אמנות השמחה, גוליארדה ספיינצה, הספריה החדשה, 2020. תרגום: שירלי פינצי לב

אמנות השמחה / גוליארדה ספיינצה

אמנות השמחה, נכתב במשך תשע שנים, מ 1967 ועד 1976, אך לא פורסם אלא לאחר מותה. בן זוגה של גוליארדה ספיינצה פרסם אותו באופן עצמאי בשנת 1998. בשנת 2008 הוא תורגם לצרפתית (הראשונה לפרסם ספרות אירוטית), בשנת 2013 הוא תורגם לאנגלית, ורק עכשיו לעברית.

אמנות השמחה עוקב אחרי מודסטה, שנולדה ב -1 בינואר 1900 וגדלה בסיציליה הכפרית. זהו רומן היסטורי שמתאר את עליית הפאשיזם באיטליה וירידתו תוך התפתחות חייה של מודסטה, שכשמה – כן אין היא. ככל שאיטליה הופכת להיות פאשיסטית יותר כך מודסטה מתירנית יותר, ליברלית, אנרכיסטית ותומכת בקומוניסטים. אני יכולה להבין את הסנסציה שהספר עורר עם פרסומו.

אמנות השמחה הוא כמו-רומאן הדרכה לשחרור אישי, מיני, אי ציות אישי ופוליטי. אבל מה שהיה נראה כסנסציה בשנות השבעים, נראה עכשיו די תמים.

גוליארדיקו משמעו אמיץ, חסר דאגות, וספיינצה משמעה חוכמה. אימה של ספיינצה, מריה ג'ודיצה, הייתה מארגנת ועיתונאית סוציאליסטית ידועה. אביה – בעלה השני של ג'ודיצה, עורך הדין הסוציאליסט, ג'וזפה ספיינצה – משך את בתו מבית הספר כדי להגן על מוחה מתוכנית הלימודים הפשיסטית.

אמנות השמחה, גוליארדה ספיינצה, הספריה החדשה, 2020. תרגום: שירלי פינצי לב

אמנות השמחה מסופר בגוף ראשון, הוא ממוקם בסיציליה, דרום איטליה, והוא מחולק לארבעה חלקים.

קטניה, סיציליה. איטליה
קטניה, סיציליה. איטליה
מודסטה הילדה

הרומן מתחיל כשמודסטה בת ארבע או חמש. מודסטה נולדה ב 1.1.900, תאריך שקל לחשב אותו, כך יאמר לה בעתיד. היא חיה עם אימה, שלא מדברת אף פעם – אם היא לא צועקת היא שותקת – ועם אחותה, טינה המונגולואידית. הן חיות בעוני, מבשלות רק בימי ראשון. כשאימה יוצאת מהבית היא נועלת את אחותה בשירותים, והצרחות שלה מעוררות במודסטה הנאה מינית.

בגיל שמונה או תשע מודסטה מכירה את טוצו, הגבר הראשון שילמד אותה מהי אורגזמה "הליטופים הקודמים נראו לי כמו לחם יבש לעומת הליטופים של טוצו. טוב עשיתי ששאלתי את טוצו" (שם, עמ' 13). באותו הגיל בערך היא מכירה גבר, שטוען שהוא אביה. השמחה בהיכרות גורמת לה לזלזל באימה ולהתלהב מאביה. אבל אז, הוא נועל את אימה, מפשיט אותה ואונס אותה.

המנזר

מיד לאחר האונס, בקתת המשפחה עולה באש כתוצאה מאש שמודסטה הדליקה בטעות / בכוונה. הנפגעים הקשים ביותר הם אחותה ואימה של מודסטה, הכלואים בחדר השינה על ידי האב, ולמודסטה יש אפשרות להציל אותן. היא בוחרת שלא לעשות זאת. מודסטה נלקחת על ידי טוצו למנזר. שם, מודסטה מביימת התקפים אפילפטיים כדי להבטיח לעצמה את החזה המנחם של אם המנזר הממונה עליה, ליאונורה.

אם המנזר אומרת למודסטה ש"אישה לא יכולה להגיע לחוכמה של גבר", "התבונה עלולה להפיל אותך לרשת החטא האפילה … רקמי והתפללי. הרקמה מרגילה לענווה וצייתנות, שהן הנשק הבטוח היחיד נגד החטא" (שם, עמ' 25). ובכך מעוררת את סקרנותה הבוערת של הנערה. יום אחד היא נקראת למלא את המזוודה שלה ללא ספרים – כי למקום שהיא הולכת אליו לא תהיה לה אפשרות יותר ללמוד, אבל תזכה למקצוע. לימודים הם מותרות שמשחיתים (שם, עמ' 45). אבל ניסיון התאבדות מניפולטיבי מאפשר למודסטה להישאר במנזר. במנזר מכירה מודסטה את דאנטה, והיא תצטט את "הקומדיה האלוהית" רבות במהלך חייה.

עזיבת המנזר

בסופו של דבר מודסטה עוזבת את המנזר, ולאחר העזיבה, היא מגיעה אל ביתה של אחותה של ליאונורה. שם היא מתמקמת עד סוף הרומאן. מודסטה מתוודעת אל ביאטריצ'ה (ביאטריצ'ה כמו של דנטה), ביתה של ליאונורה, פיזית ונפשית, והופכת לבעלת הבית. היא מגלה את חדרו של יאקופו, דודה של ביאטריצ'ה, וממנו היא לומדת וקוראת את כל כתבי וולטר, דידרו, מרקס: "הייתי חייבת ללמוד בעצמי … ענייה, ואני חייבת להפוך את עצמי לחזקה באמצעות קריאה ולימוד, למצוא בעצמי ובאחרים את המפתח לאי הוויתור. יש רבים שנולדו עניים, אך ניצלו באמצעות התבונה והכוח שהעניק להם הידע …" (שם, עמ' 111), היא גם לומדת לנתח את המילים ולהשתמש בהן; לומדת מהי שירה וכיצד לכתוב שירה. מודסטה מבינה שידע הוא כוח.

צמיחתה של מודסטה – אנרכיזם

החיים בבית הגדול מתחילים לקבל תאוצה כשמודסטה מתאהבת, פעם באישה ופעם בגבר, ננטשת, נוטשת "זכרתי שאחד השלבים ההכרחיים שהחיים כופים עלינו היא לנטוש או להינטש" (שם, עמ' 159). מודסטה צומחת, הופכת לבלתי נשלטת יותר ויותר גם כאשר איטליה הופכת לפאשיסטית, לא חוששת להצהיר על עצמה סוציאליסטית ולהתנגד למשטר; עם השנים שחלפו היא חווה את כל האהבות וההפסדים הרגילים, המורכבים מחוסר העניין שלה בהגדרות רשמיות של מגדר או מוסדות, יחד עם נפילת האריסטוקרטיה, נישואים מסובכים, מקרי מוות פתאומיים, רצח, פשיסטים וקומוניסטים. מודסטה לומדת לא להתעסק עם "מה יגידו האנשים", שומרת על ליברליות, על קומונה משפחתית רחבה ומגלה פתיחות רבה בנוגע למערכות יחסים שונות ומגוונות, כולל זו המורכבת עם בנה. היא מפתחת לעצמה גישה אנרכיסטית "צריך לחסל את כל המעמדות, לערב את כל האנשים בניהול הכוח" (שם, עמ' 184).

מיניות ופמיניזם

כאמור, הרומן אמנות השמחה עורר תגובות רבות בעיקר בשל התעוזה האירוטית שבו. כולם מקיימים יחסים עם כולם, נשים וגברים, בינם לבין עצמם, גילויי עריות, והמופקרות המתפרצת והליברלית של מודסטה. הליברליות של מודסטה נתקלה בהרמת גבה גם באינטרקציה עם שאר גיבורי הרומן. קרלו, למשל, שאורחותיה נראות לו "מוזרות", אומר לה: "עכשיו אני מבין למה את מתפשטת בכזאת קלות ולמטפת אותי כמו .. ", וכשמודסטה משלימה את המשפט "זונה", או "שכירת אהבה", קרלו סוטר לה (שם, עמ' 197). החופשיות הזו של מודסטה תעמיד אותה הרבה פעמים על הגבול שבין משוחררת לזונה, למרות שמודסטה לא תבין את פשר ההגדרות האלו, כי מודסטה עונה לקרלו ש"אהבה עושים בשניים, כשתפגוש את האישה המתאימה, תן לה להשתתף .. " (שם, עמ' 199).

יותר מאוחר מודסטה תאמין שהמדע שגילה הרבה דברים, יהיה לטובת הנשים, בעזרת הרופאים והידע תשתחרר האישה בקרוב מהרבה גזרי דין שהטבע והאדונים הטילו עליה" (שם, עמ' 252). מבלי להזכיר את המילה פמיניזם, מודסטה בהחלט קוראת לשחרור האישה. היא אפילו מבקשת מהמאהב שלה שילמד אותה לעשן במקטרת. במקום אחר היא כועסת נורא כשמתייה מצטער שנולדת בת למשפחה, הכעס הזה מתבטא ברעד פיזי והיא לא מצליחה לעצור את דחף השנאה כלפי "הגבר האבוד" (שם, עמ' 297), והיא מסלקת אותו.

יותר מאוחר, היא לא מבינה למה מפרידים בין בנה לביתה של חברתה, ביאטריצה, מהסיבה שהיא עלולה ללכלך את שמלתה: "ככה מתחילה ההפרדה. לדעתן במבולינה, שהיא רק בת חמש, כבר צריכה להתנועע אחרת, להיראות מאופקת, להשפיל עיניים, כדי לטפח בה את הסיניורינה של המחר" (שם, עמ' 320).

למודסטה יש גם דעה ברורה ליחסה של החברה להומואים, כשהיא נשאלת מהם הם יכולים לעשות אם החברה דוחה אותם היא עונה "הם – שום דבר. אבל רק מפני שהם בורים ומלאים דעות קדומות, בדיוק כמו שהחברה מצביעה עליהם. והם מפגינים את הפצעים שלהם רק כדי לבקש חנינה מהחברה שגם הם, בעיקר הם, מרגישים שהיא קדושה וצודקת, במקום להיאבק בה" (שם, עמ' 421).

וגם יש לה דעה ברורה לגבי מוסד הנישואין: "הם חוזה אבסורדי שמשפיל את הגבר ואת האישה גם יחד" (שם, עמ' 483).

רומן היסטורי

כפי שכתבתי לעיל, הרומן אמנות השמחה הוא רומן חניכה – חייה של מודסטה מגיל ארבע או חמש עד חייה הבוגרים. הוא גם רומן הדרכה – כיצד לשמר את השמחה בחיים, ושמרכז הכובד של שמחה זו היא בעינוגי הגוף. אבל זהו גם רומן היסטורי גדוש באירועים היסטוריים שמתנגשים בחיי הגיבורים.

כשמודסטה מגיעה אל הבית הגדול היא בת שבע עשרה בלבד. היא שומעת לראשונה את שמו של מוסוליני, שבהתחלה היה סוציאליסט ובשנת 1914, כשקרא להצטרף למלחמה, הפך לפאשיסט שייסד את המפלגה הפאשיסטית הלאומית, שהעלתה אותו לשלטון כ"דוצ'ה"; גם הסופרג'יסטיות מקבלות כוח וזה מעניין ומאתגר את מודסטה; היא מתוודעת גם למריה מונטסורי שטענה ש"כמעט כל האגדות מרושעות, הן כלי שנועד להטיל אימה על ילדים וללמד אותם לפחד מהחוק ומהסמכות" (שם, עמ' 181); אנטוניו גראמשי יוזכר לא מעט; טוראטי; אטאטורק שהופך את אנקרה לבירתה של טורקיה; פרויד ותורת הנפש שלו (ותסביך אדיפוס שגם אם הוא לא נאמר מפורשות הוא מאוד בולט במערכת היחסים בין בנים לאימותיהם); רצח רוזה לוקסמבורג; עלייתו של היטלר לשלטון; שתי מלחמות עולם; הפצצת הירושימה; המרדף אחרי קומוניסטים והאיסור להחזיק ספרים של מרקס ולנין.

ספרו של אגוסטו בבל, האישה תחת הסוציאליזם, שיצא לאור בשנת 1910, הוא ספר שמלווה את חייה של מודסטה, ובו המסר, כי יש להילחם בדעות הקדומות המפריעות לשוויון הזכויות של האישה, וכי שחרור חברתי של האישה, נוסף למשפטי, יצלח בזכות רעיונות סוציאליסטיים.

סיכום

ככל שמודסטה מתפתחת, מתקדמת, לומדת, חופשייה ומתירנית, כך איטליה פאשיסטית יותר. היא אומרת שכמו במנזר, החיים בנויים מחוקים, בתי כלא, היסטוריה הנבנית על ידי גברים. ולכן, היא אומרת שזה לא ייגמר "הפאשיזם שבתוכנו" (שם, עמ' 483).

אני לא יודעת אם הרומן אמנות השמחה הוא שערורייתי. כשוחרת ספרות נשית, שמחתי על תרגום, ולא רק בגלל האירוטיקה, הפמיניזם והשחרור. זה לא העניין היחידי ברומן האפי וארוך היריעה (620 עמודים), אלא הוא גם רומן היסטורי – הוא מתאר את קטניה וסיציליה, דרומה של איטליה, כשאיטליה עוברת את תהפוכות תחילת המאה העשרים.

 

Facebook Comments

מאת

Meirav

סוכנת תרבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *