דליה כהן-קנוהל בוחרת לספר בספרה השני סיפור ביוגרפי-דמיוני על דמותה של ז'קלין כהנוב, מי שבמובנים רבים בישרה את השירה המזרחית בראשית ימיה של ישראל, ומי שסימלה מיזוג של תרבויות.
זקלין כהנוב
ז'קלין כהנוב הייתה סופרת, מבקרת ספרות ומסאית ילידת קהיר, נולדה ב 1917, כשמצרים עוד הייתה קולוניה בריטית, כך שידעה ערבית, צרפתית ועברית. היא הסתובבה רבות בעולם עד שחזרה בשנות החמישים לארץ ישראל, כאן פרסמה מסות שרבות מהן נשאו שמות תנ"כיים. היא התפרסמה רבות בזכותו של אהרון אמיר שפרסם את כתביה ברבעון "קשת", שבעריכתו. ספרה, סולם יעקב, תורגם לעברית ב 2014 והוא מרכיב יסודות אוטוביוגרפיים. היא הייתה בעלת השקפה פמיניסטית.
מעבר מנדלבאום
הנרטיב מתפרש בין השנים 1958-1963, כשהוא מתחיל דווקא מהסוף, בינואר 1963. המקום הוא בית המעצר שבמעבר מנדלבאום – "אותו שער בעיר החצויה שחיבר בין מזרח למערב" (עמ' 7). מסתבר שז'קלין נעצרה והמספרת ועשתר מנסים לחלצה. השאלה מדוע ז'קלין כהן נעצרה תרחף ותגביר את סקרנות הקורא במהלך כל הקריאה ועד סופו, כיוון שז'קלין מצטיירת כדמות אהובה, אלגנטית, חכמה, רהוטה, אוהבת שירה וספרות, עושה את הדוקטורט שלה בפריז על הקשר שבין בלזק הצרפתי למחפוז המצרי, דוברת ערבית צרפתית ואנגלית ומקרינה סביבה אור רב, ובעיקר סקס אפיל – מה הסיבה שאישה כמוה תגיע לבית המעצר במעבר מנדלבאום? את התשובה משאירה לנו דליה כהן-קנוהל לסוף, אבל עד הסוף היא מספרת סיפור עשיר, רגיש, לבבי על אישה חזקה, שראתה את העולם ומביאה איתה ניחוח "אחר".
מיד אחרי הפסקה הראשונה, שבה נהיר לקורא שז'קלין עצורה, הנרטיב חוזר אחורה בזמן לאפריל 1958. המספרת, גליה, היא עיתונאית בעיתון שאת מדור התרבות שלו עורך ארוסה עשתר, היא מכינה כתבה על העולות החדשות "עשר נשים אמיצות", וסיפורה האישי של ז'קלין כהן, עולה חדשה מצרפת מערער את עולמה. של גליה. אבל גם את של ז'קלין עצמה, כיוון שז'קלין כהן בוחרת לספר סיפור בדוי אודות עברה, היא מספרת שהייתה לוחמת מחתרת צרפתית בזמן המלחמה. מכאן מתחיל סחרור של שנים שבהן היא צריכה "לתחזק" את שקריה, להסתיר את אחותה הנכה, את "יוסף האדום" ואת הקשר שלו אליה, להסתיר את עברה המצרי, ובדרך גם להפיל ברשתה גברים רבים.
אבל מצד שני, ז'קלין לא מוותרת על רוחה – היא לומדת לדבר באופן רהוט בעברית השמורה לשירה העברית, היא לומדת על פה את לאה גולדברג כדי לשפר את העברית, כדי ללמוד מילים חדשות וכדי לדבר נכון. היא מתחילה ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים, אך מסתירה את העובדה שהיא מממנת את אחותה ודודתה ועל כן צריכה גם לנקות בתים של אחרים. כשהיא מתבקשת להציג את תעודת ההוראה שלה ביטחונה מתחיל להתערער והיא מבינה שבסופו של דבר השקר שלה ייחשף. כשהיא מכירה את יהורם פישר, בימאי תיאטרון מצליח, גבר שרמנטי אבל גם אחיו של בן זוגה היא מבינה שהיא חייבת לחשוף את סודה. יהורם מביים את ההצגה על פי הספר יוסף ואחיו של תומס מאן, ונשבה אחר קסמיה של ז'קלין וידיעותיה המרובות, ומבקש ממנה עזרה בחיפוש אחרי מישהו שילחין את המוסיקה להצגה. היא מציעה לו את יוסף האדום והוא מתלהב מהמוסיקה האוריינטלית ומצלילי העוד. כשהוא מנסה להבין מהיכן בדיוק הם מכירים ומה הקשר שלה למוסיקה הזאת היא מתחמקת, אך מבינה שהיא לא יכולה לחיות עוד בכפילות: להיות עם גידי, אך לאהוב את אחיו, להיחשב צרפתייה בעוד שהיא ילידת קהיר, להתכחש לעולמה ולזהותה האמיתית. אבל מישהי מקדימה אותה וחושפת את שקריה, ומכיוון שהסוד נחשף באופן שלא מותיר ברירה בידה היא נאלצת לברוח לצרפת.
במונפלייה היא סוף סוף מקבלת את מה שרצתה יותר מכל והופכת מרצה מן השורה, היא גם מכירה גבר חדש, אך לא מפסיקה לחשוב על יהורם, היא תוהה מה עליה לעשות: האם להתביית ולהקים משפחה או להמשיך ולפתח קריירה ואת עולמה הרוחני: "איך זה שכולם מצליחים ליצור לעצמם מסגרת משפחתית? כמה זמן אוכל עוד להסתיר מעצמי את העובדה שאני לא גורמת לאנשים לרצות להישאר איתי כי אצלי הכל זמני, כי אני מחליפה מקומות ואנשים כמו קוסם ששולף חפצים וחיות קטנות מכובעו" (עמ' 287), תהיות בין להיות אישה של בית, ללדת ילדים או להמשיך ולחיות את חייה כציפור חופשיה. בסופו של דבר, ז'קלין תחזור לישראל בתואנה שאין מי שיהיה עם אחותה רשל כהן, משוררת בפני עצמה, והרי עליה מופקדת המשמורת. כשהיא חוזרת היא מגלה שכמה דברים השתנו בהעדרה, ואז היא סוף סוף לוקחת על עצמה החלטה, בלי לתת לחיים להחליט בשבילה, או לגורל להוליך אותה. היא מחליטה ולא מודיעה על כך לאיש, והחלטה זו תוביל אותה למעצר, אבל גם לגאולה, כפי שהיא קוראת לה, ולהשלמה עם זהותה העצמית.
ישראל של שנות החמישים
סיפורה של ז'קלין כהן מתרחש בשנות החמישים, סוף העשור הראשון של מדינת ישראל. הסופרת לא מפספסת את הרקע ההיסטורי ומשלבת אותו בנרטיב, כמו: פרסומות – "כל אישה בוחרת אמה – כל אישה יודעת למה", פרסומת לסרט מוות בונציה שעולה בדיוק לאקרנים, טלפוניה; וגם – מגיפת הפוליו פושה בארץ. ישראל של שנות החמישים הייתה חרדה לזהותה הלאומית וגם זה מקבל ביטוי בספר: כשיהורם רוצה להעלות את ההצגה יוסף ואחיו הוא נלחם באנשי הנהלת התיאטרון שמבקשים שיעלה הצגה המדגישה את מנהיגותו הלאומית של יוסף, הם רוצים לרצות את ההנהגה המדינית הוא טוען, "צריכים מופת לאזרחים ולמנהיגות", הם רוצים לחנך את העם.
זהו ספר על זהות ותחפושת, של אישה ילידת מצרים, ערביה, ומשכילה בשנות החמישים של ישראל הצעירה. הפער בין דמותה הזוהרת והאלגנטית והניחוח הצרפתי שהיא מביאה איתה, לבין חייה האמתיים, העבודה הקשה כעובדת ניקיון. היא מעניקה לעצמה זהות של לוחמת מחתרת צרפתית כדי לחפות על זהותה כמהגרת מארץ ערבית; ספר על הקשר בין בנות לאימותיהן – בין ז'קלין לאימה, בין גליה לאימה (וגליה "פותרת" את המתחים בינה לבין אימה על ידי דמותה של ז'קלין) , בין אחיות (ז'קלין לאחותה רשל), בין אישה לרעותה (גליה וז'קלין) בין אישה לעצמה (בין גליה לעצמה, בין ז'קלין לעצמה); זהו גם ספר על האהבה לספרות, לכתיבה, לספרים והוא שזור בשירה ובספרים שמשפיעים על חייה של ז'קלין כהן: לאה גולדברג, יהודה עמיחי, קוואפיס, צ'כוב, בלזאק, נגיב מחפוז, הזקן והים ועוד ועוד. הוא גם ספר על מחקר הספרות אך מעל הכל הוא אהבה לספר הספרים ובנרטיב הקורא ימצא הקשרים רבים: יוסף ואחיו, כאמור, אשת פוטיפר, יהודה ותמר, יעקב לאה ורחל, נעמי ורות ועוד..
ישנו מוטיב נוסף שמהלך קסם מתחילת השתקעותה של ז'קלין בתל אביב. היא מקבלת לידיה כ"ירושה" ציפור שהייתה שייכת לבעל הבית הקודם. היא מכנה אותה "ציפורה", לציפור הזאת יש סגולות מיוחדות: היא יודעת להתרחץ בקערת מים שז'קלין שמה לה, והיא אפילו יודעת להפריד עלי פטרוזיליה מגבעוליהם. ציפורה נעה ונדה יחד עם ז'קלין בין תל אביב לירושלים, אך לא מצטרפת אליה לצרפת. כשז'קלין בורחת לצרפת היא משאירה את ציפורה בידיה של גליה כדי שזאת תטפל בה, כגמול על מה שעשתה.. כשז'קלין נעצרת, אך מגלה שלמעשה היא משוחררת, גם ציפורה מוצאת את שחרורה.
שער מנדלבאום
שער מנדלבאום היה מעבר הגבול בין ישראל לממלכת ירדן וגם מעבר הגבול בין שני חלקיה של ירושלים בין 1948 ל 1967. בעוד מספר שנים מועטות מתחילתו-סופו של הספר, בשנת 1967, תכבוש ישראל את החלק המזרחי של העיר ותאחד את ירושלים. אך לשער מנדלבאום כאן בספר יש משמעויות רבות נוספות: הוא לא רק השער בין חלקי העיר, הוא גם השער בין ירושלים לתל אביב, בין ניצולים לתושבי הארץ, בין מזרחים לאשכנזים; זהו המעבר בין מסורתיות למודרניות ובין דתיות לחילונית; והוא בראש ובראשונה המעבר של ז'קלין בין מצרים לישראל, בין חברה פטריארכלית לעיסוק בגורלה של אישה, בין הרב תרבותיות שהתחנכה עליו בקהיר לבין הקרתנות בישראל, בין זהות רב תרבותית לזהות עדתית, בין העושר שחוותה במצרים לבין העוני והדוחק שחשה בישראל. כל זה מקבל משמעות מסוימת כשגליה נוסעת עם דמות אחרת (נדיה) ליד אליהו "שום דבר בשכונה הזאת לא הסגיר את העובדה כי בסביבה זו מתגוררים, בין השאר, פליטים יהודים מגוש עציון ומהרובע היהודי, שרידים של טבח וכיבוש. וכל אותו זמן שישבו כאן, לא פסקו חלומות השיבה להתרקם בליבם" (עמ' 232).
ז'קלין לובשת תחפושת, היא מתחזה ללוחמת מחתרת צרפתית וזה קל לה כיוון שהיא מכירה את השפה הצרפתית על בוריה, את השפה הערבית היא מכירה מלידתה והיא לא מוותרת עליה כשהיא קוראת עדיין בערבית ואת הדוקטורט שלה היא עושה על בלזק ומחפוז, את העברית היא לומדת באמצעות השירה. היא נעה בין הזהויות ובין השפות והיא מרגישה רב תרבותית: "אי אפשר היה לטעות – בשבילה זו שפת הכאב, ובחודש האחרון חזרה לכתוב בערבית. צרפתית היא שפת התרבות, הפילוסופיה. עברית זו שפת הפיוטים והמזמורים שאימה הייתה שרה בהתרגשות בבית הכנסת. עברית זו שפת התפילה, לא שפתה" (עמ' 276).
וכמו מעבר מנדלבאום, הגשר, גם הנרטיב ברומן נע בין עבר להווה (1963) בין מצרים לישראל, בין ירושלים לתל אביב, בין מספר יודע כל למספרת בגוף שלישי למספרת בגוף ראשון. כולן נשים – המספר יודע כל – דליה כהן-קנוהל, ז'קלין וגליה, בהתאמה.
ואם חלק מהדברים נשמעים לכם מוכרים במציאות הקיימת הנוכחית של 2016, זה לא בכדי. ז'קלין עצמה אומרת לא פעם שההיסטוריה תמיד חוזרת על עצמה, רק טעות הייתה בידה, או בפי המחברת ששמה דברים בפיה, שטענה כי פרויד אמר את זה.
זהו ספר נפלא שרבוד ברבדים אינספור ומלא במשמעויות, מוער בהערות שוליים מועילות, מאירות וחשובות (גם אם עריכה לשונית לא הייתה מזיקה). הספר מאיר מחדש את דמותה של ז'קלין כהנוב, אישה חזקה, אינטליגנטית שהעמידה את האישה המזרחית על רגליה. כתוב נהדר!
