גיל קיסרי, דברים שלא סיפרתי, מכון קורות, 2021
ספרות

דברים שלא סיפרתי / גיל קיסרי

קראתי בפייסבוק של גיל קיסרי פרק מתוך ספר זכרונותיו "דברים שלא סיפרתי" – ראיון עם ביתו של מודיליאני. מכיוון שכתבתי מאמר על מודיליאני (1) בו התייחסתי מעט אל ביתו, דבריו של קיסרי עליה ריתקו אותי עד כדי כך (הוסיפו לי מימד לא ידוע) עד שאמרתי לעצמי שאני חייבת לקרוא את הספר בשלמותו.

הבעייה של ז'אן מודיליאני – צילו הענק והחונק של אביה הגאוני – הייתה עלולה להעיק גם על גיל שאביו היה העיתונאי הנערץ אורי קיסרי. להיות הבן של – לא פשוט. אך גיל קיסרי, בניגוד לז'אן מודיליאני, הפך את הייחוס המשפחתי ליתרון כאשר גייס כוחות כדי להיות ראוי לאביו. ואת חייו המיוחדים הוא חייב בעיקר לעצמו.

בספר זכרונותיו סוקר העיתונאי ואיש "המוסד", גיל קיסרי, את מסלולו במישור האישי, המשפחתי, הלאומי והבינלאומי במבט מתומצת ומשועשע.

גיל קיסרי, דברים שלא סיפרתי, מכון קורות, 2021

כותבת המאמר: אורנה ליברמן

ילדות ורקע משפחתי

הספר פותח בסיפור ילדותו של גיל באמצעותו נהניתי מחוש ההומור המפוקפק של שאול טשרניחובסקי:

משנותיי הראשונות כתלמיד אני זוכר את בית הספר לבנים ברחוב אחד העם בת"א. אני זוכר, בעצם, רק אפיזודה אחת, בזכות רופא בית הספר, שהיה לא אחר מהמשורר שאול טשרניחובסקי. באחת הבדיקות שאל אותי (כנראה בגלל עורי החיוור): "תגיד, ילד, כשאתה הולך לים, הדגים לא מתנפלים עליך? הם בטח חושבים שאתה גבינה לבנה". במשך זמן מה, בטרם ידעתי מיהו הרופא הזה, נעלבתי כל אימת שנזכרתי בכך, אבל עם הזמן התחלתי להתגאות בהתייחסות האישית המקורית ממשורר דגול (עמ' 14).

כמה שורות אחר כך למדתי לדעת שאשתו הייקית של עגנון הייתה המורה לערבית של גיל בכיתה ד' בבית הספר בשכונת תלפיות בירושלים. ועוד פרט מעניין הוא שגיל קיסרי היה השני בישראל שנקרא בשם גיל אחרי גיל אלדמע.

והקשר הצרפתי שתפס מקום נכבד בחייו של גיל (12 שנה, לא ברציפות, חי בפריז), מה מקורו? סבו וסבתו מצד אמו, שעלו לישראל מרוסיה אחרי שהות בז'נבה, לא התערו בארץ ולא למדו עברית. הסבתא, ששלטה בצרפתית, דיברה בשפה זו עם כל בני המשפחה (פרט לסבא איתו דיברה יידיש).

הספר רווי בנינוחות משועשעת עד סיפור הצטרפותו של גיל, בעקבות אחיו הבכור אדר, לאצ"ל וכניסתו, לאחר הקמת המדינה, אל מלחמת העצמאות שהעניקה לחייו משמעות.

לא לפני אתנחתא על אביו אורי קיסרי, המאופק והרציני ביחסו אליו, על אמו המסורה והצנועה פאני, שהרבתה לקרוא ספרים בצרפתית, ביחוד של אנרי ברגסון, ועל אחיו אדר, המבוגר ממנו בארבע וחצי שנים, ממנו קיבל גיל השראה לאהבת המולדת: נכונות והקרבה, התנדבות ותרומה, בצבא ובאזרחות.

סבו של גיל, אביו של אורי קיסרי, נתן קייזרמן, אגרונום במקצועו, היה מנהל סניף הבנק "אנגלו-פלשתינה" בחיפה. הוא היה מיוזמי הקמת "גימנסיה הרצליה" ביפו וביה"ס הריאלי בחיפה. בניו ונכדיו תרמו גם הם, כל אחד בדרכו, לקידום המדינה.

מלחמות ישראל

בפרק "המלחמות שלי" מספר גיל על השתתפותו במלחמה למען עצמאות ישראל. פלישת צבאות ערב למחרת הכרזת המדינה העמידה את האוכלוסייה היהודית, כשש מאות אלף איש, בסכנה קיומית, מה שגרם לבן-גוריון להחליט על גיוס השביעיות, תלמידי התיכון שהיו שנה לפני סיומו וכונו בפי הבוגרים בכינוי הבוז "ברחשים".

גיל, פחות "ברחש", היה כבר ניסיון צבאי הודות לשירותו במחתרת, ביקש להצטרף לפלמ"ח. נדמה היה לו שכאיש אצ"ל יסמל שילובו בפלמ"ח התחלה חדשה, פיוס ואחדות. מכיוון שדיבר מעט צרפתית מהבית, צורף לפלוגה של יוצאי צפון אפריקה שכמעט ולא דיברו עברית.

ועוד חוויות קשות, פצועים, הרוגים, כיבוש באר שבע, שניתן לקרוא עליהן בשורותיו המאופקות של גיל, למשל:

ניתנה אפוא הוראה לסגת ואנשיו של טדי איתן נשאו את פצועיהם, פרט לשלושה שמצבם לא אפשר לשאתם והם הוסתרו במעבר מים. אולם כשהמצרים כבשו חזרה את המשלט, הם גילו את הפצועים, התעללו בהם ושחטו אותם. רק אז הגיעו לוחמי החטיבה וכבשו חזרה את המשלט. על פרשה זו אני לא רוצה להרחיב את הדיבור (עמ' 47).

אצטט עוד פסקה קצרה וחזקה מאותו עמוד, לסיכום אותה תקופה:

עם חידוש הלימודים התקבצנו והחלפנו חוויות וכך נודע לנו כי בן-כיתתי, אביתר פרלמוטר, התגייס גם הוא לפלמ"ח, לחטיבת "הראל", ונפצע קשה בקרב על הקסטל. לפי עדות מפי אחות שטיפלה בו הוא חזר ואמר לה לפני מותו: "עכשיו כבר הוריי לא יוכלו ללחוץ  כדי לשחרר אותי ואני חוזר לחטיבה"… תגובתו של אביתר שופכת אור על רוח התקופה (עמ' 47).

אהבה ראשונה – ניקול היפהפיה

כסטודנט דלפון למדעי המדינה, שכר גיל חדר עלוב בקומת קרקע בסימטה הגובלת בבית הקברות מונפרנאס, Impasse de la Gaîté. במסדרונות הפקולטה הכיר צעירה צרפתיה, לא יהודיה, ממשפחה שמרנית שהתאהבה בזר שבא מעולם אחר. לימים תתחתן עם פליט הונגרי.

סיפור אהבה של ארבע וחצי שנים עליו קראתי בעניין רב. ניתוח הקשר ממרחק הזמן ואחרי מותה של ניקול הסבלנית והמסורה בגיל 75. יחסו של אורי קיסרי לזרה המקסימה, יחסה השונה בתכלית השינוי של האם פאני, כל אחד ותגובתו.

אין כמו אהבה ראשונה וכל האהבות הרבות שבאות אחריה אינן אלא חיקוי או המשך, רומז גיל.

לימודים וקריירה

לא היה חסר הרבה שגיל קיסרי ינהל קריירה של דיפלומט אך הצעת עבודה, שתתגלה בתחילתה כמאכזבת, מטעם "מעריב" הובילה אותו לכיוון העיתונאות. שני נסיונות עוצרי נשימה בסיקור אירועי מלחמה, אחד בקפריסין ב-1974, השני ארבע שנים לאחר מכן בעת "מבצע ליטני".

הקטעים על מילוט ספינות שרבור שתכנן מפקד חיל הים לשעבר מרדכי לימון ב-1969 ועל נסיון ההתנקשות בחייו של איש המוסד צדיק אופיר בבית קפה בבריסל ב-1972 נקראים כסיפורי הרפתקאות. גיל היה שם כדי לדווח ולצלם.

שתי הפרשות האחרונות מהוות טעימות משהותו המתגמלת של גיל קיסרי, במשך ארבע וחצי שנים, החל מ-1969, ככתב "מעריב" בפריז. סוף סוף קיבל את המינוי הנכסף ועמד בו בהצלחה, בזכות זיקתו העמוקה לשפה ולתרבות הצרפתית ובזכות מעורבותו האישית במציאות הפריזאית. וכמובן בזכות כישוריו המקצועיים כעיתונאי. בגיחותיו למדינות עוינות, מאוחר יותר, יציג עצמו כעיתונאי צרפתי.

אך הבן הבכור, יואב, הצתרפת יותר מדי, אורזים, חזרה למולדת. הבנים חייבים לגדול ולהתחנך כישראלים לכל דבר. גיל לא העלה על דעתו להעביר את עיקר חייו בארץ אחרת.

ועוד אירועים מסעירים, למשל: ראיון בבית הכלא עם הבוגד שמעון לוינזון שריגל למען הסובייטים, קפיצה לברית המועצות ופגישה עם מסורבי עלייה תחת אפם של אנשי הק.ג.ב.

ושוב שליחות בצרפת והפעם כאיש "מוסד", גיל העיתונאי הפך לסוכן ריגול שסיכן את עורו בחוויות שסיפקו את יצר ההרפתקנות שלו אך בבסיס המשימה עמד הפטריוטיזם. האופן המפורט בו מסופר רצח עמיתו יעקב ברסימנטוב ב-1982בפריז על ידי מחבלת לבנונית תורם להמחשת גודל הסיכון.

סיפורים עוצרי נשימה רבים אחרים כגון סודותיו של העיתונאי ויקטור גרייבסקי, שגילה למערב את נאומו של חרושצ'וב בדבר פשעיו של סטלין. הסרט התיעודי "אפולוניה", שגיל היה אחד ממפיקיו, מסתמך על שעות ראיון עם העמית.

ובסוף הספר 12 שיחות עם ידועי שם שגיל קיסרי ראיין בעת ביקורם בישראל, ביניהם שארל אזנבור, ז'אק ברל, רומן גארי, גרהם גרין, ז'אן-לואי טרנטיניאן (קטע על מייק בראנט, שגיל הכירו אישית ועזר לו כשהגיע לפריז, מופיע בפרק קודם הנקרא "החברים שלי").

תקצירי הראיונות עם המפורסמים חושפים לעתים קרובות פרטים שלא היו ידועים עד כה הודות לעינו של גיל שצילמה, למשל, את האש הפנימית שאיכלה את ז'אן מודיליאני:

היה משהו אכזרי בכל השיחה הזו, שכן לא פגשתי בת רוויה הערצה לאביה, המבקשת לטפח ולשמור בלבה את זכרו הדגול. להפך, כל דבריה וישותה שיקפו כי זה שנים היא מנסה להשתחרר מצילו ולחלץ את עצמה מהפולחן המשפחתי שנוצר סביבו (עמ' 187).

לסיכום, ממליצה בחום על קריאת הספר

תקופה, מסלול חיים, הרפתקאות, סיפורים כמו מהסרטים. אך גם יותר מכך, האיש ואישיותו.

בקבצי זכרונות מחפשת אני את היחס הנכון לחיים כדי לקבל השראה וללמוד (2), וכאן מצאתי אותו: שקט, נטול רגשנות, לא משולהב. רוגע בהתנהלות ושיפוט מוטה אובייקיטיביות, כולל לגבי עצמו, תכונות יותר ויותר נדירות הן במחוזותינו והן במחוזות זרים.

הספר כתוב בלשון מדוייקת ובגישה מתונה ומאופקת לכל מה שהוא דן בו. יש בו פטריוטיות אך כזו שלא נרתעת מביקורת, אין בו לאומנות. ההצצה לעולם העיתונות, התככים והיריבויות האישיות שבו, נשארת על אותה אש קטנה. אין בה התפארות יתר ואין בה צניעות מזוייפת. הומור ואפיזודות משעשעות מפיגים את המתח ואת הטרגיות, שבהכרח בוקעת פה ושם, ומוסיפים לאיזון. מומלץ בחום!!!

המעוניינים במידע נוסף על ספרו של גיל קיסרי, מוזמנים לקרוא את כתבתי השנייה עליו באתר פרנקופילים אנונימיים של צבי חזנוב: "גיל קיסרי דרך זיקתו לצרפת": לינק

הערות:

(1) אמדאו מודיליאני וחיים סוטין: הבוהמיינים האחרונים של מונפרנאס, באתר פרנקופילים אנונימיים של צבי חזנוב, 15 במרץ 2019

(2) דרך ארז / אביבה פלקסר, בבלוג היTרבות, 30 בדצמבר 2021 

Facebook Comments Box

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

%d בלוגרים אהבו את זה: