הכיר באופן אישי את אלבר קאמי וז'אן פול סארטר, וכנראה מעולם לא דיבר איתם פילוסופיה. כאן, מבקר קוסרי את קאמי ואת פילסופיית האקזיסטנציאליזם האבסורדי שלו, יותר נכון על האבסורד, ואולי נשאר עם האקזיסטנציאליזם. האקזיסטנציאליזם האבסורדי מתייחס לפער שבין החיים שאנו חיים לבין חוסר התכלית שלהם, ולמרות חוסר המשמעות של החיים אנו ממשיכים לחיות אותם. גוהאר, וגם חבריו שנכיר בהמשך, בוחרים כאמור בחייהם כעניים בכוונה תחילה. הם לא רואים בכך אבסורד ולא פער, כי המשמעות של החיים כפי שבחרו בהם הוא הקיום עצמו (כלומר, אקזיסטנציאליזם).
ולא רק. בכך הם בוחרים בחופש. בחופש לחיות איך שהם רוצים, חופשיים מהקפיטליזם, ממחויבויות החברה וכפי שנראה בהמשך הם נמצאים בחלק זה של החיים שבהם אין להם מה להפסיד. ועוד מציין קוסרי, דרך גוהאר, ש"במציאות כה מלאה אבסורדים נראה קיבוץ נדבות כעוד עבודה מיני רבות, ובעצם העבודה ההגיונית היחידה" (עמ' 14).
חבריו הנוספים של גוהאר (ואולי, על פי רצ'קובסקי, הם שלושה חלקים של אותו אדם – אלבר קוסרי עצמו) הם יגן, ספק החשיש של גוהאר, איש שמעיד על חיצוניותו שהוא מכוער להחריד, מידי פעם נכנס לכלא בשל הסחר בסם. אבל הוא אוהב להיות בכלא, כי זהו המקום היחידי שבו מתייחסים אליו בכבוד, אוהבים אותו ושם הוא אוכל לשובעה, שם חש את החירות האמיתית: "איש לא הצליח לשכנע את יגן שאינו חופשי" (עמ 44), מבחינתו של יגן "די היה לו להיות וכבר היה מאושר" (עמ' 29), ובכך מתמצת את מהות האקזיסטנציאליזם. ואלכורדי, פקיד זוטר בלשכת שר, אינטליגנטי שיודע שפות זרות. מלבד חייהם האקזיסטנציאליסטיים נדמה כי במובן מסויים הם חיים כאנרכיסטים – פועלים אחד למען השני, לא מזדעזעים זה מכיעורו של האחר, מעוניו של האחר, הם רוכשים כבוד אחד לשני, לא זקוקים לכסף ומעל לכל – גם לא מייחסים חשיבות כבוד למשטרה – להיפך. הם הופכים אותה למחזה של צחוק ולעג. כאנרכיסטים הם בועטים במוסכמות החברתיות, בחוקים וחיים כרצונם. אלכורדי, למשל, לועג בפניו של נור אלדין, קצין המשטרה החוקר את הפשע בבית הזונות, ואומר לו שעדיין לא קיים איסור לעשות אהבה (עמ' 78), במקום אחר הוא מסרב לעזור למשטרה למצוא את הפושע ומאשים את "החברה" כאשמה היחידה בפשע הזה (עמ' 80).
בכך, גם את החירות המינית הופך קוסרי למחזה משעשע וגרוטסקי: הדמויות מבלות בבית הזונות, מתאהבות בזונות, אחד השוטרים אף עולה לחדרה של אחת הזונות בעיצומה של החקירה, הומוסקסואל אחד שרוצה לשכב "עם הגאונות של יגן" (עמ' 86), נור אלדין קצין המשטרה מתקשה באהבה אמיתית, אך מפלרטט עם אלכורדי בעת חקירה, מפלרטט גם עם סמיר הצעיר שהדבר היחידי שמעניין אותו הוא לשים את אלדין ללעג, אלדין מפחד להחצין את נטיותיו ומציג את סמיר בפני שלוש החברים כקרוב משפחתו, ומרגיש משיכה פיזית ומנטלית לגוהאר.
עוד נושא שקוסרי שם אותו ללעג הוא התרבוש. חבישת התרבוש בארצות ערב מעידה על סטטוס, מעמד וכבוד. אולם, כאן הוא מוצג באופן מגוחך כאשר אלכורדי נכנס למיטה עם נאילה (הזונה אהובתו) ורק ברגע האחרון נזכר ומוריד את התרבוש, או כשנור אלדין מבקש ממושא תשוקתו, סמיר, לחבוש אותו בניגוד לרצונו, כדי שיחשבו שהוא איש מכובד ומיוחס.
נדמה כי הספר כולו משופע בסצנות שמגחיכות את החיים, מה שמאפשר לדמויות העיקריות – שלוש החברים – לקחת את החיים בקלות ובהומור, בלי יותר מידי רצינות, בחופשיות ובאהבת הזולת, בניגוד גמור לדמות הרביעית החשובה, קצין המשטרה, שנוטה להתייחס לעצמו בחשיבות יתר. דוגמא לסצנה גרוטסקית להחריד היא סצנת השמיכה בבית המלון, שמתקיים משמיכה אחת לכל אורחי בית המלון ובעל בית המלון ממתין שאורחיו ירדמו וכשהם עמוק בתוך שנתם ולא שמים לב שהוא לוקח להם את השמיכה ומעביר אותה הלאה, סצנה אבסורדית אחרת היא כשמגיעים שכנים חדשים לבניין של גוהאר, איש, גדם-איש, קבצן ואישתו האתלטית ומערכת היחסים המוזרה ביניהם.
חירות ומוסר
כאמור, הספר מעלה נקודות פילוסופיות חשובות כמו מהות הקיום וחירות. אך גוהאר, כאינטלקטואל שהחליט לחיות כאחד העם ולוותר על מעמדו החברתי והכלכלי תוהה גם על החטא ועונשו ומהותו של המוסר:
"העיקרון שלפיו כל חטא צריך לבוא על עונשו הוא עוד אחד מן השקרים הצבועים, המשמשים כחומת מגן לחברה גוססת ורקובה… המוסר הנוקשה שאותו לימד פעם והאמין בו כמו בעושר שאי אפשר לוותר עליו, התגלה כמזימה שפלה מאין כמוה, שנרקמה נגד עם שלם; הוא היה רק אמצעי שליטה, שמטרתו לשמר את יראת הכבוד של החלכאים" (עמ' 89).
ואם כבר בחטא ועונשו עסקינן, קשה שלא למצוא הקשר לספרו הפסיכולוגי של דוסטוייבסקי הנושא שם זה. בניגוד להלך הרוח של רסקולניקוב ולחיבוטי נפשו בנוגע לחטא ולפשע שביצע, כאן, בקבצנים וגאים, לפושע אין חיבוטי נפש ואף לא יסורי מצפון למה שעשה. ובנוגע לעונש, אין לו שום בעיה להודות בפשע, וכשהוא מודה נוצר מצב אבסורדי נוסף..
נור אלדין קצין המשטרה, המתנשא והלא אהוב (האנטי-גיבור), הוא הדמות שלמרבה האירוניה עוברת טרנספורמציה והוא דמות מתפתחת קלאסית, גם אם באופן מגוחך כשלעצמו. כמי שלא הבין למה דווקא אותו הביאו לרובע זה של קהיר וכמי שמתנשא מעל העוני ביהירות אינסופית – והסצנה שבה ילדה מצביעה על איבר מינה ואחר כך הוא נופל לתוך שלולית בוץ גם מעידה על כך – מגיב:
"הוא ידע שהם החזקים. לצערו למד זאת על בשרו זה שנים רבות. העוני העיקש הזה, הסרוב לקחת חלק בגורלו של העולם התרבותי, טמנו בחובם כוח כזה, ששום שלטון ארצי לא היה יכול להכריעו" (עמ' 129).
כמי שלועג לעוני ולא הבין את שלוותם וגאוותם של הקבצנים, הוא רוצה להפוך לקבצן בעצמו "אבל מה איכפת לו עכשיו? הוא גמר אומר להגיש את התפטרותו ולחיות מעתה ואילך כקבצן. קבצן זה קל; אבל גאה? היכן ימצא גאווה? לא נותרה בו אלא לאות אינסופית, צורך כביר בשלווה – פשוט שלווה" (עמ' 217), הוא ראה את השלווה הנסוכה תמידית על פניו של גוהאר ורצה להיות כמוהו, הוא מבין שגם אינטלקטואל בעל שם ובעל מעמד יכול לחיות חיי חירות, ובעיקר – פשוט לחיות.
ספר נפלא, כתוב היטב, מתורגם היטב ומעביר את רוח ההומור והביקורת שנקט אלבר קוסרי על ידי ניר רצ'קובסקי שהוסיף פרטים על הסופר המצרי שחי בצרפת ועל ספריו. מסוג התרגומים שמותירים טעם של עוד בפיו של הקורא הצמא לקרוא על תרבות שכניו.
