הובר מינגרלי
הובר מינגרלי הוא סופר צרפתי ממוצא איטלקי. ארוחה בחורף הוא הספר הראשון שלו שמתורגם בארץ, ואני מקווה שיהיו עוד. הספר תורגם מצרפתית על ידי עמנואל פינטו ואני מניחה שהוא שמר על קדרותה של העלילה ממש כפי שהיא משתקפת בנובלה הקצרה הזו – 127 עמודים בלבד של הישרדות ומוסריות. הספר היה מועמד לפרס האינדיפנטד.
מלחמת העולם השנייה
הספר מתאר את סיפורם של שלושה חיילים במלחמת העולם השנייה, שנמצאים במחנה סגור, מחנה שמוציא להורג יהודים שנתפסים במנוסתם ממכונת ההרג הנאצית. שלושתם, מנסים להתחמק מההוצאות להורג על ידי כך שהם מבקשים אישור יציאה כדי לתפוס את אותם יהודים, להביאם למחנה, אך לא לצפות בהוצאותם להורג. והם אפילו מסבירים את זה: הם מתקשים להביט בעיניים באותם יהודים שתפסו, שנותנים להם שירות במחנה (כמו לכבס את בגדיהם של החיילים הגרמנים ובתמורה לקבל הטבות, כמו סיגריות או אוכל) ולבסוף לירות בהם. אז בבוקר חורפי במיוחד הם יוצאים לפני עלות השחר לתפוס יהודי כזה.
הם מנהלים שיחות ביניהם, שעיקרן בנו של אמריך, אחד משלושת החיילים, שפוחד שבנו יתחיל לעשן, ובכלל הוא פוחד מהדרדרות מוסריותו של בנו. בשיטוטם בקור הם מוצאים יהודי אחד, לרפואה (להישרדותם). הם מובילים אותו לבית פולני נטוש ומתחילים לתכנן את ארוחתם. הם שורפים כיסא, דלת כדי להבעיר מדורה למרק ולחימום, מפשירים שלג למרק, יש להם סולת כדי להפוך את המרק סמיך, ואחד מהם גם יוציא נקניק ובצל כדי להעשיר את הטעם. תוך ההכנות נכנס לבקתה גבר פולני עם כלב שמציע להם, בשפה שלו – שהם לא מבינים אותה, משקה חריף תמורת המרק. הם מבינים את בקשתו ומסכימים, מוסיפים את המשקה האלכוהולי למרק ואת שאריתו מחלקים ביניהם – מה שעוזר להם להתרכך ולהתחמם. הפולני מצביע על היהודי ובשפה שלו רומז עליו. הם מבינים אותו ומציעים ליהודי, שלא מדבר בכלל, לבוא ולהצטרף אליהם לארוחה:
וככה התחילה הארוחה הכי מוזרה שאכלנו בפולין. בחוץ, מבעד לחלון, האור החוויר והלך והערב עדיין ירד. הלהבות בתנור האיר אותנו מאחור, אנחנו אכלנו והצללים שלנו ריקדו על השולחן מולנו (עמ' 114).
משל המערה
במשל המערה של אפלטון יושבים אנשים אזוקים ומאחוריהם יש להבה. הלהבה מאירה את צלילתם המתנועעת על קיר המערה, וזה כל מה שהם ראו מעודם, זה כל מה שהם חוו ויודעים על העולם. אחד מהם מצליח להשתחרר ויוצא אל מחוץ למערה ומגלה עולם אחר, כשהוא בא ומספר את זה לחבריו הם מסמנים אותו כמשוגע, כי הם לא מאמינים לו שייתכן עולם אחר. כאן, אנו עדים למצב הפוך: שלושה חיילים גרמנים, פולני ויהודי נכנסים מהעולם החיצוני, הקר, האכזר והלא מוסרי בחזרה למערה, לבקתה. הם מכינים לעצמם אוכל ואוכלים ביחד. זה המצב הלא נורמלי, לכאורה. מצב שבו חוזרים, מהחוץ הקר והמנוכר, אל התמימות, אל העולם העוברי והקמאי, שבו לא רוצים לדעת מה קורה בחוץ, שהחוץ לא ייכנס לרגעים האלו פנימה. אבל רק לרגע. כי תיכף הכל משתנה.
הסעודה האחרונה
אחד מהחיילים מזהה על כובעו של היהודי רקמה בצורת פתית שלג והוא מסביר שזה מכאיב לו לראות סימנים כאלו על הבגדים של היהודים שהם עמדו להרוג, "מחוות אימהיות עדינות קרעו לי את הלב… סבלתי בשביל האימהות שיום אחד ירגישו את הכאב הזה בעצמן" (עמ' 76), זה אמנם בשלב מוקדם יותר בספר, אך הוא מסמן המשך. בהמשך הארוחה הפולני פורש ויוצא מהבקתה. ושלושת החיילים דנים בגורלו של היהודי. באואר, אחד מהשלושה, מציין שאם לא יביאו את היהודי למחנה הם ייאלצו להשתתף בהוצאות להורג ולא יתנו להם לצאת החוצה. אמריך, עונה לו שיום אחד הוא יצטרך אותו, הוא רוצה להיזכר רק באחד מהם, ביהודי אחד, באותו הרגע שהוא יוציא להורג אנשים אחרים. הוא רוצה לזכור שלפחות אחד מהם הוא הציל, כדי שיהיה לו מה לספר לבנו. אבל, כפי שלקורא כבר ברור מראש, הם מביאים אותו למחנה, רק כדי שיוכלו להתחמק מההוצאות להורג, ורק כדי שיוכלו להמשיך ולצאת מהמחנה עם שחר החוצה.
מסע הישרדותם של שלושת החיילים וההחלטה להקריב את היהודי למען המשך קיומם – שהרי הם עצמם לא יורים ולא הורגים, הם "רק" מביאים את היהודי לכיתת היורים – נותן נופך אקזיסטנציאליסטי לנובלה. הם חפצים בהמשך קיומם המצפוני בדרכם שלהם.
בואו נחזור לכותרת. ארוחה בחורף מספר את סיפורם (הפשוט, לכאורה) של שלושה חיילים גרמנים ומסע הישרדותם בחורף קשה, בסיטואציה קשה ותוך החלטה מוסרית קשה. ומהי משמעותו של דמותו של בנו של אמריך שבעטיו אנו תוהים על משמעותו של המוסר?
לאחרונה פורסמו ספרים רבים שמנסים לראות ולכתוב את ההיסטוריה של החיילים הגרמנים הנאצים במלחמת העולם השנייה מזווית אחרת. לא החלטתי מה אני חושבת על זה, אני די נהנית מהכתיבה בלבד. אבל בספר הזה יש משהו מיוחד, אחר. הוא גם נקרא כספר מתח, גם אם הוא לא, הוא גם מעיק בקיפאונו, ומטריד במוסריותו.
בחירה מצוינת של עם עובד, תרגום מצוין, עטיפה של ספר נהדרת! יופי של פנינה ספרותית!
