ג'וליאן בארנס, הסיפור היחיד, מודן, 2021. תרגום: מיכל אלפון. The Only Story, Julian Barnes, 2018

ג'וליאן בארנס / הסיפור היחיד The Only Story / Julian Barnes

הסיפור היחיד הוא ספרו השלושה עשר של הסופר האנגלי ג'וליאן בארנס, יצא לאור ב 2018. ספרו הקודם, המולת הזמן, יצא לאור ב 2016. תחושה של סוף זיכה אותו בפרס בוקר בשנת 2011

אני אוהבת את הספרים של ג'וליאן בארנס, הם יחסית קצרים, אבל הם לאט לאט מפנים לך מקום בלב ויושבים שם עד לסחיטה מלאה, הם עוסקים כולם בנושאים "אנגליים": מוסכמות חברתיות, חרדות של גיל ההתבגרות, מהפכה מינית וחידות האהבה. הסיפור היחיד עוסק במבט מפוכח ומצויין על אהבה, תוך בחינת מוטיב זמן וזיכרון: אדם מבוגר שנזכר ברומנטיקה שהגדירה את חייו ומתבונן לאחור על חיים שלא הושגו, ועל משמעות הקיום.

ג'וליאן בארנס, הסיפור היחיד, מודן, 2021. תרגום: מיכל אלפון.

The Only Story, Julian Barnes, Jonathan Cape, 2018

הסיפור היחיד מחולק לשלושה חלקים שכותרתם פשוט: "חלק ראשון", שהנרטיב שלו הוא נער פוגש אישה וההתאהבות שלהם ומסופר בגוף ראשון; "חלק שני", שמסופר גם בגוף ראשון וגם בגוף שני ומספר את דעיכת האהבה; "חלק שלישי", שארית חייו של המספר שמסופרים בתערבות של גוף שני ושלישי, ובדפים האחרונים יש חזרה לגוף ראשון

חלק ראשון

מתחיל בשאלה פילוסופית מורכבת:

מה הייתם מעדיפים לאהוב יותר ולסבול יותר או לאהוב פחות ולסבול פחות? (עמ' 11)

אבל, מזהיר פול הגיבור הראשי בסיפור היחיד, הבחירה לא בידינו.

פול מסביר לקורא את הסיפור הנוכחי, הסיפור היחיד: לרובנו יש רק סיפור אחד, אחד חשוב מכולם וראוי לספר אותו. זה הסיפור שלי. אבל מצד שני, אם זה הסיפור היחידי אז בטח הוא סופר חזור וספר. אז האם החזרה האינסופית הזו מרחיקה או מקרבת למה שקרה באמת? האם ברבות הזמן אתה מוצג באור חיובי יותר או פחות?

הזמן של הסיפור היחיד, מסביר פול, לפני יותר מחמישים שנה, המקום, עשרים וחמישה ק"מ דרומית ללונדון, "הווילג'". המעמד: פרוורי הבורסה. כלומר, הסיפור מסופר מזיכרון של גבר מבוגר

אני חושב שבזיכרון יש אותנטיות אחרת, לא פחותה. הזיכרון נותן קדימות למה שתורם יותר לשימורו של בעל הזיכרונות (עמ' 26)
פול

פול בן תשע עשרה, נשר מהאוניברסיטה והוא משועמם וחסר מטרה, נוסע ברחובות במוריס מינור שנקנה ממענק הסטודנטים שלו. כמו בכל ספריו של ג'וליאן בארנס גם לפול יש חברים והוא לא בריב איתם.

כשאמו של פול מציעה לו להצטרף למועדון הטניס הוא מסכים בחביבות, אבל מכנה את השחקנים החמוצים "הוגו" ו"קרוליין"

הייתי עתיד לשהות ביניהם רק כמה חודשים, ולא רציתי שידעו מי אני (עמ' 16)

באליפות זוגות עלתה בגורל לשחק לצידו, סוזן מקלאוד. אישה מושכת, נשואה, בת ארבעים ושמונה, אם לשתי בנות. פול וסוזן מתאהבים אחד בשנייה ומודעים למורכבות של יחסים אלו, קשר שיגרור מבוכה והשפלה, מבטים מתחסדים מהשכנים.

בעלה של סוזן, גורדון-מכנסי-פיל מקלאוד, הוא מופת לסוג האנגלי שפול תיעב ביותר: מתנשא, פטריארכלי, שלא לדבר על אלים ושולט, משחק גולף ולועס בצל לפני הארוחות. בין פול לגורדון מתנהל סכסוך מרתק שנמשך שנים, שלא נובע דווקא מה"תחרות" בין שניהם על אותה אישה. לעיתים קורה שפול שוכח שלסוזן יש שתי בנות, "נרגנת" ו"נרגנת פחות"

לקראת סופו של הפרק, פול וסוזן מקבלים מכתב מהמועדון שחברותם מסתיימת לאלתר, "בהתחשב בנסיבות" – מה שמשתמע ממנו הוקעה מוסרית וחברתית.

נקודת המבט בחלק זה מסופרת מנקודת מבטו של פול, אך היא כפולה: הן מנקודת מבטו של נער בן תשע עשרה, נאיבי ומלא חום ומשובת נעורים, והן מנקודת מבטו המהורהרת והחמצמצה של גבר מבוגר שמביט לאחור לאחר חמישים שנה.

האהבה הראשונה מגדירה את החיים לעד (עמ' 86)
חלק שני
החיים הם חתך רוחב, הזיכרון הם רקע לאורכם, והזיכרון נמשך באותו כיוון עד הסוף (עמ' 115)

פול וסוזן מחליטים לעבור לגור יחד בהנרי רואד ושם מתחילה ההתדרדרות ביחסים ביניהם. כאמור, חלק זה מסופר בעירוב של גוף ראשון ושני, מה שמאפשר למספר להפוך את הרומן או את הסיפור למעין כתב אשמה, או לפחות אינטרוספקציה חקרנית

אתה לבד. עדיין אין לך תיאוריות על החיים, אתה יודע רק כמה מההנאות והכאבים שלהם. עם זאת, אתה עדיין מאמין באהבה ובמה שאהבה יכולה לעשות, כיצד היא יכולה לשנות חיים ...

פול מרגיש מחויב לסוזן מאהבתו, אפילו מכור אליה. "אבל", כותב בארנס באחד השורות העצובות ביותר של הסיפור הטראגי הזה, "אתה מתחיל לתהות – לא בפעם הראשונה בחייך – אם יש מה לומר על כך שאתה מרגיש פחות."

חלק שלישי

אני לא רוצה לעשות ספויילרים למי שרוצה לקרוא את הספר, גם אם, כמו שכתבתי לעיל, פול שותל אותם בהבזקים. רק זאת אכתוב: פול חי לבד, מתלבט על משמעות האהבה, מחפש סיפורים שיעזרו להבין מה קרה עם סוזן. הסוף עוצר נשימה, עדות לקסם התת קרקעי והפסיכולוגי שעורר ג'וליאן בארנס

בסופו של דבר, פול וסוזן חיים יחד עשר שנים או שתים עשרה, תלוי איך מסתכלים על זה.

לפני סיום

הסיפור היחיד נע קדימה ואחורה, ואין עלילה ליניארית מובהקת. לבארנס יש פיקוח מיומן על הטון וההשלכות המוסריות שלו.

הסיפור היחיד עוסק ברטרוספקטיבה על החיים ומנסה ליצור תחושה של מה שקרה. זו קריאה כבדה יותר, פחות מותחת, עם דגש על אהבה ולא על מוות. זהו גם סיפור פנימי ומיוסר, מרתק, שאפילו המספר שלו מרגיש צורך לסגת ממנו – נסוג מגוף ראשון אני לגוף שני אתה ולבסוף עוד יותר לגוף שלישי הוא. הסיפור היחיד עוסק גם באיבוד שליטה ובאיבוד היכולת לאבד שליטה.

אם אתה יכול לשלוט בזה, אז זו לא אהבה. אני לא יודע איך קוראים לזה במקום, אבל זה לא אהבה
המשוגעת בעליית הגג

** אזהרת ספויילר! בסוף חלק זה חשפתי את מה שקרה בין פול לסוזן.

הסיפור היחיד הוא רומן פסיכולוגי עצוב על אהבה. פול מבטיח לסוזן שתמיד יהיה לה מקום בחיים שלו, גם אם בעליית הגג. המשפט הזה הפריע לי כבר בהתחלה ובהמשך אחת הדמויות מחדדת את התחושה שלי כשהיא אומרת לפול שלא כדאי שתהיה כמו המשוגעת מעליית הגג.

אז כמה מילים על המושג המשוגעת בעליית הגג:

Sandra Gilbert and Susan Gubar, The Madwoman in the Attic, 1979
Sandra Gilbert and Susan Gubar, The Madwoman in the Attic, 1979

השם המלא של הספר הוא The Madwoman in the Attic: The Woman Writer and the Nineteenth-Century Literary Imagination, והוא יצא לאור בשנת 1979. הוא נכתב על ידי שתי נשים: סנדרה גילברט – משוררת, חוקרת ומבקרת ספרות פמיניסטית, וסוזן גובאר – פרופ' לספרות אנגלית.

גילברט וגובאר בוחנות את הספרות הוויקטוריאנית מנקודת מבט פמיניסטית. הן שואבות את כותרת הספר מג'יין אייר של שרלוט ברונטה, בה אשתו של רוצ'סטר נעולה בחשאי בדירת עליית גג על ידי בעלה, כדימוי לייצוגי הנשיות העצמאית והיצירתית בספרות הויקטוריאנית. המטרה של המחקר לבחון את הרעיון שנשים סופרות במאה התשע עשרה היו מוגבלות בכתיבתן, וגרמו לדמויות הנשיות שלהן לגלם את "המלאך" או "המפלצת-משוגעת" בעקבות השפעה מספרות הגברים.

במקום זאת, גילברט וגובאר קוראות לסופרות לחתור להגדרה עצמית אוטונומית מעבר לדיכוטומיה זו (מלאך או משוגע), שלדעתן מוטלת על ידי תפיסה פטריארכלית רדוקציוניסטית של תפקידי נשים.

ספויילר!

פול מאוהב ומכור לסוזן. הוא נשאר איתה למרות שהיא הופכת לשיכורה. זה באמת רומנטי ונפלא, סיפור עגום וטראגי, פסיכולוגי ופילסופי עמוק. אך יחד עם זאת, ההצהרה של פול כי תמיד יהיה לה מקום בחייו, גם אם בעליית הגג – הטילה צל על הנאתי מהספר. ההפיכה של סוזן לשיכורה והאילוץ של פול להכניס אותה לבית חולים, ההפיכה של סוזן ל"משוגעת בעליית הגג" הפריעה לי מאוד.

אני תוהה ביני לבין עצמי האם בעצם ההפיכה של סוזן למשוגעת בעליית הגג הופך את ג'וליאן בארנס בעצמו, כמו הדמות של גורדון, כאנגלי מתנשא, פטריארכלי ושולט? האם כתיבת הספר הזה ממקמת את בארנס גבוה בהגמוניה הפטריארכלית?

אני מקווה שלא.

Facebook Comments Box

מאת

Meirav

סוכנת תרבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *