ולס וליירי, גודמונדור אנדרי תורסון, הוצאת לסה - ספרות צפונית, 2020 (2011). תרגום: שי סנדיק

ולס וליירי / גודמונדור אנדרי תורסון

איזה כיף שהוצאה חדשה ואמיצה, לסה (באיסלנדית: לקרוא), פותחת בפנינו צוהר אל ספרות צפונית ומתרגמת ישירות משפת המקור. הספר הראשון שיצא לאור הוא ולס וליירי, של הסופר האיסלנדי גודמונדור אנדרי תורסון.

גודמונדור אנדרי תורסון, 1957, הוא חבר פרלמנט מטעם המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, סופר מתרגם, עורך. את הרומן הראשון שלו הוציא ב 1988. ולס וליירי יצא לאור בשנת 2012 והיה מועמד לפרסים רבים.

ולס וליירי, גודמונדור אנדרי תורסון, הוצאת לסה – ספרות צפונית, 2020 (2011). תרגום: שי סנדיק. Guðmundur Andri Thorsson

קטה רוכבת על אופניה ברחוב הראשי של וליירי. היא צריכה להגיע אל האירוע של הערב – היא מנצחת על מקהלת הכפר שעומדת לבצע ואלס. אנשי וליירי הם שוחרי אמנות, קטה גרמה לכולם לשיר.

בין קפלי שמלתה מסתובבת "תודעה", שרואה את כל האנשים והסודות של אנשי הכפר: אנשים מבשלים, נחים ומתבטלים, דוממים או צורחים לתוך כריות. היא מבקרת את האנשים בסביבות השעה ארבע וחצי, וכעבור שעה חומקת אל ביתה שלה.

קטה היא החוט המקשר בין אנשי הכפר, תוך כדי רכיבתה "התודעה" נכנסת אל בתי אנשי הכפר – שש עשרה דמויות – ומספרת את סיפוריהן. כולם ככולם יצאו החוצה, יביטו בחלון, יקשיבו לרחש הגלגלים על הדרך ויבינו שזו השעה שקטה מגיעה אל מרכז הכפר, בערב יתקיים האירוע של הכפר. שתי דקות של רכיבה ועולם שלם בתוך כפר קטן, וליירי.

חייהם של אנשי הכפר וליירי שזורים אחד בשני "לא משנה כמה תשקיע ותלמד בחייך, הכפר ידע תמיד הרבה יותר" (שם, עמ' 66), תאמר אחת הדמויות, ובמקום אחר: "לכל הבתים האלה יש נשמות" (שם, עמ' 179). לכל בית יש סיפור משלו, והסיפור שלו קשור לסיפור של בית אחר.

נדמה שגונדמונדור אנדרי תורסון לקח את הפתיח מתוך אנה קארנינה של טולסטוי וערבב אותו מחדש: "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה", הציטוט המקורי. ואילו הקריאה בספר מזמינה את הקורא לחוות את האומללות של כל משפחה, שדומה וקשורה לאומללות של שאר הדמויות.

הקריאה מובילה את הקורא יד ביד לשביל שבו רוכבת על האופניים קטה, החוט המקשר בין כולם, ומראה לו את מעלות וחסרונותיה של האנושות, מראה לו את הבדידות שלוקה בה כל דמות, הקור האנושי כמו הקור של המקום: ערפל שעולה מן הים ועולה אל היבשה, צינה שמלווה את "התודעה" ומוכיחה שהיא קיימת בכל בית בכפר וליירי.

הערפל הוא אינסוף שמקיף את האדם בפתאומיות ... אנשי הכפר רואים בו את כל האפור שבעולם, את הדממה הקרה שרובצת כאן כחלק בלתי נפרד מהכפר ... ואז יורד הערב. ואחריו הלילה. ועם הלילה בא הגשם (שם, עמ' 9)

כמו בולס וליירי, כך גם על הקורא שורה אוירה מלנכולית ועגומה, אבל גונדמונדור אנדרי תורסון מראה לנו שיש גם חמלה בעולם.

הביאו לי עוד מזה!

Facebook Comments

מאת

Meirav

סוכנת תרבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *