האלטרואיסטים, אנדרו רידקר, עם עובד, 2020 (2019). תרגום: גיא הרלינג

האלטרואיסטים / אנדרו רידקר Andrew Ridker / The Altruits

אנדרו רידקר, 1991, שהאלטרואיסטים הוא רומן הביכורים שלו, מצליח לעורר סקרנות. האלטרואיסטים הוא רומן משפחתי-פסיכולוגי, לאחרונה מכנים זאת דומסטי (יותר בכיוון של "ביתי"), רחב יריעה שהכותרת שלו מעידה על תוכנה ומעוררת שאלה מוסרית: מהם חיים מוסריים טובים?

Andrew Ridker
Andrew Ridker

האלטרואיסטים, אנדרו רידקר, עם עובד, 2020 (2019). תרגום: גיא הרלינג

Andrew Ridker, The Altruits, Viking, 2019

שריפה

משפחת אלטר היא משפחה ממוצא יהודי בעלת ארבע נפשות: ארתור, פטריארך המשפחה, מרצה אורח שנשאר במעמדו כל חייו, פרנסין האם, פסיכולוגית ומגשרת, ושני ילדיהם אית'ן ומגי. הם חיים בעיר קטנה בסנט לואיס שבמיזורי כבר ארבע שנים מאז שעברו מבוסטון, פרנסין הסכימה למעבר בתנאי שהקליניקה שלה ימוקם במתחם הבית. האלטרואיסטים מספר את קורות המשפחה והתמוטטותה עם מותה של האם.

האלטרואיטים נפתח בשריפה שתקפה את משפחת אלטר, שמסתבר שבכל מה שקשור לאש סובב סביב המשפחה בחודשים האחרונים לאותו מקרה: אית'ן חרך את האגודל כשניסה להדליק סיגריה; אש נתפסה בשרוול של פרנסין כשמבער מקולקל גרם לתקלה בכיריים; ביום ההולדת החמישים של ארתור נר גרם להלקחות; ובנובמבר התרחשה תבערה נרחבת יותר במשרד של פרנסין.

השריפה מוציאה את פרנסין מהקליניקה שלה יחד עם זוג קינקי מצד אחד, ואת שאר בני המשפחה, מצד שני. פרנסין עוצרת בגופה את ארתור שמנסה לחזור אל הבית ולהציל ממנו משהו ("מה הוא יעשה בלעדיי"? היא שואלת). בהמשך יתגלה מה ארתור מנסה להציל, משהו שישרוף בעצמו בסוף הרומן, וגם יתגלה מה ארתור יעשה בלעדי פרנסין.

אחרי השריפה

כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה (טולסטוי)

גם אם זה נכון שכל משפחה אומללה בדרכה שלה, נראה די ברור שלרבים יש אותן דילמות וצרות. כאלו שצצים לעיתים קרובות בחיים ובספרות, שמובילים לחוסר יכולת או חוסר נכונות לשחרר את העבר ואת טעויותיו, האכזבות והטינה שלו. האלטרואיסטים עוקב אחרי הטעויות האכזבות והטינות של המשפחה האומללה הזו החל מהסיבות להגעה ומאוחר יותר העזיבה אל ומהעיר. הרומן מתחקה אחר מקור הכאב של כל אלטר, ומסתובב בין העבר להווה.

עשרים שנה אחרי המעבר, ארתור הוא אלמן מריר בן שישים וחמש שחי עם דוקטורנטית בת שלושים וחמש במרתף מעונות סטודנטים, חי בקמצנות שהוא מצדיק בטיעונים מוסריים. הוא פרופסור נלעג באוניברסיטה "הקריירה שלו הייתה בארון מתים, ואפילו הצמחים ביותר מהערפדים האקדמיים התעלמו מהם."

פרנסין מתה לאחר שלקתה בסרטן השד.

שנתיים לאחר מות אשתו ארתור מתעורר בוקר אחד ומודע לעובדה שהוא עומד לאבד את בית המשפחה ומתגעגע לילדיו. טוב, לא בדיוק: "מה שהוא התגעגע אליו היה חייו הישנים, וילדיו היו חלק מכך. … הילדים – והכסף הבלתי צפוי לשמם". כי מסתבר שפרנסין לא הותירה לו דבר במותה. את כל כספה היא הורישה ישירות לשני ילדיהם.

אבל אית'ן ומגי בקושי מדברים עם אביהם. בין שאר העבירות הבלתי נסלחות, ארתור התחיל את הרומן שלו לפני אבחנת הסרטן של אמם והמשיך אותו במהלך מחלתה.

ארתור מחליט לשלוח להם מכתב קצרצר, אפילו לא מייל, "ומציע שהם יחזרו לסנט לואיס לסוף שבוע ארוך". "חשוב לראות משפחה, לזכור שורשים וכו '." כדי לקבל את פני ילדיו, ארתור חוזר אל הבית ומכין אותו: מנקה, מבריש, מאבק, משליך פירות שנרקבו, מבשם ובעיקר מפזר חפצים שיעורר בילדים נוסטלגיה.

זה לא שמגי ואיתן שכחו את שורשיהם. אם כבר, הם נחנקים מהם. הם עדיין נאבקים באובדן אמם, פרנסין, ובכעס על האב. איתן ומגי ברחו שניהם לניו יורק לאחר מות אמם. אית'ן, בחור מופנם שעדיין נושא את צלקת הפגיעה מרומן לא ממומש במכללה ושהתסיים בצורה גרועה מגיע למבוי סתום בחיים, לומד פילוסופיה, ומבחינות "לא היה אפשר לנתק בין בית להשפלה". הוא קנה דירה שטופת שמש בברוקלין וצייד אותה במכשירי מטבח יקרים בהם הוא ממעט להשתמש. בהתקף של סלידה מוסרית, הוא עזב את עבודתו בחברת ייעוץ והחל להוציא את חסכונותיו וירושתו. יותר מחבר אחד הפיל אותו בגלל הפסיביות וחוסר הזמינות הרגשית שלו.

מגי סיימה לימודים ומנכרת את הסביבה שלה אליה בעליונותה המוסרית: "אני מעדיפה למות מאשר לחיות חיים מיותרים", היא מצהירה. כדי לממש את ההצהרה הזו היא עובדת בעבודות שלא מכניסות כסף ואוכל. מגי מגלה אלטרואיסטיות עוד בצעירותה כשרצתה לתרום את דמי הכיס שלה לניו אורלינס מוכת ההוריקן. אחר כך עשתה מאמץ לעבוד במשרות התמחות מעוטות שכר באירגונים ללא כוונות רווח. נראה כי מגי מנסה לחולל שינוי בעולם, בעיקר באמצעות הקרבה עצמית לא יעילה.

האחים, שלא מודעים למשבר הפיננסי של אביהם, מסכימים להצעתו לביקור. הם מגיעים לסנט לואיס זמן קצר לאחר שסופת טורנדו קרעה את הגג ממכלאה בשדה התעופה, מה שאומר הכל.

העבר, פטריארך עריץ

ארתור, הפטריארך העריץ והסימבולי משמש מפתח לבעיה המרכזית ב האלטרואיסטים. ארתור, פרופסור להנדסה שלא מבין את ילדיו לעומק ואף משפיל אותם באדנותו – "כל הקשקוש הזה של זהויות .. זה קטע של גיל העשרה" – מבקש לנכס אותם חזרה אליו באמצעות הכסף. הכסף שלהם. זה הסיכוי האחרון שלהם להתארגן מחדש כמשפחה.

אבל הדברים לא הולכים כמתוכנן ואף משתבשים מאוד.

ארתור מסמל את העבר, העבר העריץ של הרומן האלטרואיסטים. הוא אינו פתוח לרוח התקופה, רוח המרדנות והמהירות שבה מסתגלים ולומדים ילדיו, ולמודרניות, גם הפרוייקט שלו בזימבבואה נכשל בשל כך. העבר, הטינה והכעסים המאכלסים את הרומן באים לידי ביטוי במפגש הטעון בין האב לילדיו.

משפחת אלטר-אגו

כאמור, משלח ידה של האם, פרנסין, הוא פסיכולוגיה, היא מגשרת בין זוגות ומערכות יחסים שאבדו. אבל המטריארכית של הרומן מתה בשל סרטן השד, ואין מי שיגשר על הפערים בין האב לילדיו. לכן, שאלת השאלות היא האם היחסים ביניהם יסתדרו? ומה הקשר בין אלטרואיזם למשפחה האומללה הזו?

את התשובות נמצא בסוף.

מקצועה של פרנסין, השאלה שהיא שואלת בזמן השריפה (איך ארתור יסתדר בלעדיה) ושם המשפחה המככב ברומן גורם לקורא לרפרר למושג הפסיכולוגי אלטר-אגו. משמעו של המושג (על רגל אחת) מתייחס לדמות אחרת הקיימת לאותו אדם, דמות בעלת הקבלה נגדית לאישיות הפרט. כלומר, דמות משנית הקיימת בתוך אדם, שאינה מודעת לפעילותה של הדמות הראשית. בניתוחים ספרותיים המונח מתאר דמויות בעלות זהות פסיכולוגית דומה, או דמות המייצגת את המחבר באמצעות התנהגות ומחשבות (ויקיפדיה).

האלטרואיסטים מאפשר לאנדו רידקר ליצור דמות שהיא כל כולה שאיפה לשלמות האני, הקוראת תיגר על החברה הכופה ערכים, מוסכמות ואידיאלים. אנו למדים שמגי, המפתח האלטרואיסטי של הרומן ושל המשפחה, דומה לאימה שלה, אבל באופי המרדני והמתחקר שלה היא דומה לאביה, והיא לא אוהבת את זה. היא האלטר אגו של אביה: הוא פטריארך פרימיטיבי שלא פתוח לרוח התקופה, והיא אישה שרוצה לעשות שינוי. האם היא תצליח במשימה?

האלטרואיסטים הוא רומן ביכורים אמיץ, שאפתני, ואינטליגנטי שבהחלט מעורר סקרנות לגבי המשך הכתיבה של רידקר. בתחילת הרשימה כתבתי כי הרומן מעלה שאלה האם יש חיים מוסריים טובים. כמו הרבה שאלות שנשאלות בסאגה המשפחתית או הדומסטית הזו, גם השאלה הזו נפתרת בסוף. הרבה הישוו את האלטרואיסטים לתיקונים של ג'ונתן פראנזן, ואני בהחלט יכולה להבין את ההשוואה. ואם זה כך, הרי שעתידו הספרותי של אנדרו רידקר מובטח.

אני רוצה לשבח כמובן את התרגום של גיא הרלינג, וגם – איך לא – את האיור של מורן ברק על העטיפה: מבריק!

Facebook Comments Box

מאת

Meirav

סוכנת תרבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *