מבוא
קיימת סברה שמדינות דמוקרטיות שומרות על השלום. סברה זו נטועה בתיאוריה של עמנואל קאנט בשלום הנצחי; מדינות דמוקרטיות לא נלחמות ביניהן, לכן רצוי וכדאי שהמדינות יהפכו לדמוקרטיות, כדי שלא יהיו מלחמות עוד בעולם, והשלום ישרור לעד. מאמר זה יסקור את ההסברים והסיבות לשמירת השלום תוך סקירה פילוסופית החל מעבודתו של עמנואל קאנט ועד סקירת אירועים ביחסים הבינלאומיים המוכיחים את קיומו של השלום הדמוקרטי.
מאז ומתמיד נושאים המשלבים פילוסופיה ועיון בפרקטיקה תמיד עניינו ואתגרו אותי, ומה טוב להיות מאותגרת על ידי קאנט. נושא השלום הדמוקרטי מעניין אותי באופן מיוחד, דווקא מהסיבה ההפוכה. מלחמות רבות וכואבות הכתיבו את ההיסטוריה של העמים, ורבים הכותבים על נושא זה, פחות על נושא השלום, תוך בחינת שאלת השאלות: למה, בעצם, אין אנו למדים מההיסטוריה?
כאמור, החלק הראשון יעסוק בפילוסופיה של קאנט בכל הנוגע לשלום הנצחי. בחלק זה ימצא הקורא שאשתמש בשלושה תרגומים שונים לנושא, וזה נובע משינויים בעיקר בהקדמות שמאפשרות מידע רב. בכל מה שנוגע לתוכן ולמהות התיאוריה עצמה אין שינויים מהותיים. מקור אחד נכנס תחת הכותרת מהי נאורות?, מקור שני נקרא השלום הנצחי ומקור שלישי נקרא לשלום הנצחי (ואני משתעשעת בהשערה פרטית כי יתכן והל' היא הל' של התהליך).
החלק השני יבדוק את הפילוסופיה של קאנט על רקע היחסים הבינלאומיים וההסברים הרבים להשערת השלום הדמוקרטי ותקפותו, תוך כדי בדיקת עיקר העיקרים – האם מדינות דמוקרטיות אכן שומרות על שלום יציב.
Fata Volentem Ducunt, Nolentem Trahunt
השערת השלום הדמוקרטי/השלום הנצחי
נהוג לייחס את רעיון השלום הנצחי לעמנואל קאנט. אולם, חשוב לציין כי קאנט לא הראשון שדיבר על שלום או חוזה שלום. עסקו בזה רבים לפניו, כמו גרוציוס או לקרואה, אולם סאן פייר ורוסו כתבו על כך באופן ממשי[2].
רק במאה ה-18, סאן פייר כתב על הצעה בדבר השלום הנצחי, פרויקט המתפרס על פני שלושה כרכים שפורסם ב-1712, וב-1761 כתב על כך באופן מקוצר יותר ז'אן ז'אק רוסו[3].
זהו גם אינו החיבור הראשון שקאנט עצמו מדבר על פדרציה בין מדינות או משפט עמים. הוא עסק בזה בחיבור קודם בשם "הלכה ומעשה" וביסס את משנתו בביקורת כוח השיפוט ובביקורת התבונה הטהורה[4].
השלום הנצחי, על פי עמנואל קאנט, נכתב ב-1795, יש אומרים כי נכתב בדחיפות בשל הסכם שלום באזל בין פרוסיה ובין הרפובליקה של צרפת. קאנט ראה ב"שלום" מימוש ולו חלקי, של הצו הקטגורי שמחייב לראות בבני האדם תכלית (שלום, מניעת כיבוש, מניעת ניצול)[5].
קאנט מבקש לבדוק את טיבה של המדיניות, המונעת על ידי גורמים ואינטרסים אנוכיים. רעיון זה מושתת על הרעיון כי הטבע מוביל לשותפות או לשלום בין בני האדם[6]. במצב הטבע בני האדם אינם מסוגלים להשאיר אושר עלי אדמות, והאדם על פי טבעו נוטה להמיט אסונות. המלחמה, שהיא גילוי עיוות של בני האדם הוא אמצעי לכונן חוקיות של מדינות שתתקיים יחד עם החירות שלהם ועל ידי כך לכונן מערכת המכוננת על מוסר.
השלום הנצחי:
בפתיחה לחיבור לועג קאנט לעצמו כי כתובת זו עשויה להתקשר לכתובת בבית קברות ועלולה להתקשר למוות. אולם, יש לציין כי גם רעיון זה אינו רעיון מקורי של קאנט, רעיון זה מתקשר לרעיון אצל לייבניץ[7]. הפרק הראשון מכיל שישה סעיפים פרלימינאריים, אלו הם התנאים המוקדמים והמעשיים שבלעדיהם אי אפשר בכלל לשום שלום: כל ברית שלום שישאירו בה חומר למלחמה בעתיד אינה יכולה להיחשב כלל לברית שלום; אסור לרכוש מדינה עצמאית על ידי ירושה, חליפים, קניה או מתנה (מדינה אינה רכוש פרטי, אלא צבור של אנשים חיים בעלי רצון וזכויות); חיילות תמידיים צריכים לחדול לגמרי, ביטול הצבאות הקבועים; אסור להשתמש במלוות ממלכתיות בשביל סכסוכים חיצוניים. כוח כספי גם כן מאיים תמיד במלחמה ולפיכך מעורר אותה; אסור להתערב בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת. התערבות כזו היא פגיעה בזכויותיו של עם העומד ברשות עצמו; אסור להשתמש בשעת מלחמה בפעולות איבה החותרת תחת האמון ההדדי בזמן השלום[8].
הפרק השני, העיוני, כולל שלושה סעיפים דפיניטיביים. כאן מוכיח קאנט כי המצב הטבעי אצל בני האדם הוא מצב של מלחמה. אפילו כשאין פעולות מלחמתיות ישנה בכל זאת תמיד האפשרות של פעולות כאלו וסכנת מלחמה מרחפת תמיד עליהם. שלום צריך לעשות, והתנאים לכך הם: א. המשטר של כל מדינה צריך להיות רפובליקני (קאנט מדבר לא רק לצורה הרפובליקנית אלא למשטר רפובליקני. משמע, משטר שכולל הפרדת רשויות (על פי רוח מונטסקייה)[9], שהשלטון המחוקק יימסר לבא-כוח של העם, שבני האדם לא יהיו נתינים אלא אזרחים המחליטים בעצמם בשאלות הנוגעות למלחמה ושלום; ב. המשפט הבינלאומי צריך להיות מיוסד על פדראליות של מדינות חופשיות. רק ברית בינלאומית יכולה להתאים למושג המשפט הבינלאומי, שמטרתו היחידה היא להבטיח את השלום. וכל מי שמדבר על "משפט מלחמתי" אינו, אלא סותר את עצמו (כיוון שמלחמה ושלום הם מושגים הסותרים את עצמם); ג. זכות האזרחות העולמית צריכה להצטמצם בתנאי האכסנאות הכללית. קאנט מכוון כאן לשחרור העולם מפני סכנת המלחמות הקולוניאליות והאימפריאליסטיות[10]. קאנט מתכוון כאן לאירוח של זר במדינה אחרת.
ההסברים להשערת השלום הדמוקרטי:
בחלק זה אעמוד על משנתו של קאנט במובן של הבעיות העולות ממנו על פי הסברים ומחקרים אחרים, וכיוצא מכך, האם אכן תיאוריה זו עומדת במבחן המציאות.
התחומים שבהם אבחן את ההסברים: מהי רפובליקה והאם משטר זה הוא היחיד שאכן יכול להתמודד עם השערת השלום הנצחי; מהו משטר העמים; מהי מלחמה; האם המדינות הדמוקרטיות אכן שומרות על מצב יציב של שלום.
1. רפובליקה – למה התכוון קאנט?
בבסיס חיבורו של קאנט עומדת הרפובליקה כבעלת המשטר היחידי שמסוגל להנהיג שלום בתוך המדינה ושלום נצחי בין-מדינתי.
ב"רפובליקה" מתכוון קאנט למשטר חוקתי, אבל כזה המבוסס על העיקרון שהכל זכאים למידת החירות המירבית המתיישבת עם חירותם של אחרים. תפיסת המשטר הטוב של קאנט מתיישבת עם החשיבה הליברלית המתונה של ימיו. תפיסה זו כללה קשת של חירויות אזרח, מונרכיה חוקתית ואסיפת מחוקקים הנבחרת על ידי צבור בוחרים רחב, אך לא על ידי כלל האוכלוסייה. הוא האמין כי שלטון כזה יפחית במידה ניכרת את המלחמות, את הפשיעה וזוועות אחרות של המצב האנושי. קאנט האמין שהתפשטותו של המשטר הרפובליקני תבער את המלחמות שאותן ראה כאיום של כל דבר טוב. עם זאת, הוא לא האמין שניתן להגיע למשטר רפובליקני עולמי. מה שהבטיח בסופו של דבר שלום נצחי יהיה ברית של משטרים רפובליקניים שבה ייושבו כל המחלוקות הבינלאומיות[11].
הרפובליקה במקורה היא מרומא, בערך באותה העת שבה הופיעה הדמוקרטיה ביוון. "פוליקוס" פירושו ציבור; ובתרגום חופשי הרפובליקה היא "דבר ששייך לעם". בשנת 130 לפנה"ס החלה להתערער וצצה שוב בשנת 1000 לספירת הנוצרים[12].
בשנת 1897 היה ניסיון "ערפול" של ג'יימס מדיסון שהבחין בין דמוקרטיה לרפובליקה. אולם, דאל טוען, שלהבחנה זו אין כל בסיס היסטורי קדום, ולמעשה הרפובליקה של רומא יכולה בהחלט להתאים ל"דמוקרטיה" של מדיסון. דאל פוסק באופן חד משמעי כי יהיו הדברים אשר יהיו אין הבדלים בסוגי הממשל עממי בין דמוקרטיה לרפובליקה. מה שהשתקף היה ההבדל בין יוונית (דמוקרטיה) ללטינית (רפובליקה), השפות שמהן צמחו[13].
פרשנויות רבות קיימות לטענה למה התכוון קאנט כשהטביע את המונח רפובליקה. בהערה 12 ציינתי כי גם במקום אחר הפרשנות הייתה כי קאנט התכוון לכל משטר שקיימת בו הפרדת רשויות על פי רוח מונטסקייה. מקור נוסף טען כי ככל שייצוג הסמכות במדינה גדול יותר, כך תהיה חוקת המדינה דומה יותר לרפובליקנית והמבנה המדיני יוכל לקוות להתרומם ולהשתנות לכזה על ידי רפורמות הדרגתיות, סוג הממשל חשוב יותר לעם מצורת המדינה[14].
על פי Chan ההגדרה של קאנט לרפובליקה הוא שלטון החוק כחירות בסיסית שאותה יכבדו האנשים, מכאן בעצם נובע, כי כל הדמוקרטיות הן רפובליקות, לא כל הרפובליקות הן דמוקרטיות. Chan מצליח להבהיר איך ממשטר רפובליקני הגענו למשטר דמוקרטי[15].
2. משטר העמים
בחלק השני בחיבורו של קאנט הנוגע לתנאים לשלום הנצחי בין המדינות בסעיף 2 מציין כי מעצם טבעם, בני האדם שוחרי מלחמה. ולכן, קמה המדינה, כדי לחבר ביניהם על בסיס של חירות תרבותית. אולם גם בין המדינות עצמן יכול להיווצר מצב של פגיעה. לכן, מציין קאנט, כי חשוב להקים ארגון, ברית עמים, אך לאו דווקא מדינה בינלאומית[16].
ארגון משטר אזרחי שלם בתוך מדינה תלוי בארגון היחסים החיצוניים של המדינה – הקשר שבין הפוליטיקה הפנימית לחיצונית. ביחסים שבין המדינות פועל המכאניזם הפועל ביחסים בין היחידים. הטבע דוחף על ידי המלחמות לצאת מתוך המצב נעדר החוקים ולהיכנס לתוך חבר הלאומים. כל המלחמות הן ניסיון לארגן את יחסי המדינות מחדש, עד שתגיע ההתפתחות לידי כך שהמשטר יחזיק את עצמו כ"מכונה אוטומטית". חבר הלאומים, על פי קאנט, הוא מוצא הכרחי מן המצוקה. זה יפעיל משטר שעקרון השוויון שולט בו[17].
דאל טוען כי המעבר בין המישור המדיני לבינלאומי דומה לתהליך היסטורי של העיר-מדינה. ברגע שעלה כוחן של המדינות הלאומיות עיר-המדינה הפסיקה להתקיים כישות נבדלת. למרות זאת, קץ ההיסטוריה לא הגיע ולהיפך: הדמוקרטיזציה של ממשלות לאום לא רק שהכתיבה את תרומתה של הדמוקרטיה אלא אפשרה תהליכים דמוקרטיים, כך שהאתגר הוא להפוך את הארגונים הבינלאומיים לדמוקרטיים. ב"איחוד האירופי" יש "גרעין דמוקרטי" ענק: החלטות מכריעות מתקבלות בדר"כ בעקבות מיקוח בין אליטות פוליטיות וביורוקרטיות. לא התהליכים הדמוקרטיים קובעים את הגבולות אלא בעיקר מה שהנושאים והנותנים מסוגלים לשכנע את האחרים להסכים לו[18].
האיחוד האירופי שנוסד ב-1951 הוא מעין רעיון שהתגשם. המוטו של האיחוד הוא United in Diversity, ומעיד על הרעיון שעומד מאחריו. בהתחלה היה זה רעיון של שוק משותף, כיום זהו שיתוף של 27 מדינות דמוקרטיות המבוססות על שיתוף הן כלכלי והן פוליטי. המטרות שלו הן שלום, עושר וחירות למיליוני אזרחים שוחרי הגינות ולמען עולם בטוח יותר. כיום לאיחוד יש שלושה מוסדות עיקריים: הפרלמנט האירופי (המייצג את אנשי אירופה), הקונסוליה של האיחוד האירופי (המייצג מדינות לאומיות) ומשלחת/ועדה אירופית (המייצגת את האינטרסים האירופיים המשותפים)[19].
3. מלחמה – טרנספורמציה של מושג
קיימת טענה כי ממלחמת העולם השנייה ועד היום קיים תהליך של "פציפיקציה" של רוב המערכת הבינלאומית[20], זהו פרק הזמן הארוך ביותר שבו לא אירעה מלחמה. קיימות שלוש השערות שהמלחמה עומדת להיעלם מהזירה הבינלאומית: השערת השלום הדמוקרטי , ההשערה התרבותית-אידיאית וההשערה התועלתנית-ריאליסטית.
האם מדינות דמוקרטיות אכן שומרות על מצב של שלום יציב
מבין 34 מלחמות בשנים 1945-1989 אף אחת לא הייתה בין מדינות דמוקרטיות. הבחנה זו הייתה נכונה גם לזמן שלפני 1945. מובן שממשלות דמוקרטיות מודרניות נלחמו נגד מדינות לא דמוקרטיות. כך קרה במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השנייה. על ידי כוח צבאי אף כפו שלטון קולוניאלי על עמים כבושים. לעיתים התערבו בחיים הפוליטיים של מדינות אחרות ואף החלישו ממשלות חלשות או סייעו להפילן. עד שנות ה-80 למשל, צברה ארה"ב היסטוריה עגומה של תמיכה בדיקטטורות צבאיות באמריקה הלטינית; ב-1954 היא הייתה מעורבת בהפיכה צבאית שהפילה את הממשלה החדשה בגואטמלה. בכל זאת, העובדה המרשימה שדמוקרטיות ייצוגיות מודרניות אינן נלחמות זו בזו עומדת בעינה. הסיבות אינן ברורות לגמרי. קרוב לוודאי שהרמות הגבוהות של הסחר הבינלאומי בין דמוקרטיות מודרניות מטות אותן לידי שלום במקום למלחמה. אבל נכון גם שאזרחים ומנהיגים דמוקרטיים לומדים את אמנות הפשרה.
נוסף על כך, הם נוטים לראות אנשים במדינות דמוקרטיות אחרות מאיימים פחות, דומים להם יותר,אמינים יותר. לבסוף, ההתנהלות וההיסטוריה של מו"מ שלו, אמנות, בריתות והבנה משותפת מפני אויבים שאינם דמוקרטיים, מחזקים את הנטייה לשאוף לשלום במקום להלחם. וכן, עולם דמוקרטי יותר מבטיח גם עולם שלו יותר[21].
ראסט מונה את הסיבות לשמירת השלום בין המדינות הדמוקרטיות: ארגונים על-לאומיים ובינלאומיים. המדינות שומרות על שלום כיוון שהן קשורות ברשת של ארגונים בינלאומיים החורגים גבולות; מרחק – רוב המדינות שנלחמו ביניהן נלחמו בשכנותיהן, ובעיקר על גבולות; בריתות; עושר וסחר בין המדינות; יציבות פוליטית; נורמות ותרבות דמוקרטית[22].
Chan שואל האם מדינות דמוקרטיות הן אכן שוחרות שלום יותר? תשובתו היא שבדר"כ הן כן, מדינות דמוקרטיות שוחרות שלום יותר ממדינות לא דמוקרטיות, אולם בינן לבין עצמן. זאת ועוד, מדינות דמוקרטיות היו מעורבות במלחמות רבות מאוד נגד מדינות בעלות משטרים מסוגים שונים ואף עלולה לעודד "מסעי צלב" נגד מדינות לא-דמוקרטיות. אבל ישנן מדינות לא דמוקרטיות (אוטוקרטיות, בעיקר) שגם הן שוחרות שלום. הוא בודק זאת על ידי סקירת שלושה נושאים: הרציונל הקנטיאני, מבנה, נורמות והגישה הרציונאלית. לדידו, מספרן של המדינות הדמוקרטיות הולך וגדל ולכן, יש אישוש להנחה כי בעתיד יהיו פחות מלחמות.
בסופו של דבר מעלה Chan מספר שאלות: האם הגדרת הדמוקרטיה צרה מדי או רחבה מדי – ייתכן שהמושג "דמוקרטיה" דורש בעצמו הגדרה מחודשת? האם מבצעיות משפיעה על תיאוריות רלוונטיות? האם השלום הדמוקרטי מדבר רק על מלחמה או על כל סוג של אלימות – גם כאן דורש הכותב הגדרה של מושגי המלחמה והשלום? האם קיימים עוד כמה סוגים של קונפליקטים שרלוונטים לשאלה זו? מה הקושי של הרחבה של כל התנאים בבסיס תיאוריה זו? הכותב טוען, כי אכן מדינות דמוקרטיות לא ממהרות להיכנס למלחמה, אולם משנכנסו אין הן מהססות להשתמש באמצעי אלימות ובמלוא ההרס[23] .
טענה אחרת, מתנגדת לטענה כי המדינות הדמוקרטיות אכן שומרות על שלום יציב. פיאלה, טוען כי המלחמות של המדינות הדמוקרטיות יכולות להיות בשם הרחבת הדמוקרטיה, וזו כשלעצמה "בגידה" בשורשי התיאוריה הקנטיאנית. קאנט טורח להזהיר אותנו מאידיאליזציה, מסביר שהתיאוריה שלו היא "ארכיטיפ" כדי להימנע ממניפולציה כדי להצדיק זוועות. צריך לזכור שהשלום הדמוקרטי הוא על שלום. טרומן השתמש בנשק הרסני במלחמת העולם השנייה כנגד הירושימה ונגסקי. אמנם אחר כך יפן הפכה לדמוקרטיה אך התוצאות הזוועתיות הותירו מדינה עם מוות של מיליונים חפים מפשע. הגישה של השלום הדמוקרטיה יכולה להיות ממומשת במשמעות רציונאלית לא מוסרית, והירושימה היא הצד האפל של האידיאליזם הדמוקרטי. טענה זו הופכת את טענותיהם של הנ"ל, גם אם הדמוקרטיות לא נלחמות ביניהן, אלא כנגד מדינות לא-דמוקרטיות, בשם הרחבת הדמוקרטיה, הן משתמשות בכל הנשק ההרסני העומד לרשותן וזו כשלעצמה "בגידה" בתיאוריה המוסרית של קאנט[24].
דוגמאות רבות יש להרס שמדינות דמוקרטיות מבצעות במדינות לא-דמוקרטיות, כמו וייטנאם, עיראק, המזרח התיכון, אפגניסטן.
סיכום
במאמר זה ניסיתי להעלות עד כמה שניתן הסברים להשערת השלום הדמוקרטי. בבסיס המאמר עמדה הפילוסופיה של עמנואל קאנט בחיבורו השלום הנצחי/לשלום הנצחי, שבו הסביר קאנט כי תכלית הטבע היא להגיע לשלום כללי ונצחי, גם אם בבסיסו האדם הוא פראי, השלום הנצחי יכול לחול בכל מדינה וכיוצא מזה בכל העולם. בהמשך, הצגתי הסברים שונים להשערת השלום הדמוקרטי, תוך התמודדות עם המושג רפובליקה – דמוקרטיה, ההסברים השונים למלחמה וכיצד המדינות הדמוקרטיות אכן שומרות על שלום יציב ובר-קיימא. כאן, הדעות חלוקות למכביר. גם אם זה נכון, ודמוקרטיות אכן לא נלחמות בדומותיהן, אינן מהססות להיכנס למצב של מלחמה במדינות שהן לא-דמוקרטיות, זאת ועוד הן גם לא מהססות להשתמש בכל ארסנל קטלני.
לצערי, היריעה קצרה מלהכיל עוד נושאים רבים העשויים להיכלל בהיקף רחב יותר כמו הגלובליזציה, האיחוד האירופי על כל משמעויותיו ועוד.
ביבליוגרפיה
עברית:
אדמס איאן ודייסון רייו: עורכים, חמישים הוגים פוליטיים, רסלינג, תל אביב, 2008
ברגמן, שמואל-הוגו, הפילוסופיה של עמנואל קאנט, מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ג
דאל, א' רוברט, על הדמוקרטיה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, תשס"ג
, הרמן תמר, עורכת: דמוקרטיה – גישה רב תחומית, מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, דצמבר 2006
סגל אבי, מלחמה ואסטרטגיה, מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, ללא ציון שנה
קאנט עמנואל, לשלום הנצחי, מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשל"ו
קאנט עמנואל, השלום הנצחי, ירושלים, תרפ"ו
קאנט עמנואל, מהי נאורות? רסלינג, תל אביב, 2009
English:
Chan Steve, In Search of Democratic Peace: Problems and Promise
בתוך: אבי סגל, מלחמה ואסטרטגיה
Fiala Andrew, The Democratic Peace Myth: From Hiroshima to Baghdad, American Journal of Economics and Sociology, January 2009, v. 68, iss.1, pp. 77-99
Russet Bruce, Grasping the Democratic Peace,
בתוך: הרמן תמר: עורכת, דמוקרטיה – גישה רב תחומית
מקורות אינטרנטיים:
Europa – The EU at a Glance – The History of the European Union
הערות
קאנט עמנואל, השלום הנצחי, ירושלים, תרפ"ו, עמ' 77, הגורל מוליך את הרוצה ללכת וסוחב את המסרב[1]
קאנט עמנואל, לשלום הנצחי, מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשל"ו[2]
קאנט עמנואל, השלום הנצחי,שם[3]
קאנט, לשלום הנצחי, שם, עמ' 11[4]
שם, עמ' 9[5]
שם, עמ' 10[6]
וייסלח לי הקורא שקצרה היריעה מלפרט….[7]
קאנט, השלום הנצחי, שם, עמ' 60[8]
הערה זו חשובה ותתגלה כבעלת ערך ממשי בהמשך![9]
שם, עמ' 61[10]
אדמס איאן ודייסון רייו, עורכים, חמישים הוגים פוליטיים, רסלינג, תל אביב, 2008, עמ' 110[11]
דאל א', רוברט, על הדמוקרטיה, המכון הישראלי לדמוקרטיה, ירושלים, תשס"ג, עמ' 18[12]
דאל, שם, עמ' 21[13]
קאנט עמנואל, מהי נאורות? רסלינג, תל אביב, 2009, עמ' 137[14]
[15] Chan Steve, In Search of Democratic Peace: Problems and Promise, בתוך: דמוקרטיה – גישה רב תחומית, מקראה, עורכת: תמר הרמן, האוניברסיטה הפתוחה, דצמבר 2006
השלום הנצחי, שם עמ' 140[16]
ברגמן, שמואל- הוגו, הפילוסופיה של עמנואל קאנט, מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשס"ג, עמ' 105-7[17]
דאל, שם, עמ' 113[18]
[19] Europa – The EU at a Glance – The History of the European Union,
Europa.eu
סגל אבי, מלחמה ואסטרטגיה – מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, (ללא ציון שנה), עמ' 65[20]
דאל, שם, עמ' 60[21]
[22] Russet Bruce, Graspung the Democratic Peace, בתוך: סגל אבי, מלחמה ואסטרטגיה,מקראה, האוניברסיטה הפתוחה, ללא ציון שנה
[23] Chan, p. 512
[24] Fiala Andrew, The Democratic Peace Myth: From Hiroshima to Baghdad, American Journak of Economics and Socilogy, January 2009, v. 68, iss. 1, pp. 77-99
