הקורא הישראלי כבר יודע ומכיר את הסופרת היפנית, בננה יושימוטו. ספריה הופכים לרבי מכר כאן, בישראל, ובעולם מיד עם פרסומם. בננה יושימוטו, ילידת 1964, היא מאהוקו יושימוטו, שבחרה לעצמה את שם העט במהלך לימודיה באוניברסיטה. ספרה הידוע ביותר, המטבח, זכה לפרסים רבים ואף עובד לסרט טלויזיה. היא כתבה כשתים עשרה נובלות. בעוונותיי, הציפורים הוא הספר הראשון שלה שאני מתוודעת אליו ומודה שיש קסם מהלך בכתיבתה, איזשהו עצב אנושי וקיומי שלא נותן מנוח.
מאקו וסאגה
מאקו וסאגה הם נער ונערה שכורח החיים והמציאות הועידו אותם להיות ולחיות ביחד ולא לוותר אחד על השני גם בזמנים הכי קשים. הם נאחזים בחיים עצמם ומוצאים משמעות זה בקיומו של זו ובחיפוש אחר חום אנושי בסביבה שלהם.
סאגה קצת מיזנטרופ, אך מוצא את סיבת קיומו במאקו, שהיא לעומתו קצת יותר חברותית ו"נואשת למצוא חום ואנושיות, כך אני מצליחה להחזיק מעמד במקום מלא הבטון הזה" (עמ' 112), היא מוצאת את משמעות קיומה בזוגיות עם סאגה אך גם ברצון להביא ילד לעולם. היא רואה בתינוק כסימן לחיים עצמם וכהמשכם, ללידה שלה עצמה ושל סאגה כזוג, כנאהבים וכנטיעת שורש.
סיפורם הטראגי של שני הצעירים נחשף אט אט, חיים שהחלו בארצות הברית במקום שנקרא סדונה וממשיך ביפן, ארץ הולדת הוריהם, והרצון של שניהם להרגיש בה בבית. הם נולדו בארץ ניכר וסביבתם ראו בהם כנטע זר, אך גם כאן, ביפן, הם מרגישים תלושים ולא שייכים, אולי בגלל היחד שלהם שממוסגר ולא מאפשר "כניסה" של האחר, אולי בגלל לבושם, אולי בגלל הפחד שלהם להיחשף לעולם, אך אט אט גם כאן הם מוצאים את שביל הזהב "אפילו הייתה לי הרגשה שיפן, שבה אני עדיין לא מרגישה כבמולדת שלי, מקבלת אותי" (עמ' 152).
מאקו לומדת באוניברסיטה שהיא המשך ישיר לפנימייה שבה התחנכה כילדה. היא מכירה שם פרופסור שאיתו היא מרגישה מאוד בנוח, מוצאת בו את החום האנושי שחיפשה ומספרת לו קורותיה וחושפת בפניו את רגשותיה הכמוסים ביותר, הוא זה שגם ימשוך אותה להופיע על הבמה ולהציג ומאקו מגלה שהיא מאוד אוהבת להשקיף על הכל מלמעלה. סאגה לעומתה מוצא את ייעודו במאפייה והוא מספר כמה הוא אוהב ללוש, לאפות את הלחם ובעיקר להרגיש אותו. לחם כבסיס קיומי, מצרך בסיסי של תזונה.
ציפורים
שמו של הספר ממוקד דווקא לקראת סופו, במכתב הפרידה שמשאירה אימו של סאגה לבנה שבו היא כותבת
"אני אוהבת ציפורים, ואם יתאפשר לי, אשמח להפוך לציפור. אני תמיד שמה את מבטחי בציפורים. אם ציפור באה להעביר לך מסר כלשהו, דע לך תמיד שזה מסר מאמך" (עמ' 128).
מאקו מתארת את סאגה כמי שציפורים מאוד אוהבות אותו וכמי שהן מוצאות מבטחן בו, מאקו עצמה מחפשת את אותה הציפור, אימו של סאגה, כדי לשוחח איתה והיא אכן מוצאת את הדיה והשאלה היחידה שמאקו שואלת אותה היא מהי משמעות שמו של סאגה. מאקו גם מבקשת לעצמה את האפשרות לראות ממעוף הציפור – לראות את הדברים מלמעלה: "ראיתי את האושר הזה מלמעלה, כאילו ממעוף ציפור, והמילים נעתקו מפי. באמת הגעתי למקום של אושר. בלי ששמתי לב לכך" (עמ' 126-7). רק כשהיא מתסכלת מלמעלה, באופן אובייקטיבי היא מבינה שלמעשה מצאה את האושר.
באיזשהו מקום קראתי שיושימוטו כותבת תמיד על שני נושאים עיקריים המלווים את יצירה: הייאוש של יפנים צעירים מהחיים המודרניים והדרך שבה ניסיון מר משפיע על דרך חיים. גם בספר זה, הציפורים, בננה יושימוטו מפגישה שני צעירים יפנים, מהגרים מארצות הברית, שמנסים להרגיש את החום והאנושיות של החיים המודרניים, מנסים להרגיש שייכים ומנסים לחיות. פשוטו כמשמעו. הם מוצאים את משמעות קיומם בחיים עצמם. זה מאוד מוכר מהפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, אבל היא מוליכה את גיבוריה בין מציאות לדמיון ואפילו עם נגיעה לפנטזיה (השיחה עם הדיה או החלומות החוזרים ונשנים של מאקו).
קיים מפגש תרבותי בין החיים בארצות הברית, מקום שבו הם פגשו את הניכור שגם הפך לטרגדיה, לבין יפן, שהיא הבית במובן השורשי אך גם מקום שבו הם מרגישים קור – פיזי ומנטלי. ולמאקו יש דרך מאוד מיוחדת להתמודד עם הקור האנושי – בזכות החום שהיא עצמה מפיצה סביבה. אגב, גם התזונה והאוכל הם אחד מסימני ההיכר של יושימוטו בספריה בכלל . בספר זה כתבתי לעיל על האחיזה במצרך הבסיסי – לחם, אך לתזונה יש ערך מוסף: שיחותיה האישיות של מאקו הם סביב שולחן אוכל – עם הבנות שרוצות לעלוב בה או עם הבחורה שמתאהבת בסאגה. החום האנושי שמאקו מבקשת להפיץ הוא סביב שולחן האוכל, כך שהתזונה היא דו משמעית: הן כאוכל פיזי והן תזונה של אנושיות.
את הספר פותח קטע מתוך שירה של איצ'יקו אאובה, "אנחנו הניצולים". שיר מאוד עוצמתי ושובר לב, וכשגיגלתי כדי לבדוק מיהו/מיהי אותו/ה משורר הופתעתי לגלות זמרת וכותבת יוצרת צעירה מאוד, 1990.
כפי שהובטח בגב הספר זהו באמת ספר אנושי ורגיש, ספר על עצב ותקווה מאוד נוגע ללב ואקזיסטנציאליסטי באופן מפתיע. את הספר תרגמה ישירות מיפנית אירית ויינברג, שזה לא דבר מובן מאליו. מעטים התרגומים ישירות משפות זרות, שאינן אנגלית, והתרגום הזה לעילא ולעילא.
