למה בחרתי דווקא בברלין?
זמן, קורונה וברלין
תכל'ס (Tacheles)
The Time Is Now
איך מטיילים בזמן קורונה?
בחירת בית המלון
ברלין האופטבנהוף Berlin Hauptbahnhof
זו התחנה המרכזית הגדולה באירופה, היא החלה לפעול ה 28 במאי 2006, כשלפניה פעלה תחנת הרכבת "לרטה" (Lehrter Bahnhof), מ 1871. בתחנה שתי קומות רציפים המונחות בצורת צלב.
רכבות
ולטר בנימין ופרנץ הסל
הספר שעשע אותי, הדריך אותי והשתמשתי בציטוטים ממנו ברשימה זו. הסל טוען שאין ספק שיש ערים שהבילוי, הנאות החיים התענוגות והבידור יותר ניכר בהן, ואילו ברלין, "יש לה יופי מיוחד וגלוי משלה בזמן ובמקום שבהם היא עובדת" (עמ' 8). לדידו, וכפי שגיליתי אני בהמשך, ברלין היא חרוצה, לומדת מהר ומשתנה בהתאם.
באחרית הדבר של הספר, כותבת המתרגמת טלי קונס:
המפגש עם ולטר בנימין גרם להסל להביא איתו, בשובו למולדתו, את תרבות המשוטט הלא הוא ה Flâneur, איש העיר הגדולה המתהלך ברחובותיה בלא מטרה מוגדרת, קשוב לרשמים רגעיים מחיי היומיום (עמ' 165)
באחד משיטוטיו, הסל מצטרף אל אוטובוס תיירים. כדי להוציא לפועל את רעיון השיטוט הוא מבקש להסתכל על העיר שלו כתייר, כזר. אבל הסל מבקש מהתייר ללכת ברגל, ללמוד לבדו, למתוח ביקורת, להסתקרן, להתמרד, לצוד בעיניים את כל הפרטים. המשוטט הוא כמו רקדן, נע קדימה ואחורה, ימין ושמאל, למעלה ולמיטה וטווה חפירות, הוא לעד צופה מן הצד, מנודה קמעה, יחיד בין המונים
כשאתה מטייל, התכוון להגיע למקום כלשהו. אולי תסטה מהדרך וינעם לך. אבל הסטייה מן הדרך מתווה תמיד דרך חדשה (עמ' 173)
ובסוף ספרו, הסל מעלה בקשה ואני מצטרפת אליו:
אל תוכיחו אותי על כל הדברים החשובים והראויים לציון שפסחתי עליהם, אלא קומו כמוני וצאו בלא מטרה אל מסעות הגילוי הקטנים של יד המקרה … העניקו לעיר מעט מאהבתכם לנוף (עמ' 154)
הערה: התמונות כאן צולמו על ידי, וכל הזכויות שמורות לי. במידה שעשיתם בהן שימוש ללא ידיעתי אנא מכם צרפו קרדיט.
יום 1
האנדרטה החיצונית מחולקת לארבעה חלקים עיקריים (A, B, C, D). לכל קטע יש את המיקוד המסוים שלו, אך התוכן בהחלט חופף מקטע אחד לאחר.
- אזור A – רצועת החומה והמוות – חלק זה מתאר כיצד החומה שינתה את הנוף הפיזי, כמו גם את האכזריות שלו.
- אזור B – הרס העיר – מתרכז באנשים שחיו כאן ברחוב ברנאואר והסביבה, במיוחד אלה במזרח ברלין.
- אזור C – בניית החומה – מתאר את התפתחות בניית חומת הגבול, חיזוק וכן כיצד ממשלת מזרח גרמניה אכפה את הביטחון באזור ממש מאחורי הגבול.
- אזור D – חיי היומיום על הקיר – בעיקר מדבר על כיצד השפיעה החומה על מי שהתגורר במערב ברלין.
חזרתי בחזרה בטראם לכיוון התחנה המרכזית אך המשכתי ברגל כדי לחוש את המקום, האוירה, הארכיטקטורה, הריח. הכל היה שקט כל כך.. אין כלב ולא חתול שיסתובב ברחוב.. אפילו הציפורים לא צייצו. הסתכלתי על מבני העיר וראיתי את הניגודיות הבולטת שבין הארכיטקטורה הישנה מול הארכיטקטורה המודרנית, שימור מול חידוש.
ירדתי והלכתי על גדות נהר השפרה (Spree) (הסל כותב בספרו כי קיימת אגדה שבמימי השפרה שוכב לוויתן גדול שנים רבות. עמ' 56), ופגשתי באבני הנגף. אבני הנגף הוא פרוייקט הנצחה של האמן גונטר דמינג, ואלו אבנים השקועות במדרכות בערים שונות בעולם, כדי להזכיר ולהנציח את קורבנות הנאצים.
ואז ראיתי את מבנה הרייכסטאג, עצום, מפחיד, מאיים.
המילה רייכסטאג מקורה באימפריה הרומית. בשנת 1871 נקבע מקומו בברלין על ידי ביסמרק.
הבניין עצמו נוסד במאה התשע עשרה, לאחר איחוד גרמניה. בשנת 1933 המשטר הנאצי עולה לשלטון וב 27 לפברואר, פחות מחודש לאחר מינוי של היטלר בניין הרייכסטאג עולה באש (לגבי הנסיבות והאשם – יש חילוקי דיעות). הרייכסטאג התקיים עד 1939, ובזמן שלטונו של היטלר לא היתה לו משמעות.
ב 2 למאי 1945 עם כניסת בעלות הברית לגרמניה והפלת שלטון הנאצים, מונף הדגל הסובייטי מעל הרייכסטאג (ויקיפדיה)
בתום מלחמת העולם השנייה וכסמל למפלתם של הנאצים, הבניין עבר שיפוץ מהותי. לאחר נפילת החומה ואיחודה של גרמניה המערבית עם גרמניה המזרחית בשנת 1991, הוחלט שברלין תחזור להיות בירתה של גרמניה המאוחדת.
חזית הרייכסטאג המקורית נשמרה גם לאחר השיפוץ, ולכן ישנו הניגוד הבולט בין הכיפה לחזית המבנה. המבנה עצמו בנוי על עמודים כאשר מעטרים את החזית חלונות מקושתים ופסלים הממוקמים לאורכה. אלמנט השמירה על הישן תוך התחדשות והתקדמות מאפיינת את ברלין באופן כללי.
באפריל 1999 הפרלמנט הגרמני עובר שוב לרייכסטאג ומאז זהו משכנו.
כבר שעות הצהריים המאוחרות ואני רעבה. חיפשתי את המסעדות שסימנתי לי כדי לבקר בהן, אך חלקן נסגרות מוקדם מידי, חלקן סגורות לצמיתות, אולי בגלל הקורונה.
לא היו לי יותר מידי ברירות אז בחרתי במסעדה בשם Five Rivers, מסעדה יפנית זו לא הבחירה שלי בביקור בגרמניה, אבל היא לא רחוקה מתחנת הרכבת פרידריכשטראסה, כמעט על גדות נהר השפרה. וממש לא התאכזבתי.
בחינה של המפה גילתה לי שמושא הנסיעה שלי הוא בהחלט במרחק הליכה סביר, אז המשכתי בהתרגשות הולכת ומתעצמת – מלון אדלון!
כל כך התרגשתי מהרגע הזה שאפילו היה לי האומץ לגשת לפקיד שעומד בכניסה וביקשתי רשות להיכנס. הוא היה ממש נחמד ואישר לי, אפילו התרצה לבקשתי לצלם מבפנים רק בזהירות, Like a Spy, הוא אומר לי
כאמור, על הספר, סאגה משפחתית היסטורית, כתבתי כאן.
ממול האדלון עומד כמובן השער המפורסם, שער ברנדנבורג, הוא שער הניצחון ואחד מסמליה החשובים ביותר של גרמניה בכלל וברלין בפרט. השער ממוקם בפאריזר פלאץ, זה מה שהסל כתב על כיכר פאריזר פאלאץ, שאחרי שקראתי זאת, הבנתי למה כל כך שקט שם
צורתה של הכיכר הזאת – עם השער החותם אותה, חזיתותיהם של הארמונות הפשוטים, החובקות חצרות קדמיות, וירוק הדשא המרענן מימין ומשמאל – משמרת דממה וסגירות שהרעש וההמולה הגועשים על פניהן אינם יכולים להפריע. נעים למראה סגנונם האחיד של המבנים .. (עמ' 68)
שער ברנדנבורג הוא השער היחיד שנותר מתוך מספר שערים שבעבר שימשו ככניסה ראשית לעיר. מאז הקמתו ב -1788 שימש משטרים רבים כסמל לשלטונם, תוך שינויים רבים בתפקודו ובסמליו החיצוניים. שער ברנדנבורג הוזמן על ידי פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה כסימן לשלום.
השער מעוצב בהשראת הפרופילאה, ששימש ככניסה לאקרופוליס באתונה, על קצהו העליון של השער, הוצבה קוודריגה, מרכבה המובלת על ידי ארבעה סוסים, כאשר אלת הניצחון ויקטוריה הנושאת ענף זית רוכבת בה, אך היא נבזזה על ידי נפוליאון בשנת 1806 ונלקחה לפריז לאחר כיבוש ברלין. הקוודריגה הושבה ב1814 אך ענף הזית הוחלף לצלב ברזל.
עם עליית השלטון הנאצי, שימש השער כסמל לכוחם והוא המבנה היחידי ששרד, מלבד האקדמיה לאמנות בכיכר פאריזר. השער שופץ לאחר המלחמה, אך ב-13 באוגוסט 1961 עם בניית חומת ברלין, נהפך האזור לשטח סגור. ב14 באוגוסט השער נסגר לתנועה ונאסר כל מעבר בין צידה המזרחי לצידה המערבי. החיילים המזרח גרמניים היו היחידים שיכלו להתקרב לשער.
ב-12 ביוני 1987 נשיא ארצות הברית, רונלד רייגן, נאם בצידה המערבי של החומה לאנשי מערב גרמניה, כאשר למעשה הנאום כוון גם לצידה המזרחי ולאנשיה. בנאום זה קרא רייגן את קריאתו המפורסמת "מר גורבצ'וב, הפל חומה זו!".
כחודש וחצי לאחר נפילתה של חומת ברלין, השער נפתח השער מחדש (ויקיפדיה)
משם הדרך קצרה מאוד לאנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו, ורק אחרי שצילמתי הבחנתי שבין האפור של ישיבה למעלה לבין האפור של ישיבה למטה יש פס ירוק בוהק ומלבלב
האנדרטה הוקמה בברלין לזכר היהודים שנרצחו בשואה, ותוכננה על ידי האדריכל פיטר אייזנמן. האנדרטה נחנכה בתאריך 10 במאי 2005 והיא ממוקמת בצידה המזרחי של העיר, מעט דרומית לשער ברנדנבורג, מול בניין השגרירות האמריקאית בברלין. במקום שכן בימי הרייך השלישי בניין משרדי הקאנצלר של אדולף היטלר, ברחוב חנה ארנדט. מול האנדרטה נמצא הבונקר של הפיהרר, אדולף היטלר.
מאתיים חמישים מטר משם נמצא גם קניון ברלין.. ניגודיות משוועת, אבל אלו החיים בברלין.
לא רחוק מהקניון נמצא ה DDR Watch Tower, מגדל השמירה ברצועת המוות של ברלין.
כדי לסיים את היום צעדתי לכיכר פוטסדאם, כיכר שב 1961 נחצתה על ידי חומת ברלין. ב 1990 בוצע בכיכר הקונצרט של פינק פלויד, החומה.
בכיכר שכן בעבר קפה יוסטי, המקום בו אריך קסטנר כתב חלק מספרו אמיל והבלשים.
ירדתי לתחתית, כדי לתפוס את הרכבת לתחנה המרכזית שליד המלון שלי, כדי לאזור כוחות ליום שלמחרת
בכל השהות שלי בברלין ישבתי מספר פעמים בבתי קפה, כדי להתאושש מההליכות המרובות ולהטעין את הטלפון (בשביל גוגל מפס וצילומים). שני בתי קפה שימשו אותי לצורך זה: קפה איינשטיין ו Espresso Haus. קפה איינשטיין היום הוא רשת מסחרית ענפה בגרמניה, אבל הוא היה בית קפה קטן ואינטימי, אייקון היסטורי שכיכב בתרבות הפופולרית רבות, ושטרודל התפוחים שלו ידוע בכל גרמניה (ובעולם). אני חייבת לציין שהקפה בשתי הרשתות לא ערב לחיכי, בלשון המעטה.
יום 2 – למיטיבי לכת (או: לחלק את היום הזה ליומיים)
ברלין מתעוררת לאט. בתי הקפה מקומות הבילוי והמוזיאונים כולם נפתחים מהשעה עשר. כמובן שיש כאלו שפתוחים מוקדם יותר אבל צריך ממש לחפש אותם.
לקחתי את הטראם לאינוואלידשטראסה למוזיאון הטבע, אחד ממוזיאוני המדע החשובים והגדולים בעולם. הוא ידוע גם בזכות תצוגת שלד הדינוזאור הגדול ביותר בעולם (הג'ירפטיטאן) ועוד שלדים של דינוזאורים, ושרידי הציפור הקדומה ביותר שהתגלתה (ארכאופטריקס). המוזיאון נקרא בעבר המוזיאון הגיאולוגי לחקר הטבע, והוא קרוי על שם אחד מגדולי חוקרי הטבע ומגלי הארצות בתבל, תושב פרוסיה, אלכסנדר פון הומבולדט (על שמו גם האוניברסיטה שאפגוש יותר מאוחר)
שימו לב שבשל הקורונה צריך לרכוש כרטיסים מראש, אי אפשר בשום אופן לרכוש כרטיסים בו במקום. כרטיס כניסה 8 יורו (לינק לאתר ולרכישת כרטיס)
משם לקחתי רכבת אל רחוב אורניינבורג, רחוב שתמצאו בו המון בתי קפה (די שקט ורגוע, שוב אולי אפקט הקורונה)
הגעתי לבית הכנסת הגדול בברלין, שנקרא בית הכנסת החדש (Neue Synagoge). בית הכנסת אינו פעיל. הוא נבנה בין השנים 1859 – 1866, והוא מזכיר ארמון מורי, כמו ארמון אלהמברה. בחניכת בית הכנסת נכח ביסמרק.
אגב, בליל הבדולח (הלילה שבין 9 ו 10 בנובמבר 1938) המון התכוון לשרוף אותו, אבל קצין משטרה שלף את אקדחו והכריז שהבניין הוא אתר היסטורי ואסור לפגוע בו. במהלך ההפצצות על העיר נפגע הבניין באופן קשה ושוקם מחדש בשנים 1988 עד 1993 עם נפילת חומת ברלין ואיחוד העיר.
משם הלכתי ברגל אל ארמון הדמעות (Tränenpalast). ארמון הדמעות היה נקודת הגבול בין מערב למזרח ברלין, הממוקם ליד תחנת הרכבת פרידריכשטראסה. היום הוא משמש מוזיאון שמציג את חיי העיר במהלך המלחמה הקרה, מציג חפצים שהושארו על ידי מבקרים, חיי הפקידות בנקודת הגבול, קלסרים, עמוד הגבול ועוד.
למה הוא נקרא ארמון הדמעות? השם נגזר מהפרידות הדומעות שהתרחשו מול הבניין בין מבקרים מערביים לבין תושבי מזרח גרמניה שלא הורשו לנסוע למערב ברלין. זהו מוזיאון פתוח, הכניסה חינם.
מתחנת הרכבת פרידריכשטראסה לקחתי רכבת אל טירגארטן (שמשמעו: גן חיות).
כיום, טירגארטן (Tiergarten) היא עוד רובע בברלין שאוחד עם המיטה, והוא נקרא על שם הפארק המדהים ששוכן בו. הוא כל כך ירוק, כל כך רגוע ושלו שלא משנה לאן ממהרים חייבים לעבור בו כדי להרגע.
הסל הקדיש פרק שלם על טירגארטן וההיסטוריה שלו. בקיצור, הוא קיים מ 1527, השתרע עד כיכר ז'נדרמנמארקט של היום, ואף הגיע לאיזור מואביט, הכיכר שנקראה פעם הכוכב הגדול (היכן שעומד עמוד הניצחון). טירגארטן בעברו היה פארק ציד.
בקצהו עומד וניצב עמוד הניצחון (Siegessäule) של ברלין, שמטרתו להנציח את ניצחון צבא פרוסיה ב 1864. בעקבות ניצחונות נוספים הוחלט להעמיד בראשו את פסלה של ויקטוריה, אלת הניצחון.
בעת הקמתו ניצב העמוד מול בניין הרייכסטאג בקֶניגספלאץ (Königsplatz), הנקראת כיום כיכר הרפובליקה. בשנת 1939 בעקבות התכנון המחודש של העיר ברלין על ידי המפלגה הנאצית הוחלט להעביר את העמוד לכיכר הכוכב הגדול בו הוא נמצא כיום באמצע רחוב ה-17 ביוני, במרכז כיכר הנמצאת במרכז פארק הטירגארטן.
ככל הנראה, העברת העמוד למקומו הביאה לכך ששרד את מלחמת העולם השנייה. בעוד שבניין הרייכסטאג נפגע קשות בקרבות כיבוש ברלין והאזור ממול הבניין נהרס לחלוטין, האזור בו נמצא העמוד שרד את המלחמה
עמוד הניצחון שימש בסרט "מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס, ואף בקליפ Stay (Faraway, So Close), של להקת U2.
עמוד הניצחון ניצב בכיכר כשמסביב לה מונצחים אישים מההיסטוריה של גרמניה
ובחזרה להסל: כנראה שבעת כתיבת ספרו, 1928, שדרת הניצחון מנתה כשלושים ושניים פסלים, והוא מביע את מורת רוחו על כל פסלי השיש "המעטרים" את השדרה, הוא גם מביע תקווה שכל זה ייעלם עד הביקור הבא שלו. הסל גם מפנה את תשומת ליבו של התייר שבכל מקום שבו ביסמרק נמצא נמצאים גם רון ומולטקה (שאת תמונת פסלו חסכתי מכם)
משער הניצחון ועד שער ברנדנבורג, בכיוון אונטר דן לינדן, חוצה רחוב 17 ביוני. זהו רחוב מרכזי שמוזכר רבות בתרבות (ספרות בעיקר). בראשיתו הוא היה דרך סלולה משנת 1799, אחר כך הוחלף שמו על שם הארמון שנמצא באיזור – שרלוטנבורג, ובתקופת השלטון הנאצית הוא שימש הדרך הראשית ותהלוכות של הצבא הנאצי. לקראת סוף המלחמה הוא שימש שדה נחיתה של קציני הצבא, כיוון ששדה התעופה המרכזי הופצץ.
בשנת 1953 שמו הוחלף ל 17 ביוני, שמנציח את מרד פועלי מזרח גרמניה שחל בתאריך זה.
בקצהו של פארק טירגרטן נמצאת בבניין מדהים ומעורר קנאה שגרירות ספרד (ולא רחוק משם עוד בנייני שגרירויות) ומאחוריו ממש גן החיות (להסל יש פרק מיוחד על גן החיות "ארמונותיהן של החיות")
באמצע הדרך יש אנדרטת זיכרון לרוזה לוקסמבורג, הוגת דעות ממוצא יהודי-פולני-גרמני, מהפכנית מרקסיסטית-פמיניסטית
מכאן המשכתי אל כנסיית הזיכרון על שם הקייזר וילהלם, היא נקראת כמובן על שמו של וילהלם השני. הכנסייה נבנתה בסוף המאה התשעה עשרה והמגדל שלה ניזוק מאוד בהפצצות על העיר ב 1943. המגדל לא שוקם ונותר הרוס כאנדרטה למלחמה. תושבי ברלין מכנים את המגדל "השן החלולה" (der Hohler Zahn) או "הליפסטיק" (Lippenstift) בשל צורתו. הוא נשאר כך כאנדרטה לזכר מוראות המלחמה. אגב, בספרו של הסל יש תיאור נהדר של הכנסייה כפי שהוא ראה אותה אז, ב 1929 (עמ' 48)
לא רחוק משם נמצא רחוב Kurfurstendamm, או בשמו המקוצר Ku-damm. זהו רחוב הקניות של האיזור ונמצאות בו רוב סניפי הרשתות הגדולות (למשל: H&M, C&A, Benetton, Nike). וכמובן נמצא בו מרכז הקניות המפואר Ka De We: Kaufhaus des Westens – "חנות הכלבו של המערב", בעל שבע הקומות של חנויות יוקרה, ובקומה השביעית מתחם אוכל שמזכיר מאוד את שרונה (בתל אביב), רק הרבה יותר יפה. הוא נפתח ב 1907
לדידו של הסל, לקורפירסטנדאם
יש שליחות תרבותית נכבדת: ללמד את הברלינאים את השיטוט, אלא אם כן העיסוק האורבני הזה כבר נעלם ואיננו … עומדים שפע מבנים מגובבים להחריד, עמוסים ומחטטים עד פלצות … "בתי מורסה" נהגו לכנות אותם בעבר אבל חנויות חדשות קמות, ונוסף צבע לאפור ולצהוב החיוור של ברלין (עמ' 83)
אמרתי כבר שזה יום ארוך..?
מכאן רציתי להגיע לארכיב הבאוהאוס, אבל לא נעים לראות מוזיאון סגור. קצת יותר רחוק משם נמצא הבנדלרבלוק (Bendlerblock). בזמן מלחמת העולם השנייה הוא שימש מפקדת קשר של הנאצים. המבנה ידוע גם בכיכובו בסרטו של בריאן סינגר, מבצע ואלקירי. הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, סיפורו של הקצין קולונל קלאוס פון שטאופנברג, על שמו שם הרחוב בו נמצא המבנה, שקשר קשר נגד המשטר הנאצי ורקם את תכנית ואלקירי. בחצר המבנה צולמה סצינת ההוצאה להורג. כיום נמצאים במקום משרד ההגנה הפדרלי של גרמניה ומוזיאון ההתנגדות הגרמנית לנאציזם
לא רחוק משם תחנת רכבת, משם לקחתי רכבת לז'נדרמנמארקט (Gendarmenmarkt). זוהי כיכר יפהפיה שממוקם בה בית הקונצרטים (Konzerthaus) של ברלין, ובכניסה אליו נמצא פסלו של פרידריך שילר (שבין היתר, כתב את האודה לשמחה שקטע ממנו מופיע בסימפוניה התשיעית של בטהובן).
הכיכר הוקמה על ידי גאורג כריסטיאן אונגר בסוף המאה ה-17 ונועדה לשמש כיכר שוק. שמה של הכיכר מקורו בגדוד ז'נדארמים שהיה מוצב בקרבתה מ 1736 ועד שנת 1773
במהלך מלחמת העולם השנייה ניזוקו מבני הכיכר בצורה קשה ביותר. לאחר המלחמה שוקמו המבנים וכיום לא ניתן לראות את נזקי המלחמה
בכיכר שתי קתדרלות מרשימות – הקתדרלה הצרפתית (Franzosischer Dom), יש בה גם מוזיאון, והקתדרלה הגרמנית (Deutscher Dom). שתיהן יפות מאד מבחוץ ואל שתיהן ניתן להיכנס.
משם המשכתי דקה וחצי ברגל לגלרי לאפייט, כי הייתי חייבת (על חשבון גמלדה גאלרי…). ואפילו במקום המפואר הזה מצאתי מקטע של חומת ברלין. הגלרי לאפייט בברלין הוא כמובן סניף של בית הכלבו הענק בפריז, והוא ממוקם ברחוב הקניות פרידריכשטראסה.
הסל כותב שפרידריכשטראסה היה פעם מרכז החטאים של ברלין, ואילו כיום מרחפת רוח הרפאים של העבר במידה מועטת ביותר (עמ' 136)
לא ויתרתי על הליכה באונטר דן לינדן (שמשמעות שמו: תחת עצי התרזה), הרחוב הכי ידוע בברלין. אונטר דן לינדן היא שדרה ששימשה כמרכז ההיסטורי של ברלין ובמחצית השנייה של המאה העשרים גם כמרכזה של ברלין המזרחית. המוזיאונים, התיאטראות, מבני הממשל והכנסיות החשובים ביותר בעיר נבנו לאורכה מהמאה ה-18 עד המאה ה-20 (בצד השמאלי של התמונה הקתדרלה שעוד אשוב אליה והמגדל הארוך הוא מגדל הטלויזיה שממנו יש תצפית על העיר).
הסל כותב על אונטר דן לינדן
עודנו לב ליבה של עיר הבירה; כדאי לחלוק לרחוב הזה את מלוא הכבוד, לחוות את העבר בהווה יש להעלות באוב את כל תקופותיו, מן הזמנים שהנסיך הבוחר הגדול הורה לסלול אותו כשדרה המבילה מפאתי העיר אל פארק הציד שלו, הטירגארטן … טיילת אונטר דן לינדן מומלצת כטיילת מוכחת של שמחת חיים (עמ' 66)
ואיך אפשר שלא להגיע אל כיכר בבלפלאץ (Bebelplatz), כיכר בבל. הכיכר מתחמת את אוניבסיטת הומבולדט, הפקולטה למשפטים ובניין האופרה. הכיכר נקראה בימי ראשיתה כיכר האופרה ולפני כן, הפורום פרידרציאנום. לידו נמצאת הגלריה Palais Populaire.
אני לא בטוחה שיש צורך לכתוב מהי כיכר בבל, ובכל זאת כמה מילים: הכיכר ידועה בשל ליל שריפת הספרים בעשירי במאי 1933. בליל זה נשרפו למעלה מעשרים אלף ספרים של כמאתיים סופרים, אנשי מדע, היסטוריונים, פילוסופיים, אנשי עיתונות ואמנות שני שליש מהם יהודים, וביניהם גם קומוניסטים, ליברליים ומתנגדי השלטון. וזאת בליווי מוזיקלי של מקהלות אס אס ואס אה. את הספרים גנבו מספריות ואוספים, ובעקבות זאת התרחשו עוד כמה אירועים כאלו ברחבי גרמניה.
אחרי מלחמת העולם השנייה הוסב שמה לכיכר בבל על שמו של אוגוסט פרדיננד בבל, מנהיג המפלגה הסוציאל דמוקרטית של גרמניה במאה ה 19.
במרץ 1995 נחנכה אנדרטת הספריה (Bibliothek), הספריה הריקה של האמן הישראלי, מיכה אולמן.
עייפה ורעבה נעזרתי בגוגל מפס כדי לאתר מסעדה גרמנית קרובה, אבל גם סחוטה עצרתי לבחון ולצלם מה שרואים בדרך
ואף פגשתי את השניים האלו
ליד חנויות מזכרות תיירותיות למדי מצאתי את המסעדה Mutter Hoppe, שם עם לוגו של ביג מאמא. מסעדה, גן בירה, שבהתחלה לא הבנתי איך הגעתי לכאן ולמה. הכל נראה ריק, אבל אז יורדים במדרגות אל מרתף שבנוי כולו עץ עתיק, ונכנסים למסעדה (כנראה עתיקה אף היא, לפי התמונות והאוצרות שנמצאים בה), שבנויה תאים תאים, אוירה חמימה ונעימה והאוכל מנחם
ובזה הסתיים היום המעייף הזה.. אך בהחלט עם הישג מרשים
יום 3
מכיוון שאני ממשכימי הקום וברלין, כאמור, דווקא מהמתעוררים מאוחר, שיניתי תכניות כדי לבקר קודם באתרים פתוחים. לקחתי רכבת לצ'ק פוינט צ'ארלי
צ'ק פוינט צ'ארלי – נקודת ביקורת C הוא השם שהעניקו בעלות הברית המערביות למעבר הגבול הנודע ביותר בחומת ברלין, שבין ברלין המערבית לברלין המזרחית בתקופה המלחמה הקרה. המעבר היה בשימוש במשך 28 שנים, במקביל לקיומה של החומה, ולאחר התפוררות הגוש המזרחי ואיחוד גרמניה ב-1989 הפך לאחד מאתרי התיירות הפופולריים בעיר.
החומה נפתחה בנובמבר 1989 למעבר ממזרח גרמניה למערב, אך צ'ק פוינט צ'ארלי המשיך לשמש כנקודת גבול רשמית למעבר זרים ודיפלומטים עד לאיחוד גרמניה באוקטובר 1990, אז הוסר גם המבנה ששימש את החיילים האמריקנים. נתיב החומה מסומן כיום ברחוב באמצעות שורת לבנים (ויקיפדיה). השם צ'ארלי אינו על שמו של בנאדם, כי אם האות השלישית בא"ב הפונטי הלטיני.
אחד מהמקרים הידועים שקרו במקום הוא מותו האיטי והאכזרי של הנער פטר פרכט.
צ'ק פוינט צ'ארלי הפך גם לסמל בספרות הריגול הקשורה למלחמה הקרה, שהתפתחה במערב בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים.
סרטים שצ'ק פוינט צ'ארלי הופיע בהם: המרגל שחזר מן הכפור 1965, לוויה בברלין 1966, אוקטופוסי 1983, מלאכים בשמי ברלין 1987, גשר המרגלים 2015
מרחק הליכה קצר ממנו נמצא מוזיאון הטופוגרפיה של הטרור, מוזיאון פתוח אך מתוחם ושעריו נפתחים בעשר. הוא ממוקם ברחוב נידרקירכנר (Niederkirchnerstraße) במקום בו עמדה בעבר מפקדת הגסטפו וה-SS בין השנים 1933–1945 בתקופת השלטון הנאצי.
המבנה נהרס בהפצצות בעלות הברית בראשית 1945 ושרידי המבנה נהרסו זמן קצר לאחר המלחמה. במקום בו היה ממוקם המבנה, עבר הגבול בין החלק האמריקאי לחלק הסובייטי, ולימים הגבול בין ברלין המזרחית וברלין המערבית – בשל כך עברה במקום חומת ברלין ששרידיה עדיין ניצבים באתר.
המוזיאון מתעד את פעולותיהם של הגסטפו ואת הSS וכן מתאר את משפטי נירנברג (ויקיפדיה).
מאחוריו נמצא מוזיאון מרטין גרופיוס, אבל גם הוא היה סגור.
משם, נסיעה של חצי שעה באוטובוס (קו 300) אל איסט סייד גלרי, גלריה של ציורי קיר (גרפיטי שצוירו על גבי חומת ברלין, ברחוב מילנשטראסה (Mühlenstraße) שברובע פרידריכסהיין. זהו השריד הארוך ביותר (1.3 ק"מ) שנותר מחומת ברלין. על גבי החומה צוירו 106 ציורי קיר על ידי אמנים מכל רחבי העולם.
משם, חזרתי באותו קו אוטובוס אל אלכסנדרפלאץ, אל קניון אלכסה (קצת קניות לא יזיקו..). באלכסנדרפלאץ צילמתי את שעון הזמן שלעיל. השעון הוא אחד מסימניה הבולטים והמרהיבים ביותר של אלכסנדרפלאץ שבמזרח ברלין. השעון העולמי נבנה בשנת 1969 כחלק מפיתוחה ועיצובה המחודש של הכיכר.
אגב, הסל דווקא ניבא שאלכסנדרפלאץ תיעלם "לפני שהשורות האלו יודפסו" ובמקום אחר כתב שבעבר היה פה פארק שהתהדר בקישוט מיוחד – אכסרות המלך של גונטרד.
השעון בנוי בצורה גלילית ומראה את השעות במגוון ערים ברחבי העולם. מעל הגליל המסתובב הנושא את אזורי הזמן ישנו מודל מפושט של מערכת השמש. פעם בדקה ניתן לראות את מערכת השמש מסתובבת ואת הכוכבים הנעים במסלולם סביב השמש. סיבוב הגליל בצירוף סיבוב מערכת השמש ממחיש את היקום העצום בו אנו חיים (מוזה)
ולסיום, איך לא, חזרתי אל המסעדה המנחמת.
הלכתי לנוח ויצאתי שוב בערב, כי ברלין של היום שונה מברלין של הלילה
יום 4 – אי המוזיאונים
הקדשתי את היום האחרון לאי המוזיאונים. אי המוזיאונים נמצא מאחורי ארמון העיר וליד קתדרלת ברלין והוא מורכב מחמישה מוזיאונים.
ארמון העיר, Berliner Stadtschloss, נבנה בסגנון הבארוק (בנייתו הסתיימה ב 1451). הוא הורחב מספר פעמים, הפעם האחרונה היתה ב 1894. במלחמת העולם השנייה הוא נפגע וביולי 1950 נהרס לחלוטין ובמקומו נבנה ארמון הרפובליקה. על פי ספרו של הסל איזור ארמון העיר נקרא פעם כיכר "חירות הארמון" (עמ' 49), הפארק – לוסטגרטן, לשעבר גן השעשועים של הארמון.
הפארק משתרע עד
מדרגות המוזיאון הישן, המוליכות אל אי רב קסם בלב העיר. הכינוי שניתן לחלק העיר הזה המוקף במימי נהר מגוננים – "אי המוזיאונים" – נכון לא רק מבחינה טופוגרפית (עמ' 50-51)
הסל מתלהב מהאוצרות שהוא רואה במוזיאונים ומשווה אותם לאוצרות במוזיאונים גדולים אחרים בעולם – הלובר, הותיקן, פירנצה, נאפולי ואתונה.
לאחר איחוד ברלין הוחלט לבנות את ארמון העיר מחדש והשחזור שלו הסתיים ב 2020.
קתדרלת העיר נמצאת ממש ליד הארמון ובסמוך לפארק לוסטגארטן. במקומה של הקתדרלה כיום נבנו ונהרסו ארבע כנסיות, האחרונה ב 1894 על ידי הקייזר וילהלם. במלחמת העולם השנייה גם מבנה זה נהרס בשל ההפצצות ומשנת 1975 הוא עבר מספר שחזורים ושיקומים. בשנת 1993 הקתדרלה נפתחה לציבור
הסל כותב על הניגוד בין הלוסטגארטן והקתדרלה
על שטחה הרחב של הכיכר הזאת שרויה מין שלווה של אי … אי השקט היחיד במקום העזוב הזה הוא הקתדרלה עם פרטיה הרבים בסגנון הרנסאנס המאוחר … אין טעם להיכנס … כי גם תוכו של המבנה התפלצתי הזה הוא עלבון לכל רגש דתי (עמ' 53)
אני ממליצה לרכוש כרטיסים לאי המוזיאונים מראש. כרטיס לכל מוזיאון בנפרד עולה 10-12 יורו, כרטיס משולב לחמשת המוזיאונים 19 יורו בלבד, וניתן לבחור תאריך, לפצל את הביקור ליומיים ולציין באיזו שעה תגיעו (כרטיסים).
המוזיאון הישן Alte Museum
המוזיאון נבנה ב 1823 והיה אמור לשמש מקור איחסון לאוסף האמנות המשפחתי של משפחת המלוכה הפרוסית. המבנה שלו דומה למבנה הפרתנון באתונה, והכיפה שנראית מבפנים דומה למבנה הכיפה בפנתאון ברומא (גם הסל מתלהב מהכיפה הזו, "רוטונדה", ומפרט לפרטי פרטים). המבנה נפתח לציבור ב 1830. גם המבנה הזה נפגע במלחמת העולם השנייה, אך שופץ ונפתח שוב ב 1966. במוזיאון תצוגה של פריטים מהתקופה הקלאסית של יוון ורומא
הגלריה הלאומית Alte National Galerie
הגלריה נבנתה ב 1876 והיא נועדה להכיל את אוסף העתיקות של הבנקאי יואכים ואגנר. כיום המוזיאון מציג אמנות מהמאה ה 19. כמו מבנים רבים בעיר גם הבניין הזה ניזוק במלחמת העולם השנייה וחלקים ממנו נפתחו לציבור ב 1949. הוא שופץ ב 1968 ואחר כך שוב בין 1998 ל 2001
פגשתי כאן את דלקרואה, קורבה, בקמן וליברמן וגם גרסה מוקטנת של האדם החושב של רודן
ואת ביקרנאו המצמררת של גרהרד ריכטר
המוזיאון החדש Neue Museum
המוזיאון ממוקם מאחרי המוזיאון הישן. הוא נבנה ב 1830 ויש בו אוסף עתיקות נדיר. המוזיאון מכיל את מוצגי מצרים העתיקה, אשר הוצגו במוזיאון קודם למלחמת העולם השנייה, ועד פתיחת המוזיאון החדש הוצגו במוזיאון הישן. המבנה נהרס לחלוטין במלחמת העולם הראשונה, רק קירותיו החיצוניים נשארו. הוא שוקם ונפתח מחדש לקהל ב 2009
במוזיאונים עצמם ישנם בתי קפה, כך שאפשר לנוח ולשתות. יש גם מסביב בתי קפה. מאחורי המוזיאון יש מסעדה ויינטאמית שבה ישבתי לאכול ולשתות (יש שם את הסושי הכי טעים!)
פרגמון PergamonMuseum
פרגמון הוא כנראה החדש ביותר באי המוזיאונים, נפתח לציבור ב 1930. המוזיאון מכיל מספר מבנים עתיקים שהובאו אליו בשלמותם והוקמו בו מחדש, בהם מזבח פרגמון (פרגמון היתה עיר מדינה באזור אנטוליה, עיר חשובה בתקופה ההלניסטית), שער השוק של מילטוס, שער אישתר ורחוב התהלוכות של בבל, חזית ארמון משאטה וחדר חלב
מוזיאון בודה Bode Museum
נמצא בקצה הצפוני של אי המוזיאונים. למבנה המוזיאון חשיבות ארכיטקטונית והיסטורית, ולמוצגיו חשיבות תרבותית רבה. כיום המוזיאון מציג פסלים מתקופת הרנסאנס ואמנות ביזנטית. יש בו את אוסף המטבעות והמדליות הגדול בעולם.
זהו, לקראת סוף היום ומחר חוזרים.. ניצלתי כוחות אחרונים לשיטוט אחרון בעיר והלכתי עד קצהו של רחוב אורניינבורג (להבדיל מהעיר אורניינבורג, שם היה מחנה ריכוז שאף מוזכר בספר מלון אדלון לעיל)
טיפים:
- בברלין מתלבשים לפי שיטת הבצל: לוקחים תרמיל ריק, לובשים חולצה קצרה או חולצה ארוכה בעלת שרוול דק ומעיל עבה ומחמם (אפילו צעיף). בחוץ קר מאוד, במקומות הסגורים חם מאוד. כך שברגע שנכנסים למקום סגור מקלפים את השכבה העליונה
- אני לא יודעת למה אני בעצמי חוזרת על אותה הטעות אבל עשו לעצמכם טובה ואל תטוסו אל על
- בבקשה הימינו! ברלין אוהבת שהצועדים והיורדים במדרגות/מהרכבת נצמדים לימין, כך שאתם לא מפריעים לאלו שבאים מולכם
- היו נחמדים ושימו מסיכות
-
כיתוב על מדרכות ברלין
רשימת חלקית של ספרים (שזכרתי שקראתי) שברלין מתקשרת אליהם:
ברלין אלכסנדרפלאץ של אלפרד דבלין, ברלין סוף של היינץ ריין, התמים של איאן מקיואן, מר להמן של סוון רגנר, פרידה בברלין ולבד בברלין של הנס פלאדה, אני כריסטיאנה פ. של קאי הרמן, נערה מברלין של ג'ייק ווליס סימונס, ספרים רבים של אריך קסטנר (אמיל והבלשים, אל האבדון), אישה בברלין של אלמונית, המרגל שחזר מן הכפור של ג'ון לה קארה, בארץ רדופת העבר ורקוויאם גרמני של עמוס אילון, הברלינאי האחרון של יורם קניוק, כל מקום אחר של כריסטופר אישרווד, עיר של נשים של דיויד גילהם, מפגש בברלין של מישקה בן דוד, הנוסע של אוריך בושוויץ, בראש של ברונו שולץ של מקסים בילר, אל שולחנו של הזאב של רוזלה פוסטורינו, אמה ויגואר של אריקה פישר, החבורה מברלין של ארנסט האפנר, כל הדרכים של רווה שגיא, הרחק מעצי התרזה של יונתן ברג, כמה וכמה מספריו של שטפן צוויג.
פוסט קצרצר לשני ספרים שקשורים לאמנות בתקופה הנאציזם
לגלריה המלאה של הטיול – כאן
