הרומן ה-29 של פטריק מודיאנו, דיו סימפתית, מכניס שוב את הקורא לאותו עולם מוכר שבו הגיבורים נושאים שמות לא ברורים, מנהלים חיים גבוליים ומוחקים את עברם בדרכים שונות. זה הצטרף ללגיון הזרים, זו עברה לגור בארץ אחרת, זה התחתן עם אישה צעירה ממנו והעלים ממנה את נישואיו הקודמים.
בולט על דרך הניגוד הוא הגיבור הראשי, ז'אן אבן, המספר את סיפורו בגוף ראשון. ז'אן אבן, כפיל של פטריק מודיאנו (הנקרא בשמו הרשמי המלא ז'אן פטריק מודיאנו), מעוניין, להיפך, להיזכר בפרטי חייו, למלא את החורים הלבנים בהם, להשליט סדר כרונולוגי באירועיהם.
האם טוב להיזכר או האם עדיף לשכוח?
פטריק מודיאנו, דיו סימפתית, Patrick Modiano, Encre sympathique, Gallimard, 2019
כותבת המאמר: אורנה ליברמן
חקירה בלשית
הרומן מתחיל בחקירה משטרתית, כמותחן, ולא מאבד את סממנו זה. איזו אישה הייתה נואל, מה עלה בגורלה, האם היא עדיין בחיים. ז'אן אבן, המספר, הולך שלושים שנה אחורה ומספר על תקופה קצרה בחייו בה שכר את שירותיו מנהל סוכנות בילוש בשם איט. זה הטיל על ז'אן לחקור אודות היעלמותה של אישה בשם נואל לפבר. האוגדן הכחול בהיר שנתן לו איט הכיל פרטים זעומים ביותר על הפרשה. החקירה מסתבכת ומסתעפת, נוספים לה מקומות ודמויות, כיאות למותחן. תעלומת נואל לפבר מעוררת סקרנות ודאגה.
ז'אן יוצר קשרים עם אנשים שהכירו אותה, נודד ברחובות פריז, מנסה להבין. אחרי שלושים שנה זכרונות אותה תקופה מטושטשים ושום דבר אינו בטוח. שיטוטיו של ז'אן בפריז ובמקומות אחרים מהווים גם, כמו תמיד אצל מודיאנו, סיורים במבוכי מחילות הזיכרון והשכחה. כשם שעכשיו, כשהוא כותב את הספר, בגיל חמישים, הוא מנסה להיזכר בתקופה שלפני שלושים שנה, כשהיה בן עשרים, כך גם בעת ההיא ניסה להיזכר בשנים שקדמו לה, כשהיה נער וילד.
הזמנים אצל מודיאנו מתפתלים ומסתבכים בלי סוף. הרומן התפרסם ב-2019 בעת שהסופר היה כבר בן למעלה משבעים, מה שמוסיף לאי הבהירות שהיא אחד מסימני ההיכר של זוכה פרס הנובל של 2014. במידע זה אפשר, עם זאת, להיות בטוחים…
ההתרה מגיעה בחלקו האחרון והקצר יותר של הספר, הכתוב בגוף שלישי ומסופר מנקודת מבטה של נואל ששינתה חיים, מקום מגורים ושפה. התרה שצופנת עדיין בחובה תעלומות רבות כי חיים ברורים לגמרי יסגרו את המספר, לדעתו, בכלא וידונו אותו למוות.
אוטוביוגרפיה
ההליכה בעקבותיה של נואל מאפשרת לז'אן לחזור לתקופה בה היה חניך בפנימייה באזור אנסי. נואל נולדה בכפר סמוך ויחד היו נוסעים באותו אוטובוס, זה ליד זה, פרופיל ליד פרופיל, תאומי ראי. היא חזרה לביתה והוא לפנימיה. כך משלים ז'אן את הפאזל של חייו תוך שהוא פוגש שוב עוד דמויות מעברו שהיו קשורות אל נואל אך גם אליו.
הרומן עושה שימוש באלמנטים מחייו של פטריק מודיאנו שגר בנעוריו במחוז סבואה העילית, כמו גיבורו ז'אן, אך החפיפה איננה מדויקת. לדמיון יש מקום חשוב בספר שאיננו לא דו"ח משטרתי (למרות הרפרורים לתחום החוק והמשפט) ולא רומן אוטוביוגרפי (למרות היניקה מהחיים האמתיים). לא די להעתיק מהאינטרנט, אומר ז'אן-פטריק, על סופר לקבל השראה מהדמיון, מהחלומות ומההזיות. הרומן והמציאות, בספריו של מודיאנו, מפלרטטים, משחקים מחבואים.
היסטוריה
לא רומן אוטוביוגרפי לשמו וגם לא רומן היסטורי לשמו למרות שכמה מהדמויות המוזכרות לקוחות מהמציאות. ז'ורז' ברנוס, למשל, שהזמין אצל איט את החקירה על נואל לפבר, ושמוזכר ברומן קודם של מודיאנו (1), היה דמות מפוקפקת מזמן הכיבוש שהתעשר ממכירת גרוטאות לגרמנים.
ברומן זה מוזכר ביתו של ברנוס וכתובתו המדויקת ברובע ה-16, במספר 194 ב-avenue Victor Hugo, שם אכן גר אחרי שקנה את הנכס בתחילת תקופת הכיבוש, אך מודיאנו בחר שלא להתייחס בספר זה לרקע ההיסטורי.
ברנוס מוזכר ברומן כבעל מקומות בידור וחנות חלפים לרכב בפריז וכמנהל אולמות קולנוע בבריסל. הוא היה קשור אל נואל לפבר שנהגה לבוא לרקוד במועדון שלו ואף התגוררה תקופה מסוימת איתו ועם בן זוג בשם סנשו או סרז' לפבר. ברנוס משורטט כדמות מפוקפקת כמו גם מועדון הריקודים שניהל אך אין מודיאנו מביא פרטים נוספים.
מנהל אולמות קולנוע בבריסל – הקוראים המכירים את הביוגרפיה של פטריק מודיאנו עשויים לחשוב על אימו שהייתה שחקנית בלגית וקיבלה תפקידים בארצה לפני תחילת המלחמה וזמן קצר לאחריה. ברנוס עצמו דומה לאביו של מודיאנו, שסיפסר בשוק השחור בתקופת הכיבוש. אמנם לא נעשה מיליארדר כז'ורז' ברנוס אך הדמיון בין שתי הדמויות קיים, ואפילו גם במראה. מודיאנו מתאר ברומן זה את ברנוס כבעל שיער שחור משוך לאחור, עיניים שחורות וחזות של יווני או דרום אמריקאי. דיוקן חופף לזה של אלבר מודיאנו, מה גם שאביו של האב, דהיינו סבו של פטריק, נולד בסלוניקי.
את כל המידע החיצוני לרומן שהובא לעיל כתב המומחה למודיאנו, העיתונאי דני קוסנאר, בבלוג שהקים אותו הוא מקדיש למושא הערצתו (2). הבלוג של קוסנאר חושף עוד הרבה פרטים נוספים על אותו ברנוס, שגר באחוזה עירונית קטנה בכתובת שמציין מודיאנו. הבית נהרס ב-1960 ובמקומו נבנה בניין מודרני.
ברנוס היה איש עסקים רוסי, ממשיך ומיידע קוסנאר, יהודי ככל הנראה, שנולד ב-1906 בסנט פטרבורג. מתי הגיע לפריז לא ידוע. בגיל 22 עבד בשירותה של חברת הפקת הסרטים האמריקאית מטרו גולדווין מאייר. עד מהרה מונה למנהל אולם קולנוע בעיר ליל ואולמות קולנוע בבריסל והמשיך להתקדם.
יצירתי בתחום הפרסום (הוביל בובת קינג קונג ברחובות העיר, הציב פסלים של לורל והארדי בפתח בית הקולנוע), מחזר נלהב של אשתו של בעל בית תענוגות מצליח דאז, לפי עדותה (3), ברנוס מתואר על ידי אנשים שהכירוהו כאיש נעים הליכות. כנראה גם רואה את הנולד כי ברח מצרפת לקראת תום הכיבוש. אך כל זה אינו מצוין, כאמור, ברומן של מודיאנו והקורא חייב את ההרחבות לדני קוסנאר שפטריק מודיאנו, אגב, לא היה מעוניין לפגוש.
ארס פואטיקה
לא חקירת בילוש של ממש, לא אוטוביוגרפיה של ממש, לא מחקר היסטורי של ממש, למרות שכל אלה מהווים מקורות השראה מהם ינק מודיאנו כדי לבנות את העלילה. לא כל אלה, אך מה כן?
כאן מגיעים אנו ללב לבו של הרומן: ארס פואטיקה. מודיאנו מסתכל על עצמו כשהוא כותב, מפנים ומחוץ. כבר בתחילת הספר, בעמוד 14, מגניב מודיאנו, אגבית לכאורה, את העובדה שהוא כותב בפנקס דפים מבית קלרפונטן ומפסיק את העבודה כדי להתבונן במסמך רשמי שהיה שייך לתיק החקירות.
בעמוד 63, באמצע הספר, מציין הכותב, באותה רוח, שכעת, משהגיע לעמוד 63, הוא נוכח לדעת עד כמה אינטרנט והצילומים הדיגיטליים אינם נחוצים לו. הסופר מזדהה עם עמית מהמאה ה-19 שהיה זקוק לחדר חושך בו יחיה את ספריו לפני שיכתוב אותם. התמונה המתהווה ומתפתחת אט אט בחדר החושך, מתגלה כמו כתב סתרים תחת השפעת חומרים כימיים או קרינה, היא מטאפורה בה משתמש מודיאנו כדי לאפיין את כתיבתו.
זהו אכן רומן בין הבהובים לצללים בו מכניס מודיאנו את הקורא הקשוב לחדר עבודתו ומגלה לו בסוד את עולמו האינטימי. וזה חש בסיפוק, ברווחה ובשמחה של ז'אן-פטריק הבוגר על שנחלץ מהבלבול, המבוכה והספק של נדודי ילדותו ונערותו והפך אותם לחומרי הגלם של יצירתו ולדרך חייו.
בעזרת איט. לז'אן יתברר מאוחר יותר שמעסיקו לא היה מעוניין כלל בחקירה הבלשית. איט היה דמות אבהית שכיוונה את ז'אן אל עבר הכתיבה כמקצוע דרך ההתחקות אחרי אותה נואל לפבר. ז'אן יודע עכשיו, אחרי שלושים שנה, שהפטרון הטיל עליו את התפקיד לא למען האינטרסים של סוכנות הבילוש אלא למען התקדמותו בחיים של הצעיר שעבד אצלו זמן קצר. איט קרב את ז'אן אבן לעברו כי נואל לפבר הייתה חברתו כשהיו בגיל ההתבגרות. התיק של נואל לפבר היה כמעט ריק במכוון ואיט הטיל על ז'אן אבן את משימת מילויו כדי שזה ירד אל עצמו, יבין מיהו ויכין את עתידו כסופר.
פסיכואנליזה והתת מודע
אין המילים "פסיכואנליזה" ו"תת מודע" מוזכרות ברומן אך הקורא הקשוב קורא מתחת לשורות ומבין את מקומן המרכזי בו. איט נתן לחניכו הצעיר את הכלים המתאימים, את הטכניקה הנכונה כדי לחקור את עצמו ואת העדים סביבו. איט ידע להעלות את ז’אן על דרך ההתבוננות הפנימית. הפטרון ידע מראש את התשובות לשאלות אך כדרך הפסיכואנליטיקאים העדיף לתת לתלמידו לגלות אותן בעצמו. כך יפיק תועלת מרובה יותר.
כמו כן לימד איט את ז’אן כיצד להתבונן באנשים ולחקור אותם : לשאול אותם שאלות בקול ניטרלי, כמו לא היו חשובות, על דרך אנשי המקצוע בחדר עבודתם. התלמיד למד יפה את השיעור. ז’אן מציין לגבי עצמו שכבר מלכתחילה אהב להסתנן לחיי אנשים אחרים, לא רק משום הסקרנות אלא גם משום יתרון המרחק. אלה שבויים בחוטים, חסרי פרספקטיבה ואילו ז’אן צופה בהם מבחוץ. ז’אן-פטריק ניחן בסגולות המתאימות כדי להיות סופר ובסופר יש משום הבלש ויש משום הפסיכואנליטיקאי – זהו בסיס ה"אני מאמין" הספרותי של מודיאנו, הנפרש ברומן זה.
שכבות שכבות של זכרונות
כשם שחלק מיומנה של נואל היה כתוב בדיו סימפתית, בדיו סתרים שפתאום התכהתה וחשפה את הכתוב, כך גם זכרונותיו של ז'אן, שדרך האלכימיה של הכתיבה, דרך תמהיל כל רכיביה, צצו ונצבעו על דפי הספר הלבנים. בעמוד 76 של ספרו אומר ז'אן-פטריק שהעט הרצה על הדף, כגולש על השלג, חושפת זכרונות קבורים. והמדרון התלול מוביל אל אותן שנות נערות במחוז סבואה העילית.
כשז'אן נכנס לדירה, שבה גרה נואל עם בן זוג הקרוי רוז'ה, הוא מרגיש כאילו גר בה גם הוא בחיים קודמים. ולאחר מכן הוא מבין שלחקירה הזאת שורשים עמוקים מאוד בנשמתו. גם כאובים. המקומות במחוז סבואה העילית, הקשורים לעברה של נואל, מילאו תפקיד משמעותי גם בחייו שלו.
דימוי הנער והנערה שקפאו לנצח בשלג מבהיר את "זוגיותם" של ז'אן, המספר, ושל נואל, גיבורתו הראשית, תאומי ראי היושבים זה ליד זה, לא זה מול זה:
"היא (נואל, א.ל) חשבה לפתע על שני צעירים אלה, נערה ונער, שאת גופותיהם מצאו, שמורות ללא פגע, בתוך קרחון, חמישים שנה לאחר מותם, ליד הכפר שבו נולדה בסבואה העילית. גם זכרונות נשארו קבורים בקרח ודי היה בשם "ברנוס" כדי שיצוצו מחדש, אף אם מעורפלים מעט מפאת הזמן שחלף." (עמ' 129, בתרגומי, א.ל).
הנערה והנער שנחשפו בשלג מסמלים את הסופר וגיבורתו, ז'אן ונואל, שמעשה הכתיבה משמר את עברם בזמן הווה נצחי. בד בבד, נואל, ורבים מגיבוריו של מודיאנו, כמו דבוקים אליו בצדודיותיהם, תאומים סיאמיים המגלמים צדדים שונים בו עצמו או דמויות שהיה עלול להיות אחת מהן בחיים עצמם לו היו הדברים מתגלגלים אחרת, לו לא היה המזל משחק לו, לו לא היה מתמיד במטרה.
לא יכולתי שלא לחשוב על אל השערים הרומאי יאנוס, בעל שתי הפנים, המגלם דו כיווניות, עבר ועתיד, חוץ ופנים. יש לציין, עם זאת, שאין שום אזכור מיתולוגי בספר למרות שפעמים רבות ברומן מדגיש המספר שהוא ונואל נסעו באוטובוסים או ישבו בבתי קפה צדודית מול צדודית. כך או כך, נואל מגלמת, מן הסתם, את יחס הסופר לגיבוריו ברומן חניכה שבו הוא מדבר על כתיבתו.
מספר אל ספר, קסם כתיבתו של מודיאנו
אחד מסודות קסם כתיבתו של מודיאנו הוא האיפוק, הדיסקרטיות, ההידור. מודיאנו לוחש, מרמז, מאתגר. הוא לא חונק את הקורא אלא נותן לו מרחב וסומך עליו שישלים את הכתיבה. הסגנון פשוט אך מכסה על עומקים, סמלים, דימויים. שום מילה לא זרוקה במקרה, כל תג ותג מחושב. אם לז’אן נדמה שחקירתו קשה כמו לימוד אטרוסקית, הרי שניסע בקרוב לרומא.
הכול קשור ומהודק והכול כתוב במתינות. מודיאנו לא יגיד, למשל, לעולם שנואל לפבר שרפה לילותיה עם גברים מפוקפקים, ניהלה פרשת יחסים עם אישה, היוותה את הצלע הנשית בכמה משולשים ובתוך כך גרמה סבל לנציגי שני המינים. לא יגיד בפירוש. הנערה הזכה שבאה מהכפר, "הרועה מהאלפים", מי הייתה ומי נהייתה? על הקורא לגלות את מיניותה הרבגונית האובססיבית דרך מערכת רמזים הנטועים לכל אורך הרומן.
מודיאנו לא יגיד גם לעולם בפירוש שז'רר מורד היה הומוסקסואל ושהיו לו, בין היתר, יחסים עם רוז'ה, אחד מבני זוגה של נואל. אישיותו של מורד נחשפת, כמו זו של נואל, ברמזים דקים המפוזרים ברומן. פרשת חטיפה ורצח בה היה מעורב כגיבור ראשי נמסרת בקיצור ובאיפוק, ללא שום פריטה על הפן הסנסציוני.
למודיאנו יש דרכים עקלקלות לספר, ברמז, בסוד, ומי שירוצו מעמוד אל עמוד ללא תשומת לב מירבית לפרטי הפרטים יחמיצו את הפואנטות.
סימפוניה בכחול בהיר, שחור ולבן
הסימבוליקה של הצבעים משחקת תפקיד חשוב ברומן. כריכת התיק של נואל לפבר, שנמסר לז'אן, הייתה בצבע כחול בהיר, שדהה עם הזמן והפך כמעט לבן, צבע השכחה והחסר. שכבת שלג מכסה על הזכרונות וקוברת אותם.
אך לובן השלג מסמל גם את ההיפך הגמור, את ההישמרות שבהקפאה הטומנת בחובה את אפשרות ההפשרה, את הקלילות ואת העונג. רצף הכתיבה השוטפת והווירטואוזית מפצה על המסלול המקוטע של החיים מלאי המהמורות בעבר. ז'אן, בלש לזמן קצר וסופר לכל חייו (ובסופר אמרנו יש משום הבלש), משתמש, במטאפורה של גלישה על השלג כדי לבטא את האושר שמצא בחייו כשהגשים את יעודו בכתיבה. זה שהרגיש ככלב צולע המריא לפסגות ומפזז ביניהן.
הלבן הוא, אם כן אמביוולנטי, וכן השחור. חושך הלילות הלבנים, לילות של בילוי ללא שינה, חושך השכחה אך גם שחור הדיו על הנייר ואפלת חדר החושך של הצלם. זה האחרון מסמל כל יוצר שהוא, סופר (הכותב האלמוני מהמאה ה-19 שז'אן מזדהה איתו), משורר (שיר של ורלן, בעילום שמו, מצוטט ברומן), צייר (אנרי מאטיס מוזכר אגבית) וכיוצא בזה. הרקע השחור הוא, לפי מודיאנו, נקודת הפתיחה של היצירה.
העולם המודיאנסקי
מודיאנו חוזר על עצמו לעייפה, ממחזר עד זרא, מחקה את עצמו אינסופית? בשבילי להיפך. לעולם לא אשבע, מוכנה לטייל בעולם המודיאנסקי עוד ועוד ובכל עת.
לא רבים הסופרים שזכו לשם תואר רשמי, כמו מודיאנו: modianesque מודיאנסק. אותה אווירה מיוחדת, "מודיאנסקית", מהפנטת ומכשפת, שבה נעלמים וצצים אנשים כרוחות רפאים, שבה נוברים במגירות ומעיינים בספרי טלפונים ופנקסים, שבה נכנסים אל דירות ריקות מסתוריות שמנורה דולקת בהן לחינם. עלילה המובעת במילים פשוטות, המכסות על מסרים סמויים שחייבים להתעמק בהם כדי לגלותם ולפענחם. הצעיר הבולש אחרי חברת נעורים הופך לסופר תחת עינינו.
כל ספר וספר ביצירתו של מודיאנו מעניק חוויה אמוציונלית והנאה אסתטית, מציב אתגר אינטלקטואלי, מעורר מחשבות והרהורים על החיים ועל הספרות, על הזמן שעובר ועל המקומות שהשתנו או, להיפך, נשארו קפואים.
חצי שעה עם פטריק מודיאנו, ריאיון בביתו, לרגל פרסום "דיו סימפתית"
https://www.youtube.com/watch?v=i1UDd-_nThE
על הספר הזה, כמו על שני הספרים של אירן פְרָן שהצגתי כאן, כתבתי שתי סקירות שונות, אחת מהן במיוחד לבלוג הזה והשניה לאתר יעודי לפרנקופילים. שתי הסקירות משלימות זו את זו והמעוניינים להרחיב על הרומן הזה של מודיאנו, מוזמנים לכתבה האחרת:
ביקור בחדר העבודה של פטריק מודיאנו וטיול בפריז שלו/שלנו מאת ד"ר אורנה ליברמן: https://www.francophilesanonymes.com/.../modiano-itinerary/
הערות:
(1) ז’ורז’ ברנוס Georges Brainos מופיע ברומן :
L’Horizon, Gallimard, 2010
איט Huttes מופיע ברומן :
Rue des Boutiques obscures, Gallimard, 1978
תורגם לעברית תחת הכותר :
רחוב החנויות האפלות, מצרפתית : אביטל ענבר, 1979
(2) הבלוג של דניס קוסנאר נקרא :
Denis Cosnard, Le Réseau Modiano
http://lereseaumodiano.blogspot.com/
קישור לפוסט בו קוסנאר מדבר על ז’ורז’ ברנוס
http://lereseaumodiano.blogspot.com/2020/03/sur-les-traces-de-brainos-un-homme.html
דניס קוסנאר פרסם גם ספר שבו נכנס לעורו של פטריק מודיאנו וחקר לעומק את האיש והיצירה :
Denis Cosnard, Dans la Peau de Patrick Modiano, Fayard , 2011
(3) פביין ז’אמה, האחרונה שניהלה את בית התענוגות שנקרא, One-Two-Two, על שום ששכן במספר 122 של רחוב דה פרובאנס ברובע השמיני, כתבה בספר זכרונותיה שז’ורז’ ברנוס היה מפוקדי המקום, מהמפוארים ביותר בפריז דאז שלא ידע חסר אף בתקופת הכיבוש. לדבריה, ברנוס התאהב בה והעניק לה מחרוזת יהלומים אך היא לא נעתרה לו כי הייתה כבר קשורה בזוגיות לבעלים של המקום ולאחר מכן נישאה לו.
קישור לאוטוביוגרפיה של פביין ז’אמה :
Fabienne Jamet, One Two Two – 122 rue de Provence, Olivier Orban, 1975
https://www.amazon.fr/One-Two-122-rue-Provence/dp/B0014MIGWM
קישור לפרטי הסרט האפונימי שעובד ממנה שלוש שנים לאחר פרסומה :
