אוליבר ת'ורסטינסון, הלב שלי, הוצאת לסה, 2021 (2020). תרגום: שירלי לוי

הלב שלי / אוליבר ת'ורסטינסון

הלב שלי הוא ספר הביכורים של ספרו של אוליבר תו'רסטינסון ויצא לאור ב 2020. הוצאת לסה – ספרות צפונית הוציאו לאור את הספר הטראגי הזה במהירות, וטוב שכך!

אוליבר ת'ורסטינסון, הלב שלי, הוצאת לסה, 2021 (2020). תרגום: שירלי לוי

אזהרה

בפתיח ישנה אזהרה: זהו אינו ספר בלשי, או מתח. אם הקורא חושב כך, שיחזיר את הספר. בנוסף יש עוד חמישה פרמטרים לספר שלפנינו: הדמות הראשית אהובה, עלילה זוועתית, יש מצב שתמצאו שגיאות כתיב, אין אהבה, ויש מצב שתחטפו דיכאון.

ובכל זאת – תיהנו!

קצרצר – הלב שלי

עומר פייטורסון, בן ארבעים ושלוש, עובד בגן ילדים. אנחנו פוגשים אותו בבוקרו של יום שלישי "אני רקוב בבוקר יום שלישי", שזה הולך להיות מצבו הפיזי והמנטלי כמעט בכל בוקר.

עומר הוא אחיהם הבכור של סלמה, מרצה באוניברסיטה ואמנית והילמר מורה להיסטוריה, גבר יפה תואר. הוא קבע להיפגש איתם, לאחר זמן רב שבחר להתעלם מהמשפחה שלו. הוא זימן אותם לשיחה

אני רוצה להתאבד (עמ' 14)

לעומר נמאס להיות בחרדה תמידית, חרדה שגורמת לו לשתות אלכוהול כדי לאלחש אותה, וגורמת לו עוד כמה דברים. הוא מבקש מהם להבין אותו, לא להיות בהלם כשיעשה את זה, שיכינו עצמם לזה. הוא אומר להם שזו לא החלטה שלהם, ומבקש מהם להניח לו לעשות בחייו, או בסיומם, כרצונו.

ולמרות העננה הזו שמרחפת מעל ראשם של אחיו, עומר מצליח לחיות חיים משעשעים, טראגיים, עם רגעים מלאי חיים – אוכל, שתייה, ריקודים, סקס; אולי אפשר לומר חיים חסרי אחריות. יחד עם זאת, עומר הוא גבר רגיש ורגשן שלוקח על כתפיו את מכאוביהם של החיים.

בכתיבה קלילה ולא מחייבת, בניגוד לחייו של עומר, אוליבר ת'ורנסטינסון מצליח להעביר את החרדות של עומר, את חייו הזורמים, מלאי האנושיות, לרגעים אפילו אופטימי, כשמעל הכל מרחף "האיום" הנורא מכל – ההתאבדות.

לספר מתלווה פסקול מוזיקלי יפהפה!

בנימה אישית

לפני מספר שנים הכרתי מישהו שאמר לי שהוא רוצה לסיים את החיים שלו. כעסתי, השתוללתי, התרחקתי, התקרבתי – לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. גם הוא, כמו עומר, ביקש ממני לכבד את ההחלטה שלו, בשיחה ארוכה וכואבת הוא הסביר לי שיש לו זכות על חייו ואם הוא יעשה זאת אני צריכה לקבל את ההחלטה שלו, ולשמוח בשמחתו. הכרתי את עברו ואת נסיונות ההתאבדות שלו, הכרתי את החיים הקשים שעבר, ובכל זאת ההחלטה שלו היתה קשה לי.

לאט לאט הבנתי אותו, עברו מספר שנים של חברות, כשהוא מנסה לא להכביד עליי, ממלא ומעשיר את חיי בשירים, ספרים, סרטים. מתקרבים ומתרחקים מהעננה הזו מעל ראשינו בנינו חברות עשירה ומפרה. לקראת הסוף, ורק בדיעבד הבנתי שזה הסוף, הוא התרחק ממני. בעדינות ובאלגנטיות הוא ניתק ממני לאט לאט את הקשר עד שלא שמעתי ממנו.

כשהשתיקה היתה ארוכה מידי גיליתי (ביום הולדתי!) שהוא עשה את מה שביקש לעשות – לסיים את החיים העצובים שלו. כעסתי. כעסתי שלא ידעתי, כעסתי שאני נעלמתי, כעסתי שהוא נעלם, כעסתי שלא שיתף אותי, כעסתי שלא הצלחתי.

אחר כך, ורק לאחר מספר חודשים, הצלחתי להבין. כשהבנתי הצלחתי לערוך תכנית: היTנגנות

עדיין אני לא יודעת מה לחשוב על אנשים שמחליטים להתאבד. האם אני אמורה להניח להם? האם זו זכותם? האם זהו רצח לכל דבר? האם אני אמורה לדווח? מה ראוי ונכון לעשות במקרים כאלו?

עומר הוא אכן דמות אהבה, העלילה רחוקה מלהיות זוועתית, לא מצאתי שגיאות כתיב (אולי תחביר במקור), אני לא בטוחה לגבי אהבה, ואכן נכנסתי לדיכאון והחבטויות נפשיות!

זו אחת השאלות המוסריות הקשות ביותר שאני לא יודעת לענות עליהן בוודאות מוחלטת. והלב שלי, הו, הלב שלי!

Facebook Comments Box

מאת

Meirav

סוכנת תרבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *