מי לא מכיר את אמיל והבלשים, שלושים וחמישה במאי, אורה הכפולה, פצפונת ואנטון ? כולנו גדלנו על יותר מאחד מספריו של הסופר אריך קסטנר.
אבל מעטים מכירים את ספריו שנכתבו למבוגרים, ובעיקר אלו שנכתבו כסטירה על גרמניה. אל האבדון (או פביאן) הוא אחד מהם. הוא נכתב ב 1931, יצא לאור עם צנזורה – מחיקה של מילים וקטעים שלמים שקסטנר נדרש לשכתב אותם. אל האבדון זכה לכמה תרגומים לעברית – הראשון בהם כבר ב 1933 – אולם התרגום על ידי אילנה המרמן הוא התרגום המלא והלא מצונזר שפורסם בגרמניה ב 2013.
אל האבדון מתאר הדרדרות מוסרית בכמה מובנים של ברלין ושל גרמניה, על רקע דעיכתה של רפובליקת ויימאר. הספר השניא את קסטנר בעיני הנאצים שעלו לשלטון ב 1933. לכן, קסטנר הוכרז כ"סופר אסור", ונאסר על קריאת ספריו. ספריו אף נשרפו על ידי הנאצים.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, קסטנר נשאר בברלין תחת השלטון הנאצי וספריו פורסמו וזכו להצלחה מחוץ לגרמניה. למרות שהתקופה רחשה וגעשה באירועים כנגד היהודים – ליל הבדולח, גירוש היהודים, השואה – קסטנר לא ציין אותם בספריו ואף הצניע את הביקורת שלו כנגד השלטון. על כך קמו לו מקטרגים רבים. ולמרות זאת, קסטנר היה ידוע באהדתו לציונות, ליהודים ולישראל.
אריך קסטנר, אל האבדון, ספרית הפועלים, 2020 (1931). תרגום + אחרית דבר: אילנה המרמן
פביאן
פביאן יקוב, גבר בן שלושים ושתיים, חי בברלין, פרסומאי (קופירייטר במפעל לסיגריות), חולה לב, תואר שלישי בספרות, ובעל שיער חום. על שמו נקראת הכותרת המקורית של הספר – פביאן: סיפורו של מורליסט. למה אילנה המרמן בחרה לכנות את הספר אל האבדון ? תמצאו לזה תשובה בסוף הספר, ועם ביאור מדוייק באחרית הדבר הנהדרת.
פביאן מאחר קבוע לעבודה שלו ולשאלתו של המנהל שלו הוא עונה שהוא מאחר כי "הוא חי". פביאן אכן מנסה לחיות ולהבין את חיי העיר ברלין ההוללת – "עיר שדומה למגרש ירידים". דרך ההסתכלות שלו היא סאטירית וזועמת, מבכה את נפילתה והדרדרותה של העיר.
ברלין
ברלין – "קופסת האבן הזו שיצאה מדעתה" – 1931, רגעים מספר לפני תחילתה של האינפלציה הגדולה של גרמניה ומופיעים סממנים לנפילה. ברלין ש"במזרח שוכן הפשע, במרכז שולטת הרמאות, בצפון – העוני, במערב הפריצות, ובכל ארבע רוחות השמיים גרה השקיעה". השקיעה המדוברת היא לא רק שקיעתה של ברלין, אלא שקיעתה הממששת ובאה של אירופה
אירופה יצאה להפסקה גדולה היבשת הזקנה לא תגיע ליעדה (עמ' 35)
ואחר כך פביאן יאמר לחברו הטוב לבודה על התקופה שהיא
כמו ישיבה בחדר המתנה גדול שקוראים לו אירופה – אנחנו לא יודעים מה יקרה, אנחנו חיים חיים ארעיים ואינפלציה אין סוף (עמ' 52)
והתקופה היא תקופה שבה נאצי וקומוניסט מתגרים ויורים אחד בשני, שנהר השפרה הכהה, שחור יותר מהסירה ששטה עליו והשמים של פרידריכשטאדט בוערים ומזהירים מפני הבא לבוא. ויתרה מכך, זוהי תקופה של סדום ועמורה, תקופה של יחס מבזה אל עובדים, תקופה שבה "הנבונים לא יגיעו לשלטון והצודקים בטח שלא" (עמ' 52), תקופה של שוביניזם ויחס מבזה אל נשים
בעבר היתה האישה נותנת את עצמה במתנה ונשמרת במתנה. בימינו, משלמים לה ואז, יום אחד, משליכים אותה, כמו כל סחורה שנקנתה בכסף ונהייתה משומשת. זול יותר לשלם, הגבר אומר לעצמו (עמ' 77)
פתרון ?
כמובן שפביאן קורא להתעוררות לפני השקיעה הבלתי הפיכה של אירופה בכלל וגרמניה בפרט. מעבר לכך, קסטנר-פביאן נעזר בשופנהאואר, הפילוסוף הגרמני האהוב, אבל הוא מתייחס בבוז אל הפתרון שהוא מציע
ההצעה של הדוד הנרגן הזה של האנושות לעדן את אירופה באמצעות שיטות מרפא הודיות (עמ' 114)
פביאן מנסה להביא להתעוררות ולפתרונות באמצעות הפעולות שלו במהלך הרומן, שמעידות על חזרה אל המוסריות, אל היחס אל הזר, העני, הנשים, עובדים כאל יחס שווה זכויות. אך משהו בסופו של הרומן מערער את הפתרון הזה.
במהלך קריאת הרומן הסאטירי אל האבדון הקורא מתוודע אל ראייתו של אריך קסטנר אל העתיד המזעזע הקרב ובא. כלומר, חוץ מהיחס של קסטנר אל עיר ההוללות ברלין ואל ההתדרדרות שלה, של גרמניה ושל אירופה בכלל, קסטנר חוזה את מה שעתיד לבוא
מכונה גבוהה כמו הקתדרלה של קלן התנשאה מולם. לפני המכונה עמדו פועלים חצי ערומים, חמושים באתים, וגרפו מאות אלפי ילדים קטנים אל דוד ענק שאש אדומה בערה בו
ייאוש, ציניות, ראיית הנולד, סקס, זנות, גרוטסקיות, אלימות, עוני, פוליטיקה, סאטירה מתערבבים יחדיו לרומן מיוחד, חשוב וקודר, שמספר את סיפורה של תקופה, תוך כדי החיים באותה תקופה. אל האבדון מספר את סיפורה של ברלין, גרמניה ואירופה של סוף שנות השלושים ושנות הארבעים כשאלו עוד לא הגיעו: סיפורה של התקופה האיומה בתולדות האנושות כשהיא עוד לא התחילה, בראייה מקדימה של שנת 1931.
