ברשימה זו אני מבקשת לבחון את המבע הטקסטואלי של גוף האישה תוך התמקדות באונס וזנות ברומנים של אליף שאפאק. אליף שאפאק (Elif Shafak) היא סופרת ומסאית ממוצא טורקי, פמיניסטית ופעילת זכויות נשים ולהט"ב בטורקיה. היא נולדה בגרמניה, גדלה ולמדה בספרד ועמאן, ומחלקת את חייה בין לונדון לטורקיה (Chancy, 2004). ספריה עוסקים בהתנגשויות בין תרבויות, בצומת בה מצטלבים מסורות מול מודרניות, מרחבים סגורים מול מרחבים פתוחים, איסורים וטאבויים למול חירות ובחירה חופשית: איסטנבול, שמצד אחד היא מוסלמית, שמרנית ומסורתית, אך מצד שני מודרנית; מצד אחד חברה פטריארכלית ומצד שני חברה רב תרבותית.
שני הספרים שבחרתי לדון בהם, הממזרה מאיסטנבול (שאפאק, 2007) Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World (שאפאק, 2019), מהווים מקרה בוחן לקורפוס הכתיבה של אליף שאפאק. היא מתארת את טורקיה בכלל ואיסטנבול בפרט כביתה שאליו היא עורגת בשפה, במחשבות, בכתיבה, וכאמור, שאפאק פעילה גם למען זכויות נשים. את שניהם היא משלבת בכתיבה שלה כדי למחות הן על מצב הנשים והן על מצבה של איסטנבול. מארי דאגלס דנה בהרחבה בגוף כדימוי של חברה, הגוף הוא מבנה שמשמש מקור לסמלים ולמבנים מורכבים שדרכו ניתן ללמוד על החברה. שני הגופים, הגוף החברתי והגוף העצמי, מקיימים ביניהם יחסי גומלין: לעיתים הם קרובים כל כך עד כדי התמזגות לעיתים רחוקים מאוד, המתח ביניהם מאפשר שכלול ועיבוד של משמעויות (Douglas, 1970). את יחסי גומלין אלו אני מבקשת לבחון כמבע טקסטואלי: אונס וזנות גוף האישה כסמל למצבה החברתי של העיר איסטנבול, תוך התמקדות באופן הייצוג של גוף האישה בטקסטים אלו.
הממזרה מאיסטנבול (שאפאק, 2007) מספר את סיפורן של אסיה, נערה בת תשע עשרה שגרה באיסטנבול בבית מטריארכלי: אימה, זליחה, ושלוש דודותיה. דודה היחיד, מוסטפה, עזב לאריזונה שם חי עם אשתו האמריקנית שלה בת מנישואיה הקודמים לגבר ממוצא ארמני, ארמאנוש. כשארמאנוש מחליטה להגיע לטורקיה להתחקות אחר שורשי משפחתה היא זו שחושפת את האונס שעברה זליחה בידי אחיה וגם את הקשר לטבח העם הארמני. שמו של הספר תורגם לעברית הממזרה מאיסטנבול ואילו שמו באנגלית: The Bastard of Istanbul, כלומר, הממזרה של איסטנבול. הפער בין מילת היחס, מעידה על קשר בין שתי הישויות, למילת הקניינות, מעידה על שייכות של אחת לשנייה, על קניין ועל כינוי הקניין וגם, ובעיקר, על יחסי הגומלין ביניהן. גם הספר Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World (שאפאק, 2019), עוסק גם הוא ביחסי הגומלין בין אישה לעיר איסטנבול בפרספקטיבה של אונס וזנות. הנרטיב מתחיל בסוף: לילה, עובדת בשירותי מין, נרצחה וגופתה נמצאת בפח זבל. מחקרים גילו שעשר דקות ושלושים ושמונה שניות הוא הזמן שלוקח למוח למות, אחרי שהלב פסק מלפעום, כלומר גם אם הלב מפסיק לפעום, המוח ממשיך לחיות עוד עשר דקות ושלושים ושמונה שניות (Mandal, 2017; Rosso, 2018; Ritschel, 2018). בזמן הזה לילה חוזרת אל העבר שלה, אל סיפור האונס שלה בגיל צעיר, הבריחה שלה אל איסטנבול, האונס שלה כשהיא מגיעה לעיר הגדולה והפיכתה כעובדת שירותי מין בעל כורחה ואחר כך מרצונה.
מבוא
אליף שאפאק מתייחסת לעיר איסטנבול כאישה, כגוף של אישה יש לה אנרגיות של אישה, she- city (Agyeman, 2017;Shafak, 2014). אישה בעלת רחם אחת גדולה שחיים בתוכה כל הדתות, כל האמונות; עיר שיש בה מהגרים רבים, עיר שהחליפה מספר פעמים את שמה, עיר שנכבשה, "נאנסה", מספר פעמים בהיסטוריה שלה[1]; עיר שמחולקת בין אירופה לבין אסיה באמצעות גשר; עיר שניצב בה מגדל גלאטה כפאלוס וסמל לאותם כיבושים, של הרס ובנייה מחודשת, ושבסביבתו מתקיימים ערוב וערבוב הרמוני של דתות ואמונות: בית ספר ארמני, כנסייה יוונית, בית כנסת ספרדי, אכסניית סופים וקפלה רוסית; העיר הקוסמופוליטית, מגלופוליס, כפי שלילה מכנה אותה, העיר שרוצה להשתייך לאיחוד האירופי, אבל עדיין נטועה בחיי העותומאנים; העיר ששסועה על ידי הבוספורוס והגשר שבנייתו הושלמה ב 1973, אירוע שמתואר בפירוט ברומן Ten Minutes 38 Seconds in This Strange Worldוהמהווה את הקישור שבין העיר האסייאתית לעיר האירופית (גולן, 2020). איסטנבול היא עיר-אישה, וגופה-נשיותה כל הזמן מאוימת ומדוכאת, ואת זאת אני מבקשת לבחון דרך ייצוג הגוף הנשי.
רות ברזילי-לומברוזו (ברזילי-לומברוזו, 2008) טוענת, שבנאומו בשנת 1923 אתאתורכ סימן לטורקיה את כוונותיו: חופש לנשים הטורקיות, שתהיינה שוות מעמד וחינוך לזה של הגברים. השינוי הראשון הגיע במראה החיצוני, כלומר במרחב הציבורי. אחר כך הגיע השינוי בחינוך ונשים החלו ללמוד ולהשכיל. זה הוביל גם לשינוי כלכלי, לנישואין במוסד האזרחי, ואפילו לעמדות מפתח של נשים בעולם הפוליטי. יחד עם זאת מחקרים רבים מצביעים על פאסיביות מצידן של נשים לגבי מעמדן החברתי (שם, עמ' 114). לדידה של אליף שאפאק (2006) התרבות הייתה המלט של "תהליך בניית האומה" בטורקיה. אחרי שנות העשרים של המאה העשרים, ההומוגניזציה, הטורקיזציה והריכוזיות של התרבות היו בראש סדר היום הפוליטי של האליטה הכמאליסטית.
אליף שאפאק (2007) טוענת שיחד עם זאת, כבר למעלה מעשור ששלטון של טורקיה היא מפלגה פוליטית עם שורשים אסלאמיים ברורים ואילו אנשי רוח, האינטליגנציה הספרותית והפמיניסטיות כמותה כתבו מאמרים במטרה להביע את הסכמתם למדיניות החיובית שהדגישה נושאים כמו אלימות במשפחה נגד נשים וזכויות מיעוטים. לנשים בטורקיה שהן קורבנות של אלימות במשפחה או מינית, יש מעט דלתות לדפוק עליהן. ישנם מעט מקלטים לנשים, ולעתים קרובות מדי החברה נוטה לשפוט את הקורבן, ולא את העבריין (Shafak, 2012), ממש כמו במקור ששאפאק נוהגת להשתמש בו: אשת פוטיפר. הסיפור המקראי של אשת פוטיפר מהווה מקור חשוב גם בהיסטוריה של האיסלאם. זולייכה, אשת פוטיפר הואשמה בכך שהיא זו שפיתתה את יוסף לניאוף וזנתה איתו. כשיוסף דחה אותה, היא האשימה אותו באונס וגרמה לכליאה שלו. לדברי שאפאק זולייכה הפכה סמל בזוי בעולם האסלאם לתאווה, נהנתנות, ובסופו של דבר, לרוע נשי. כך, "איסלאם" ו"מיניות" הפכו להתנגשות טרואמתית ולא יהפוך זמן רב עד שהיא תהפוך גם לתמונה קודרת שדרים בה בכפיפה אחת רצח בשם הכבוד, מבחני בתולין, פוליגמיה, הומופוביה ומחיקת הגוף הנשי מאחורי רעלות. הסיפורת שלי, כותבת שאפאק, היא מחווה לפרשנות שולית של האישה הכי שנויה במחלוקת בתולדות האיסלאם. האישה של אליף שאפאק מוכיחה כי למעשה אין שינוי במעמדה, שנבחן באמצעות גופה: היא נרצחת בשם כבוד המשפחה, הבתולין שלה נבחן ונבדק כסמל לטוהרתה, במידה שגופה אינו פורה מספיק זו עילה לפוליגמיה והיא קדושה במידה שהיא מוסתרת מאחרי רעלה (2005). זאת ועוד, גופה נאנס ומושלך, היא נאלצת לעבוד בעבודות מין וגופה מושחת ומושלך. אך לילה של אליף שאפאק רוצה שהסיפור שלה ייזכר לעד.
קתרין מקינון (MacKinnon, 2016) טוענת שההגדרה לאונס עברה כמה שינויים. ההגדרה המחודשת מתייחסת לאונס כאל פשע מגדרי לא שיוויוני. במשפט הפלילי הבינלאומי, אונס מכונה פשע מגדרי, כלומר זה קורה לנשים או לגברים מכיוון שהן נשים או גברים. הן זליחה בממזרה מאיסטנבול והן לילה ב Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World עוברות אונס על ידי קרוב משפחתן, גבר. אסיה, הממזרה מ/של איסטנבול, היא תוצר של אונס שסיפורו מתגלה בשלב מאוחר ברומן: מוסטפה, דודה, אונס את זליחה (אחותו). אבל למרות שכותרת הרומן נראית כמתמקדת בממזרות של אסיה, הרומן למעשה מתחיל ומסתיים בזליחה (Zeliha), השם שיתכן שמגיע מעיוות שמה של זולייכה, אשת פוטיפר. כשלילה מגיעה לעיר הגדולה, איסטנבול, היא עוברת שוב תקיפה מינית ומוצאת את עצמה עוסקת במכירת גופה. עבודת מין, מכירת מין, כותבת מקדואל (2009), מתייחסת לעיתים קרובות לגברים ונשים שהיו להם אפשרויות מוגבלות בשוק העבודה ועבודת המין היא האלטנרנטיבה היחידה שלהם. יותר מזה, היא כותבת, שלעיתים קרובות עובדי המין מוחזקים בניגוד לרצונם ומוכרחים לעבוד בזה. לילה מוצאת שאין לה ברירה אלא לעבוד כזונה, אבל גם כשהאופציות פתוחות בפניה, היא בוחרת לחזור לעבודה זו.
סיפורה של זולייכה, אשת פוטיפר, חוזר באינטרטקסטואליות בסיפורת של שאפאק והוא מהווה מבע טקסטואלי לסיפורה של איסטנבול, העיר ש"נאנסה" ו"זנתה" עם כובשים רבים. הרולד בלום (Bloom, 1976) סבור שאין בנמצא טקסטים, אלא רק יחסים בין טקסטים. הוא טען כי טקסט יהיה תמיד קשור לטקס קודם לו, כל שיר הוא אינטרטקסט, או בלשונו, יחסים בין פואטיים. לטענתו, "שיר אינו אי" (שם, עמ' 35). השאיפה היא לחקות את האב הקדמון. סיפורה של אשת פוטיפר, זולייכה, משמש את אליף שאפאק כ"סיפור חוזר", או אינטרטקסטואליות, בקורפוס הכתיבה שלה. אונס, גילוי עריות שידול לזנות הוא חלק מהפעילות של אליף שאפאק למען זכויות נשים, והכתיבה על נושאים אלו זו הזעקה שלה. הממזרה מאיסטנבול (2007) ו Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World (שאפאק, 2019) עוסקים שניהם באונס וגילוי עריות שמתרחש בתוך המשפחה. הממזרה מאיסטנבול מספק מבע טקסטואלי לאונס הלאומי – של טורקיה את ארמניה – והתוצאה שלו, ילד ממזר שכולם מתכחשים אליו[2]. Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World עוסק, בנוסף לאונס גם בזנות ולמצב הנשים בטורקיה בכלל ובאיסטנבול בפרט. הרומן מבוסס על סיפור אמיתי ומבקש לזעוק רצח נשים שמעניקות שירותי מין בטורקיה בכלל ובאיסטנבול בפרט: בשנת 2018 בלבד נרצחו 440 נשים בטורקיה[3], סיפורה של הנדה קאדר[4] זעזע באופן מיוחד, ויתכן שעליו מבוסס הרומן. הרומן הוא סיפור אמיתי של רצח סדרתי של נותנות שירותי מין בעיר. חבריה של לילה הם אנשים אמיתיים שאליף שאפאק הכירה כשעבדה על המחקר לקראת כתיבת הספר[5]. האמן הטורקי וואהיט טונה, החליט שהוא לא יכול לשתוק יותר נוכח הזוועה. הוא בחר 440 זוגות של נעלי עקב, סמל לעצמאות נשית, והקים מיצב על קיר בשכונת בשיקטאש באיסטנבול שבטורקיה, לזכרן של אותן נרצחות: באיזורים מסויימים בטורקיה, כשמישהו מת, מוציאים את הנעליים שלו החוצה כהפגנת אבל של המשפחה (גולן, 2020; Stewart, 2019).
תפיסת הגוף של זליחה: מרדנות
הפוליטיקה הגופנית הניכרת לאורך כל הנרטיב חיונית כדי לגרום לנו לשאול מדוע מודגשים באופן ספציפי גופה ומיניותה של זליחה בממזרה מאיסטנבול. היא מצטיירת כאישה גבוהה שאוהבת ללבוש "חצאיות מיני צבעוניות בוהקות, חולצות צמודות המציגות את שדיה השופעים, גרבי ניילון סאטניים", ולא אכפת לה איך מוכרי הרחוב או גברים אחרים מסתכלים על גופה ברעב ברחובות איסטנבול. אף על פי שאימה אומרת לה שנשים צריכות לעשות שעווה בכל שיער גופן ולעולם לא להתגלח, זליחה מעדיפה את זו האחרונה. גם לילה נחשפת לטקס הסרת השיער באמצעות לימון ודבש, והיא מפתחת אנטגוניזם כלפי הטקס וכלפי הסרת השיער. זו אחת הדרכים של שתי גיבורות הרומנים שלפנינו להציג את הנשיות והמרדנות שלהן. תושבי איסטנבול אינם רואים בעין יפה אישה שמעשנת ברחוב, אבל למי איכפת? זליחה משכה בכתפיה. האם לא הכריזה זה מכבר מלחמה על החברה כולה? (שם, עמ' 15). גם לילה, כמו זליחה, ב Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World מתחילה לעשן כאחד מסממני המרד שלה.
לזליחה שפה משוחררת, אולי שפת רחוב – היא מקללת, הקללה היא שחרור ממסורת וצניעות. היא משחררת קללה מכיוון שגבר מטריד אותה, אבל כאן היא עוברת על כלל הזהירות מספר אחת לאישה באיסטנבול: כשמטרידים אותך ברחוב לעולם אל תגיבי, כי אישה שמגיבה, ובמיוחד כזו שמקללת את המטריד, רק משלהבת אותו (שם, עמ' 13), אחר כך מצויין שהגבר ששומע אותה מקללת חושב שהיא משוגעת. זליחה היא אמנית של קעקוע הגוף, היא מציירת ציורים שנועדו להיות קבועים בגופם של אנשים כזיכרון תמידי ושקשה להסיר אותו. הקעקוע עומד בניגוד גמור לאמנזיה שטורקיה לוקה בה, כדבריה של אסיה, ביתה של זליחה. אסיה מוסיפה ואומרת "אלצהיימר זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע. העבר הוא רק אזיק שצריך להיפטר ממנו. מין נטל מייסר" (הממזרה מאיסטנבול, 2007, עמ' 149). בהמשך היא מסבירה ש"זכרונות הם נטל כבד מידי" (שם, עמ' 178). ארמאנוש אומרת לה שההיסטוריה "דואגת שנישאר חיים ומאוחדים" (שם) ואסיה עונה לה שהיא אמנם מבינה את העבר הטראגי של המשפחה של ארמאנוש, "אבל כאן בדיוק הדרכים שלנו מתפצלות. את נמצאת במסע צלב למען הזיכרון, בעוד שאם זה היה תלוי בי, הייתי מעדיפה להיות בדיוק כמו פטיט-מא, שאין לה יכולת להיזכר בכלל" (שם, עמ' 179). בהמשך אסיה עונה לארמאנוש שהעבר הוא מעגל מרושע ששואב אותנו לתוכו וגורם לנו לרוץ כמו אוגרים על גלגל. ואז אנחנו מתחילים לחזור על עצמנו, עוד ועוד פעם (שם, עמ' 180). בניגוד לתפיסת האמנזיה והזיכרון שאליף שאפאק מביעה בממזרה מאיסטנבול, לילה ב Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World מקעקעת על גופה ורד כחלק מתהליך ההתמרדות שלה באביה, ובהגמוניה הפטריארכלית. בניגוד לזליחה, שמקעקעת את גופם של אנשים אחרים, לילה מקעקעת את גופה-שלה With each push of the needle, she flinch a little but endured the pain, feeling strangely alive with hundreds of splinters under her skin (עמ' 87Shafak, 2019, ).
אבל בזאת לא מסתכמת תפיסת המרדנות הפמיניסטית של זליחה. זליחה ניחשה שהיא מתקשה להכנס להיריון. נתון זה, הניחה זליחה, יכול בהחלט להעיק, תלוי בתפיסת העולם. היא, באופן אישי, לא חשבה שעקרות היא הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאישה (שאפאק, 2007, שם, עמ' 17). ויתרה מכך, למזלה של זליחה, העובדה שלא היה לה בעל הפכה ליתרון בכל הנוגע לנהלים (שם, עמ' 19), תינוק חסר אב באיסטנבול היה סתם עוד ממזר, וממזר היה סתם עוד שן מתנדנדת בלסתה של העיר, מוכנה ומזומנה ליפול בכל רגע (שם, עמ' 20). זליחה גם מתעמרת באחיה מוסטפה וקוראת לו "פאלוס יקר" (שם, עמ' 51) ובעקבות זאת, בעקבות ההשפלה שהוא מרגיש בגלל מילים אלו, הוא אונס אותה. כאמור, לאונס יש תוצר בדמותה של אסיה, ששמה מעיד על יבשת אסיה; ששמה מסמל את מיקומה של טורקיה כמרחב לימינלי: בין אסיה לאירופה, בין מסורת למודרניות, בין מסורת לשחרור, בין הרעלה להסרתה, בין הסתרה לחשיפה. את זליחה אונס מוסטפה, אחיה, על שמו של מוסטפה כמאל אטטורק, אבי טורקיה המודרנית.
שמו של כמאל אטטורק שמוזכר כמי שאנס את זליחה היא מטאפורה של אליף שאפאק כנגד הרפובליקה הטורקית שגרשה את המיעוטים מקרבה בשנים של האימפריה העות'ומנית. ההפרדה המלאכותית בין האימפריה העות'ומנית לכינונה של הרפובליקה גרמה נזק שיישאר נטל על כתפי העם הטורקי. לכן, אליף שאפאק "מעלימה" את ישותו של מוסטפה – היא מביאה אל מותו. מותו, מקרב בין זליחה ואסיה ומעורר דיון על טבואים בחברה. זליחה וגופה עוברים טרנספורמציה, מאונס בגיל צעיר והפיכתה לאם בעל כורחה, לאישה שמקבלת את עצמה ואת אחייניתה, ארמאנוש, ביתו של אחיה מוסטפה, אותו אח שאנס אותה, כחלק מהמשפחה המטריארכלית בתוך איסטנבול; זליחה מקבלת את ארמאנוש, שמסמלת את העם הארמני באמצעות ביתה, אסיה, שמסמלת את היבשת המחולקת והשסועה. מותו של מוסטפה מהווה נקודת הכרעה לטרנספורמציה הזו, של קבלת האחר, וליחסי גומלין הדדיים. זליחה הרגישה אשמה באונס שלה, היא נאנסה בגלל שקראה לאחיה פאלוס, אבל המוות שלו, על ידי אחותה, הבהיר לה לא רק שהיא לא אשמה, אלא שזה מה שמגיע למי שאונס – לשלם על הפשע שלו. לילה עוברת תהליך אחר.
תפיסת הגוף של לילה: השחתה
תפיסת הגוף המרדנית של זליחה והקבלה שלה אותו דומה לתפיסת הגוף של לילה. גם לילה מגלה עויינות כלפי סממנים דתיים וכיסוי הגוף: היא מתנגדת לשים חיג'אב Not only did she refuse to wear headscarf, but she treated her body as if it were a mannequin she could shape and dress and paint to her heart's content (Shafak, 2019). ההתנגדות לדת, לאמונה, לאותו אל שהתעלם ממנה באותו לילה בנופש, שלא ענה לשאלתה שחזרה תמיד: למה היא? וההתנגדות לאביה בפרט ולהגמוניה הפטריארכלית בכלל, היא התחלה של התמרדות. היא מתמרדת בעיקר מול אביה שמתחזק מול האיסלאם ואוסר עליה להאזין למוזיקה כי היא haram, אבל היא דווקא מאזינה למוסיקה מערבית, לובשת חצאיות קצרות, מורחת מייק אפ ולא מצליחה להתגבר על השינויים שמתרחשים בגופה בגיל ההתבגרות. היא אפילו לא מצליחה לזהות עצמה במראה. ההתמרדות הזו, שבאה לאחר האונס, היא הזעקה של לילה לכך שאביה לא מאמין לה, לא מקשיב לה ומצדד באחיו, שאנס אותה.
בניגוד לתפיסת המרדנות של זליחה, ופריצת הטבואים, על סופה של לילה הקורא יודע מיד בהתחלה – היא נרצחה, המפגש עם לילה, גיבורת הרומן, זהו מפגש עם גופה שהושלך לפח במגרש כדורגל שבפאתי איסטנבול. גופה של טקילה לילה, כפי שהיא כונתה בפי חבריה והלקוחות שלה, הושחת – הוכה, נדקר והושלך. בפתח הרומן לילה מבקשת לקבוע ששמה לא "היה", כי אם "is" – עדיין. גם את שמה השני Affy היא משנה: היא מורידה את ה Y, שמתייחס למילה Yesterday, ומחליפה אותו ב I, של ה Infinity. כלומר, הכוונה שלה להישאר בתודעה לתמיד. הגוף שלה, שהושחת והושלך, יישאר בתודעה של כולם לנצח, כצלקת בגופה ובנשמתה של הפטריארכיה ההגמונית, של העיר איסטנבול. גופה הושחת, גופה מת, ליבה הפסיק לפעול, אבל מוחה עדיין פועל והיא כאן כדי לספר את סיפור ההשחתה שלה – יש לה עשר דקות ושלושים ושמונה שניות בעולם המוזר הזה כדי לספר כיצד גופה הושחת. ליבה שהפסיק לפעום מעיד על על הרגש שפסק ואילו הרציונל ממשיך לחיות עוד קצת. אבל, כפי שהקורא יבין, גופה שהושחת הפסיק את פעולת האמוציונל עוד הרבה לפני, ופעמים רבות שאפאק מכנה אותה "שבורה": alone and broken (שם, עמ' 28).
שוב אליף שאפאק ממקמת את העלילה במרכז איסטנבול – מגדל גלאטה והשכונות שמסביב לו: פרה, her shadow gliding along streets named after men (Shafak, 2019), שכונת טופאן, היכן שנמצאים בתי הזונות של איסטנבול. במעלה הרחוב של מגדל גלאטה נמצא שדרות איסטיקלל (העצמאות) ובסופו כיכר טקסים. כיכר טקסים (משמע: חלוקה) שבמרכזה אנדרטת הרפוקבליקה, מהווה נקודת מגוז חשובה בהיסטוריה של איסטנבול ובחייה של לילה: הכיכר, שממלון אינטרקונטיננטל, היום מלון מרמרה, התרחש אחד ממקרי הטבח האכזריים בתולדות טורקיה, בזמן הפגנה של אזרחים, כפי שגם יתואר באריכות ברומן. רבעים אלו מוזכרים במכוון, אלו הרבעים שסובבים את מגדל גלאטה, ומכיוון שפעם המקום היה ערוב וערבוב הרמוני של דתות ואמונות: בית ספר ארמני, כנסייה יוונית, בית כנסת ספרדי, אכסניית סופים וקפלה רוסית: remnants of a past no longer remembered (שם, עמ' 45). אל המלון הזה לילה נכנסה בהזמנת לקוח מיוחדת וממנו היא יצאה אל מותה – היא נחטפה, מוכה ונרצחה. לילה גם צופה בעוד אחד מהאירועים החשובים בתולדות איסטנבול, בניית גשר הבוספורוס, הגשר שמאחד בין שני חלקי איסטנבול – האסייאתי והאירופאי.
כשלילה נרצחת התודעה שלה חוזרת אחורה אל חייה, כל דקה זיכרון אחר, כדי לבחון ולבדוק מה השתבש. הזיכרון הראשון שלה הוא לידתה. היא לא בכתה בלידתה וכולם חשבו שמשהו לא בסדר איתה, אבל, מבטיחים לאימה, היא בת – היא חייבת לבכות, ומיד נמסרת לאישתו הראשונה של אביה. היא תגדל אותה כביתה, אך כשלילה גדלה היא מרגישה בסוד שאופף אותה ויום אחד אימה האמיתית, בינאז[6], תספר לה את האמת. מסירת הילדה תגרום לבינאז צער רב, וכשביקשה להתגרש או לקחת את הילדה בחזרה בעלה היכה אותה והחשיב אותה כמשוגעת. הזיכרון השני של לילה מוביל אותה לגיל שש, ילדה יפה שמזכירה בקלאווה עם פיסטוק, אחד הקינוחים והממתקים הלאומיים של טורקיה.
לילה היא ילדה כשהיא נאנסת בפעם הראשונה. כשלילה בת שש היא ומשפחתה המורחבת יוצאים לנופש. היא בת שש בלבד כשהדוד שלה נכנס בפעם הראשונה למיטתה ומלטף אותה. בפעם השנייה הוא מכריח אותה לגעת בו, ומאשים אותה שגרמה לו להרטיב: את נראית ילדה מתוקה ותמימה אבל זו רק מסיכה: you're dirty as all the others, איך שיטית בי? (עמ' 67). לילה מרגישה אשמה ומתחילה לבכות. הדוד שלה מנשק אותה ואומר לה הכל בסדר, אל תדאגי, לא אספר לאף אחד. אבל את חייבת להוכיח לי שאת שווה את זה (תרגום חופשי שלי). לראשונה, אליף שאפאק מפרטת פרטים גרפיים את ההטרדה והאונס. לילה בת שש בלבד, הדוד שלה בן ארבעים ושלוש. כשהם חוזרים הביתה, גופה של לילה מגיב לתקיפה שעברה, היא חולה: יש לה חום גבוה מאוד, יש לה כאבי בטן וטעם מתכתי בפה. ברגעים של חוסר הכרה היא מבקשת מהדוד שלה ללכת. משפחתה מייחסת זאת להזיות בעקבות המחלה. לילה מתבגרת ומתחילה לגלות סימני התמרדות. היא מביטה בדוד שלה ולא מבינה איך הוא ממשיך לחיות באושר ובעושר, ולעומת זאת, היא לא מבינה מה קורה לגוף שלה ודוחה אותו. כשהיא מדברת בלקוניות אל הדוד שלה, אביה מאשים אותה בחוסר כבוד למבוגרים, או מתנהגת כאישה משוגעת (עמ' 95).
הדוד שלה המשיך לאנוס אותה עוד הרבה פעמים. ובכל זאת, היא ממשיכה להאשים את עצמה: היא עשתה משהו נורא, לא פעם, לא פעמיים אלא הרבה פעמים (עמ' 97). הוא ניצל אישפוז של האב בבית החולים ובא כל לילה. בכל פעם שניסתה להתנגד הוא "הזכיר" לה שהיא זאת שהתחילה, הוא דיבר אליה באופן מניפולטיבי עד שהצליח לשכנע אותה שהיא אשמה. בושה ותוכחה עצמית הפכו לבנות לוויה תמידית לכל מקום שלילה הלכה, גופה נשרף בלהבת הזעם שהיא לא יכלה להכיל יותר, היא מביטה במראה ורואה אישה זרה. כשהיא מרגישה שאביה כובל אותה יותר ויותר ואפילו חושש שהפכה ל"זונה" בגלל שניסתה לנוע בתוך חישוק, היא יושבת בגינה ואוכלת אדמה. כשהיא נכנסת הביתה, בינאז, הדודה שלה-האימא הביולוגית שלה, מנסה לברר איתה מה קורה, לילה מביעה את חששה שאולי היא בהיריון. בינאז אומרת לה שבשביל זה היא צריכה להכיר את הגוף של הגברים. לילה משיבה לה: does Uncle count as a man (עמ' 106, האות הגדולה במקור). למחרת אביה מבקש לשוחח איתה ומבקש ממנה להפסיק להמציא דברים, לילה מבקשת ממנו להאמין לה ואפילו לקחת אותה לרופא. אך אביה אוסר עליה לדבר על זה עם זרים. תעזבי את זה בשבילי הוא אומר לה, זה עניין משפחתי.
למחרת, שתי האימהות שלה, הביולוגית והלא-ביולוגית, מנסות לברר לגבי המחזור שלה, ולילה מתארת מצב שכנראה הגוף שלה ביצע הפלה. אימה הלא-ביולוגית מבקשת ממנה להשאיר את זה מאחור, ולא לדבר על זה שוב לעולם, רק בתפילות: נודה לאלוהים על הרחמים שלו. אביה אומר לה שדיבר עם אחיו, הדוד שאנס אותה: הוא מבין שאת צעירה ומבולבלת. ומסתבר שהדוד "מפיל" את האשמה על סינאן, חברה הטוב של לילה מבית הספר. לילה מסבירה לו שהדוד משקר, אבל אביה לא מאמין לה. יתרה מכך, הוא מאלץ אותה להתחתן עם בנו של הדוד. ביום שאחיה האהוב, שסבל מתסמונת דאון, טארקן (אולי מטאפורה לשמה של טורקיה), מת, לילה יוצאת מהדלת האחורית, לא מביטה לאחור ועוזבת את הבית.
לילה עוזבת לאיסטנבול, היא חושבת שהיא תוכל להתמודד איתה, beat the megalopolis at its own game (עמ' 111). ביום שהיא מגיעה מישהו גונב את התיק שלה, כשהיא יושבת לאסוף את עצמה ניגש אליה בחור ומציע לה עזרה עד שתסתדר: לבוא לעזור לדודה שלו המבוגרת. היא לא מסכימה, הוא עוקב אחריה, מפחיד אותה והיא נכנעת. בהתחלה היא מקבלת יחס מצויין, אבל הגבר והדודה שלו, שלמעשה היתה הפרטנר שלו לעסקים, השקו אותה באלכוהול, אנסו אותה ומכרו אותה מבית זונות אחד למשנהו. מקומות אלו ממחישים את ההשלכה למציאות הברוטאלית של החיים בעיר, "איסטנבול הייתה אשליה. הטריק של קוסם שהשתבש". לילה מגיעה אליה כשהיא בת שבע עשרה בלבד. אבל לילה, שיש לה לב רחב ונשמה גדולה, יודעת להקיף את עצמה בחמישה חברים, שיקלו עליה את החיים בעיר הנוקשה, שיחממו את ליבה, שיבואו לעזרתה. כשלילה מגיעה לאיסטנבול היא מגלה שהיא אינה עיר של הזדמנויות, אלא של צלקות, כפי שאליף שאפאק כותבת. ממש כמו לילה עצמה. אליף שאפאק מתארת בפרטי פרטים את רחוב בתי הזונות, את בית הזונות ואת החדר העגמומי שלילה עובדת בו. היא גם מפרטת את היחס של המאדאם של מקום אחד לעומת מקום אחר שלילה עובדת בו, מה מותר ומה אסור.
ליחס של הגברים, הפטריארכיה ההגמונית, אל הנשים שעובדות בשירותי מין אליף שאפאק מפרטת במקרה נוסף שבו גבר, אחד הלקוחות, מתעמת עם המאדאם. בבית הזונות שלילה עובדת, מאחרי השולחן שבו עומדת המאדאם, יש ציור של הסולטאן, שהגבר אומר עליו our magnanimous ancestors and our glorious past (עמ' 48). כשהוא שואל את המאדאם למה תמונה של הסולטן נמצאת כאן, הוא לא מוכן לשמוע את מה שהיא אומרת ואומר לה: מי את? היסטוריונית? לאישה בורה אין זכות להרוס את ההיסטוריה! לא היו בתי זונות עם רשיונות באימפריה העות'ומאנית, אם נשים רצו למכור את גופן – הן היו חייבות להיות נוצריות, יהודיות או צועניות, כיוון שאף אישה מוסלמית לא תסכים לחוסר מוסריות כזו, הן היו מעדיפות למות ברעב מיליון פעם מאשר למכור את גופן. אבל היום, זמנים מודרניים, זמנים לא צנועים (תרגום חופשי שלי, עמ' 48). וזה המסר הפטריארכלי: אני הגבר, צרכן שמגיע לצרוך גוף של אישה לא מוסרית במקום לא מוסרי; אני מוסרי וחכם; ואתן הנשים לא מוסריות שמוכרות את גופיכן. אני, גבר, בסדר, חכם, אתן לאו. ומה המאדאם עונה לו? היא מחייכת אליו, מגישה לו קערת פירות וקוראת לו "הפאשה שלי". הדוגמה הזו היא מטאפורה של היחס הממסדי אל נשים בכלל ואל נשים נותנות שירותי מין בפרט – הן לא שוות כלום, תפקידן לשרת ולענג.
באחד מהימים מגיע ללילה לקוח מיוחד שלא מבקש ממנה כלום. הם מתאהבים, מתחתנים, עוברים לגור בבית נחמד ולילה מפסיקה להעניק שירותי מין. באחד מהלילות בעלה יוצא להפגין, בהפגנה שמוזכרת לעיל בכיכר טקסים מול מלון אינטרקונטיננטל, ונרצח מאש שנורית כלפי המפגינים. שבורה, לילה נענית לקריאה אחרונה של בעלת בית הזונות שהיתה פעילה בו. גבר מבקש להעניק לבנו מתנה – ליל תענוגות. לילה מגיעה ומבינה שהגבר לא ממש רוצה בלילה הזה, גם המיניות שלו לא ממש ברורה, אבל מבקש ממנה להישאר קצת. כשהיא יוצאת, בכניסה לבית המלון גבר יוצא ממכונית מהודרת ומבקש ממנה עזרה להצית את הסיגריה. הוא מצליח גם לשכנע אותה להיכנס לאוטו, כשלילה מבינה שמשהו לא בסדר זה כבר מאוחר מידי. היא נלחמת ושורטת, אך הגברים משתלטים עליה והיא נרצחת. גופתה מושלכת לפח אשפה מתכתי ליד מגרש כדורגל בפאתי העיר. בהמשך מסתבר שאותו גבר, שביקש להעניק לבנו את המתנה, הוא איש עסקים ידוע ומוכר ושיש לו קשרים עם המשטרה, וזו דרכו לרצוח את הנשים נותנות שירותי מין באיסטנבול, אולי בשם הממסד כולו. הבן לא ידע על מעשיו של האב.
תיאורי האונס והרצח בפרטים גרפיים מתארים את השחתת גופה של לילה. לילה מושחתת כיוון שהיא נותנת שירותי מין, בשם המשטרה, בשם הממסד, בשם ההגמוניה הפטריארכלית. גופה של לילה הושחת עוד כשהיתה בת שש בלבד, היא נאנסה על ידי דודה, שאחר כך המשיך לאנוס אותה עד שהצליחה לברוח, כדי לנסות לגאול את עצמה הן מהאונס והן מאי הקבלה שלה על ידי המשפחה שלה. הן אביה והן אימותיה (הביולוגית והלא ביולוגית) סירבו להאמין לה ודחו אותה. לילה רצתה לגאול את נשמתה ואת גופה, אך לא הצליחה. לעומת המקרה של זליחה, הפושע לא בא על עונשו, להיפך, הקורבן מושחת ונרצח, וכאילו הוא כלום מושלך אל פח האשפה, אל נבכי ההיסטוריה, ממש כמו זולייכה, אשת פוטיפר: צלקת בגב העיר, בגב ההיסטוריה, כמו קעקוע שלא יימחק לעולם. אבל, אליף שאפאק מבקשת, שהצלקת הזו תישאר לנצח. שתזכיר לכם שוב ושוב את גורלן של הנשים באיסטנבול, בטורקיה, בעולם המוסלמי.
סיכום
אליף שאפאק כותבת באינטרטקטואלית, היא חוזרת אל אותם נושאים שהיא כותבת תמיד: שואת הארמנים, על האמנזיה שאיסטנבול לוקה בה ביחס לשואת הארמנים, על זכויות אדם, זכויות נשים, פטריארכליות, מגדר, השכלה, מערב מול מזרח, המורכבות של טורקיה בכלל ושל איסטנבול בפרט, הערצה של ילדה קטנה להשכלה, לנשים משכילות ומצליחות, הביקורת כלפי בדיקות קרום הבתולין בבתי החולים כדי לאשש או להרוס נישואין, הגוף הנשי, הלבוש הנשי, תרבות האונס וההטרדות המיניות – ובעיקר ההסתרה שלהם. בשני הספרים שדנתי בהם מתקיימות שתי פרקטיקות של הגוף, אינוס וזנות, והן משמשות את אליף שאפאק כמבע אינטרטקסטואלי לעיר איסטנבול: אינוס וזנות כסמל ומטאפורה למצבה החברתי של העיר איסטנבול. שתי נשים, גיבורות שני הרומנים, מתייחסות אל גופן באופן דומה לאחר האונס: שתיהן מתמרדות, אך הסוף שלהן שונה. זליחה מתמרדת אך בסופו של דבר מתפתח שיח אודות טבואים. לילה טקילה מתמרדת, נלחמת, אך לעומת זליחה מוצאת את מותה באכזריות ובהשחתת גופה. שאפאק-זליחה רצתה לקבל, לחבק, להבין – להעיר ביקורת ושיח על טבואים; שאפאק-לילה מודעת לאוזלת היד של ההגמוניה הפטריארכלית: שנת 2018 ונשים נרצחות, גופה שהושחת והושלך הוא מבע ביקורתי כדי לזעזע את הממסד על חוסרת תשומת הלב והטיפול הראוי בנשים שנאנסו, בנשים שעובדות בעבודות מין והזלזול בהן.
בסוף מאמרה, כותבת דאגלאס ששני הגופים, העצמי והחברתי, לפעמים כל כך קרובים עד כדי התמזגות, לפעמים רחוקים מאוד אחד מהשני (שם, עמ' 91). אליף שאפאק ממזגת בין שני הגופים, העצמי והחברתי, לכדי מבע טקסטואלי אחד כדי להראות עד כמה הם מרוחקים אחד מהשני בכל מה שקשור למעמד האישה וגופה באיסטנבול בפרט, בטורקיה בכלל. אם בממזרה מאיסטנבול אליף שאפאק רוצה למצוא פתרון, ומקבלת את איסטנבול בחיבוק, מבקשת שטורקיה תקבל ותשלים עם שואת הארמנים, הרי שב Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World היא מתמרדת אל מול הרשויות: זה סיפורן האמיתי של נשים נאנסות, מתדרדרות אל מעגל שירותי המין, יוצאות ממנו, חוזרות אליו, נרצחות ומושתקות; נשים בכלל ונותני שירותי המין בפרט עוברות שואה משלהן, שראוי וצריך לטפל בזה מיידית; אם זליחה שנבלעה מצליחה בסופו של דבר להרים את ראשה, התקבלה על ידי משפחתה המטריאלית ובאמצעות ארמאנוש, הבת הארמנית שהעירה מחדש את שואת הארמנים, הרי שגופה של לילה הושחת על ידי גברים כשהמשטרה והממסד נותנים לזה יד, כך מתחיל סיפורה יוצא הדופן והאכזרי, של אישה שבורה אך אמיצה, השומרת על אנושיותה למרות עולם שרוצה למעוך אותה בכל צעד ושעל. כילדה חופשית, לילה מגלה עד מהרה שכמעט כל דבר בחיים אסור או שנקבע מראש על ידי קודים משפחתיים עתיקים.
את ספריה של אליף שאפאק בכלל, ואת נושא האונס והזנות בפרט, אפשר לבחון בעוד הרבה פרספקטיבות שהיריעה כאן קצרה מלכתוב. למשל, שאפאק מעניקה שמות בעלי משמעויות לא רק לדמויות הראשיות אלא גם לשאר הדמויות ברומן, היא מעניקה להן עיסוקים שהם חלק בלתי נפרד מן העלילה וראוי לפתח גם זאת[7]; ניתן גם לבחון את יחס הדמויות הגבריות לאונס ולזנות ולדמויות הנשיות ברומנים. בכל קורפוס הכתיבה שלה, סיפורת ועיון, אליף שאפאק עוסקת בגוף האישה, ביחס של ההגמוניה הפטריארכלית אליו בפרט ואל מעמד האישה בכלל. הנשים, גיבורות הרומנים של אליף שאפאק, אלו שעוברות הטרדה מינית, אונס, והופכות לנותנות שירותי מין מאפשרות לה לזעוק את הזעקה שלה כנגד עוולות אלו; הן מאפשרות לה מבע טקסטואלי לעיר עצמה, עיר הולדתה של שאפאק, איסטנבול, ולמצב החברתי שלה.
לקריאה נוספת :
על הספר Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World
פוסט תשעה ירחי לידה: ניעות במרחב כביטוי מסטיסיאני אינטרטקסטואלי בספריה של אליף שאפאק
תכנית הרדיו על טורקיה המילים והדברים ; היTרבות
טיול באיסטנבול בעקבות אליף שאפאק ואורחן פאמוק
על ספרו של אורחן פאמוק, האישה אדומת השיער The Red-Haired Woman Orhan Pamuk
על סרטו של נורי בילגה ג'יילן, עץ האגס הפראי
ביבליוגרפיה
ברזילי-לומברוזו רות, כמאליזם ופמיניזם: מאזן הפמיניזם הממלכתי בתורכיה בהנהגתו של אתאתורכ, בתוך: נשים ומגדר במזרח התיכון, עורכות: רות רודד ונוגה אפרתי, הוצאת מאגנס, ירושלים, 2008, עמ' 110-130
גולן מירב, היTרבות, על הספר Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World:
http://meiravgolan-hitarbut.co.il/ten-minutes-38-seconds-in-this-strange-world-elif-shafak/
שאפאק אליף, הממזרה מאיסטנבול, תרגום: קטיה בנוביץ', הוצאת מחברות לספרות, 2007
Agyeman Tracey, Elif Shafak :We need more sisterhood in the world, now more than ever!, February 2017, https://www.womenlobby.org/Elif-Shafak-We-need-more-sisterhood-in-the-world-now-more-than-ever
Bloom Harold, The Anxiety of Influence, Oxford University Press, New York, 1997
Chancy J. A. Myriam, Migrations: A Meridians interview with Elif Shafak, Meridians: feminism, race, transnationalism, Indiana University Press, Spring, 2004, Vol. 4 Issue 1, p55, 31 p.
Douglas Mary, The Two Bodies, Idem: Natural Symbols, New York: Vintage Books, 1970, pp. 93-112
MacKinnon, Catharine A, Rape Redefined, Harvard Law & Policy Review, 2016, Vol. 10 Issue 2, p431-477, pp. 47
Mandal Anaya, Brain function does not die immediately after the heart stops finds study, News Medical Life Science, 19.10.2017, https://www.news-medical.net/news/20171019/Brain-function-does-not-die-immediately-after-the-heart-stops-finds-study.aspx
McDowell Linda, Working Bodies: Interactive Service Employment and Workplace Identities, Malden: Wiley-Blackwell, 2009, chapter 5: “Selling Bodies 1: Sex Work,” p. 101-126
Ritschel Chelsea, Human Brain Still Active Minutes After Heart Stops Beating, Independent, 28.2.2018, https://www.independent.co.uk/life-style/human-brain-conscious-heart-stops-beating-death-neurology-research-a8232921.html
Rosso Cami, How the Brain Can Remain Active Even When the Heart Stops, Psychology Today, 22.10.2018, https://www.psychologytoday.com/us/blog/the-future-brain/201810/how-the-brain-can-remain-active-even-when-the-heart-stops
Shafak Elif, Women Writers, Islam, and the Ghost of Zulaikha, World Without Borders, December 2005, https://www.wordswithoutborders.org/article/women-writers-islam-and-the-ghost-of-zulaikha/
Shafak Elif, In Turkey, a Novel Is a Public Statement, 2006, https://en.qantara.de/content/interview-with-elif-shafak-in-turkey-a-novel-is-a-public-statement
Shafak Elif, It Is Not Easy to Be a Turk, Www.elifsafak.us, 12.5.2007, https://www.elifsafak.us/yazilar.asp?islem=yazi&id=528
Shafak Elif, Rape, abortion and the fight for women's rights in Turkey, The Guardian, 9.9.2012, https://www.theguardian.com/commentisfree/2012/sep/09/reape-abortion-fight-womens-rights-turkey
Shafak Elif, Writing in English brings me closer to Turkey, British Council, 19.11.2014, https://www.britishcouncil.org/voices-magazine/elif-shafak-writing-english-brings-me-closer-turkey
Shafak Elif, Ten Minutes 38 Seconds in This Strange World, Viking, 2019
Simon Alissa, Mythology, Taboo and Cultural Identity in Elif Shafak's The Bastard of Istanbul, Postcolonialist, Jan2015, Vol. 2 Issue 2, p111-121, pp. 11
Stewart Jessica, Femicide, My Modern Met, 2019 https://mymodernmet.com/vahit-tuna-femicide-art-installation/
הערות
[1] היתה עיר-פוליס בשם ביזנטיון בסביבות 600 לפנה"ס, עיר רומאית בשם קונסטנטינופול בסביבות 200 לספירה, נכבשה במסעי הצלב בסביבות 1200 לספירה, ב 1453 נכבשה על ידי העות'ומנים, ובשנת 1923 אטטורק, שהפך את טורקיה לרפובליקה, העביר את עיר הבירה לאנקרה
[2] אליף שאפאק הועמדה לדין בעקבות פרסום הספר הממזרה מאיסטנבול בגין העלבה ופגיעה ברגשות הזהות הטורקית, היא זוכתה מכל אשמה.
[3] https://www.hurriyetdailynews.com/440-women-were-killed-in-2018-in-turkey-womens-rights-group-141464
[4] https://www.bbc.com/news/world-europe-37143879
[5] כך אליף שאפאק כותבת באפילוג
[6] בינאז אולי זהו שיבוש שמה של זיינב, נכדתו של מוחמד.
[7] למשל, אחותה של זליחה, באנו, שהיא מיסטיקנית לנשים בלבד, היא זו שמגלה את סוד האונס, וגורמת למות של אחיה, מוסטפה, שאנס את זליחה; למשל, סינאן, חבר הילדות של לילה: הוא קרוי על שמו של הארכיטקט הגדול של טורקיה. הוא בא איתה מוואן אל איסטנבול הגדולה וחי בה חיים כפולים. לילה קוראת לו סבוטאג' סינאן. ג'אמילה (=יפה, יופי) היא החברה הראשונה של לילה באיסטנבול והיא ממוצא סומלי; זינאב מגיעה מלבנון, היא סונית ובשל בעיה גנטית היא לא צמחה מעל 122 סנטימטרים; נילאן הוא טרנסיוויסט; והומיירה, ממוצא סורי, היא אישה שחיה על כדורי הרגעה. חמישה חברים שמהווים מארג אנושי מורכב של חיי התלושים והנדכאים של איסטנבול, אבל גם מהווים את הנשמה שלה. חמשת החברים הללו הם חמש נפשות "בלתי רצויות", שהדמויות שלהן משורטטות בהמון יופי וכאב. אלו יחדדו את יופיה של לילה כמצפונה של “this manic old city”.
