ג'ואניצ'ירו טניזאקי היה אחד מסופריה הגדולים של יפן, 1886-1965, הרומנים שלו נחשבו פופולאריים. רוב ספריו עוסקים בדינמיקה ביחסים המשפחתיים בשינויים המהירים שהתרחשו ביפן בתחילת שנות ה-20, שינויים והתנגשויות בין-תרבותיים: בין יפן המסורתית לבין "דליפת" התרבות המערבית לחיי החברה היפנית. לכן, רוב ספריו עוסקים בזהות היפנית. קיימת טענה שספריו נוגעים בנקודות אוטוביוגרפיות בחייו של טניזאקי, אך מעל כולם יש המעדיפים סרפדים, שפורסם לראשונה כסדרת סיפורים בעיתון ב-1928-9 וב-1929 יצא לאור כספר.
זוג נשוי
זהו סיפורם של קנמה ומיסקו, זוג נשוי, שחיים בנפרד. הם כבר לא נמשכים אחד לשני, הם מקיימים את הפעולות הרגילות ביניהם באופן חסכני וענייני. יש להם כוונה להתגרש אך משום מה הם מושכים את ההחלטה. בנם, הירושי, ילד בכיתה ד', לא יודע, לכאורה, את תוכניותם, אך מרגיש בקרירות ובחוסר התקשורת בין הוריו. למעשה, קנמה טוען שהם נשארים יחד "בגלל הילד", אך כנראה זה הרבה יותר מורכב. למיסקו יש מאהב, אסו. קנמה יודע עליו, למעשה הוא זה שדחף את מיסקו לידיו של אסו, הוא גם פגש אותו. ומיסקו מצידה לא מסתירה דבר מבעלה.
קנמה מציע לאישתו מיסקו רשימת עקרונות "אני מניח שיש ארצות במערב שבהן לא מקימים מהומה גדולה כל כך בעניין כזה. אבל ביפן בימנו המצב אינו כזה.." (עמ' 110) ובמקום אחר "אומרים שניאוף איננו דבר נדיר במערב, בקרב השכבות הגבוהות. אולם שאצלם הגבר והאישה אינם מסתירים את הבגידה זה מזה, אלא יש ביניהם הסכמה שבשתיקה… אם החברה כאן הייתה מתירה דבר כזה, הייתי מוכן לחיות כך למשך כל חיי" (עמ' 113-4)
בהתחלה קנמה מתאהב בתרבות המערבית, יחסיו עם אשתו מושפעים מהתרבות המערבית, המתירנות שבלהתגרש (דבר שלא נהוג בתרבות היפנית דאז), ובכך שלאשתו יש מאהב. הוא מתאהב בהוליווד, וחש קנאה כלפי הסגידה לאישה: "בתרבות המערבית קיימת מאז ומתמיד סגידה למין הנשי" והסגידה הזאת משתקפת בכל התחומים, כמו באמנות, במוזיקה ובסרטים "וכשקנמה חשב על כך, הוא חש עצבות בל תתואר כלפי חיי הרגש של היפנים, החסרים את הסגידה הזאת" (עמ' 40). הוא גם מתלהב מספר מיוחד שבן דודו קונה לו במתנה סיפורי אלף ולילה בתרגום לאנגלית, ספר צבעוני, מאויר עם הרבה הערות ועולה הרבה כסף, 180 דולר. הוא מתעכב מאוד על המנהגים העממיים בערב.
דווקא הביקור בתיאטרון הבובות שחרר ממנו את האנטגוניזם, הוא עוקב אחר בובה מיוחדת ומנסה להבין מי מתפעל אותה, והולך אחורה בזמן למשפחות ספציפיות שהיו מתפעלות את הבובות, באי ספציפי, אל הנגינה המיוחדת, אל הנוסחים השונים. ובכלל, יש חוויה מסוימת בתיאטרון יפני – להביא את האוכל בקופסאות מיוחדות מעוטרות ומצופות בלכה, ואם הצופים הם ממעמד גבוה יש להם אפילו משרת שמביא להם את האוכל. הביקור בתיאטרון מביא את קנמה לחשוב על יפן המסורתית, אולי בעצם היא לא כל כך רעה. הביקור הזה מהווה עבור קנמה חוויה מכוננת.. אולי האהבה והקנאה לתרבות המערבית היא זאת שהביאה עליו את האומללות.
התרבות המערבית
כדי להמחיש את האהדה לתרבות המערבית מציג טניזקי את הסרטים ההוליוודיים, את הסגידה לאישה ואת משיכתו של קנמה לסיפורי אלף ולילה ואפילו את המתירנות שבנישואים פתוחים. את התרבות היפנית מסמלים תיאטרון הבובות, הנגינה בשמיסן והנוסחים השונים, חילופי העונות שמסתמנים דרך פריחת השזיף ופריחת הדובדבן – סממנים יפניים המציינים את התרבות היפנית, מסמלים את סיום החורף ותחילת האביב, גם בן דודו של קנמה, טקנצו, מציע לו להיפרד בהתאם לעונות השנה (עמ' 58). טניזקי גם מציין את הפער בין היפנים עצמם: בין אנשי טוקיו, שהם אנשים עדינים ובעלי נימוס ודרך ארץ, לבין אנשי אוסקה, שהם יותר גסים ופניותיהם לאנשים זרים ללא אינטימיות ופנייה ישירה, ובמקום אחר: "כבני טוקיו נהג לטרוח על מראית עין ולחשוש מדעתם של אחרים עליו, ושהרגשנות התיאטרלית נוסח אוסקה הייתה שנואה עליו" (עמ' 57).
משבר זהות
טניזקי מציב בפני קנמה שלוש נשים שמהוות עבורו את משבר הזהות: אשתו, מיסקו, שהיא מייצגת את הדילמה שבין האישה המסורתית לבין האישה המתירנית הנשואה אך יש לה מאהב, אך גם שיש לה ציפוי דק (כמו שאביה אומר) של מעטה תרבות מערבית; אוהיסה, בת זוגו של אביה של מיסקו, המייצגת את האישה היפנית המסורתית, הנאמנה לבן זוגה, לבושה בקימונו (לעיתים אפילו בקימונו מיושן שבן זוגה קונה לה), מנגנת על שמיסן ומעדיפה את הנוסח המסורתי; ולואיז, זונה קוריאנית-אוקראינית (כן, שימו לב למשחק האותיות), שטוענת שהיא בכלל מטורקיה, קנמה הולך אליה מדי פעם ונפעם מהמתירנות שלה וייצוגה את המערב. בכל סוף ביקור אצלה הוא מחליט שזאת הפעם האחרונה, אך אף פעם לא עומד בהחלטתו וחוזר אליה.
בסופו של דבר, אביה של מיסקו מבקש ממיסקו ומקנמה להגיע אליו לביקור כדי שיוכל לדבר איתם ואולי לשכנע אותם לחזור בהם מהחלטתם, הוא מפריד ביניהם ומדבר עם כל אחד בנפרד. הספר מסתיים בנקודה לא ברורה של ממש, לא ברור מה החליטו קנמה ומיסקו טניזקי משאיר לקורא לחשוב.
תרגום של עינת קופר הנפלאה עם הארות והערות מאירות עיניים.
