ונציה: Serenissima (השלווה ביותר) או: עיר המלאכים הנופלים (Venice)

בפתח הפוסט שלי על רומא כתבתי כך: לפני עשרים ואחת שנים ביקרתי בצפון איטליה (ונציה, מילאנו, ברגמו, סמיריונה, ורונה, קומו) ובדרום שוויץ. הביקור בונציה הותיר בי חותם עמוק, אולי כי ביקרתי בה רק יום אחד, והבטחתי לעצמי שעוד אשוב אליה. השנה החלטתי שאני מממשת את ההבטחה. אחרי רומא ופירנצה הגעתי לתחנה השלישית והאחרונה שלי: ונציה.

כשתכננתי את הטיול לא ידעתי שהביאנלה חוזרת לאחר שלוש שנים. חודש לפני הנסיעה הבנתי שבדיוק כשאני שם הביאנלה נפתחת, והשמחה והאושר היו כפולים ומכופלים. חשבתי שאני מגיעה לונציה אחרי שתי ערים שמהוות את ערש התרבות – והנה אני שוב בעיר שמארחת את "האולימפיאדה" של האמנות.

אז הנה אני חוזרת אל העיר היפהפייה. אתם חושבים שמשהו השתנה..? היכנסו ותראו

אגב, אחרי שלושה ימים אין לי אלא לשוב ולהצהיר – I'll be back!! כי בונציה צריך לבקר ארבע פעמים בשנה – בכל עונה, ובכל אחת משעות היום, כיון שכל שעה מוסיפה נופך מיוחד לעיר. ממש אפקט ונציה!

מכיוון שהפוסט על הטיול הוא ארוך למדי, חילקתי אותו לשלושה חלקים: רומא, פירנצה, ונציה. אנג'וי !

ונציה

מתחנת הרכבת (סנטה מריה נובלה) לקחתי את הרכבת המהירה אל (סנטה לוצ'יה) ונציה. שעתיים ורבע של נסיעה במהירות שקרובה ל 300 קמ"ש, חלקה במנהרות, חושפת את יופיה של טוסקנה. ממה שהצלחתי לראות בשל יום גשום במיוחד מהירות הרכבת וחצייה תכופה במנהרות, הירוק היה ירוק מאוד, על שלל גווניו. עם הגיעי לתחנת הרכבת השמש הפציעה ומאז ועד סוף הטיול, טפטף רק פה ושם.

בחרתי במלון שקרוב לתחנת הרכבת (וגם לוואפורטו – אוטובוס מים), ובחדר שמשקיף אל הגראנד קנאל – התעלה הגדולה. כבר כשיורדים במדרגות מתחנת הרכבת אל כיוון התעלה נחשפים מיד ליופיה המיוחד של ונציה. לצערי הרב נחשפתי מיד גם ל"עבדים" החדשים – אותם אלו שבעגלות של ימי הביניים סוחבים את הכבודה של המגיעים בין סמטאותיה הצרות והגשרים המרובים אל מחוז חפצם.

כמה עובדות על ונציה

ונציה היא בירת מחוז ונטו שבצפון-מזרח איטליה. העיר שוכנת בלגונה שלשפך הנהר פוֹ לחוף הים האדריאטי. בימי תפארתה הייתה העיר בירת הרפובליקה של ונציה, מעצמה ימית שהגיעה לשיא כוחה בימי הביניים, ונודעה לה חשיבות רבה באמנות הרנסאנס ובמסעות הצלב. העיר הייתה מרכז סחר חשוב בין מזרח ומערב, במיוחד בסחר התבלינים. ידועה גם כ"עיר המים", "עיר הגשרים" וכ"מלכת הים האדריאטי".

המרכז ההיסטורי של ונציה בנוי מבנים על יסודות כלונסאות עץ שנבנו על 118 איים בצורת דולפין בשטח המרכזי של העיר, המקושרים ביניהם בכ-400 גשרים.

רבים כבר הבחינו כי מפת ונציה דומה לדג השוחה ממזרח למערב, סנפירי הזנב הם השכונות המרוחקות של קסטלו וסנט'אלנה. הגוף הוא הלב ההומה של ונציה: סן מרקו וריאלטו. הראש הוא תחנת הרכבת ואיזור החנייה, פיאצלה רומא, המחוברים בגשר ארוך אל היבשה. הגשר עצמו יכול להיות חוט הדיג שהדג אוחז בפיו. אפשר אפילו להרחיק לכת ולומר שהקנאל גראנדה, העוברת דרך העיר בנתיב דמוי האות S, היא התעלה שבה מוצא הדג את מזונו (ג'ון ברנדט, עיר המלאכים הנופלים)

בין האיים עוברות כ-170 תעלות מים, שהשיט בהן הוא אופן התחבורה העיקרי בעיר. ונציה היא אחד מיעדי התיירות הפופולריים ביותר בעולם. בחודש אפריל היא הכריזה כי החל משנת 2023, כל תייר יצטרך לשלם דמי כניסה.

על פי אגדה עממית שאמיתותה מוטלת בספק, העיר נוסדה ב-25 במרץ בשנת 421, בידי שלושה שליחים רשמיים מהעיר פדובה הסמוכה, אשר ציוו להקים תחנת מסחר באי ריאלטו שבלגונה

ונציה הייתה במשך שנים מרכז תרבותי חשוב, ואמנים רבים צמחו בה: בהם ג'ובאני בליני, ג'וֹרג'וֹנֶה, וֶרוֹנֶזֶה, טינטוֹרֶטוֹ, ג'וֹבאני בטיסטה טְיָיפוֹלוֹ, טיציאן ואנדראה פלדיו

בזכות השלטון המתירני ששרר בה, ביחס לשאר אירופה, התפתחה בה תרבות השעשועים. האווירה ההדוניסטית של העיר הונצחה בספרים ומחזות רבים, בהם המחזה הסוחר מוונציה מאת ויליאם שייקספיר והרומן הערים הסמויות מהעין מאת איטלו קאלווינו. אחד מגיבורי התרבות הידועים של ונציה הוא ג'קומו קזנובה

בהקשר זה, ידוע קרנבל המסכות של ונציה הנחוג בהפסקות מאז ימי הביניים ועד ימינו. כיום מתקיימים בוונציה גם פסטיבל סרטים וביאנלה אמנותית.

נדמה לי שעוד אחד מהספרים המזוהים עם ונציה הוא מוות בונציה של תומס מאן. כמוני, גם גוסטאב פון אשנבאך בן החמישים מגיע בפעם השנייה לונציה. אבל כאן נגמר הדימיון בינינו. אין שום נער בביקור שלי בונציה וחזרתי בריאה, שלמה ומאושרת. הגלמודיות של אשנבאך רחוקה ממני שנות אור ואני, לעומתו של אשנבאך, ראיתי בונציה (כמו לפני עשרים שנה כמו עכשיו) ונציה יפהפיה, זוהרת, ציורית. ה"בתים העניים והצעקניים" שראה אשנבאך היו יפהפיים בעיניי, עתיקותם קסמה לי והוסיפה לעיר את נוכחותה המיוחדת. אשנבאך חשב ש"להגיע לונציה מתחנת הרכבת זה כמו להיכנס לארמון דרך כניסת המשרתים" – אני קובלת על כך! להגיע לונציה דרך תחנת הרכבת היא בהחלט כניסה ראשית כי כל כניסה אחרת היא כניסה באמצע משהו: לרדת בוואפורטו בסן מרקו, זה להיכנס לעיר באמצע בלי להכיר את כל רבדיה, מה-גם, אני לא חושבת שכיכר סן מרקו זה המקום הכי יפה של העיר, כיוון שהצפיפות במקום מעיקה.

אשנבאך גם שנא את החושך מעורר הסלידה בסימטאות, ואילו אני מצאתי בהן קסם ומיסתורין, אוירה מגית של פנסי הסימטאות המאירות ממעל, של אורות קלושים בחלונות הפתוחים חלקית, של פנסים תלויים מעל טרטוריות. כישוף!

התחבורה בתוך העיר מתנהלת בעיקר במים: וואפורטו – אוטובוס מים, גונדולות ומוניות מים. מהעיר אל שדה התעופה ניתן להגיע גם ברכבת ואוטובוסים רגילים. יש בזה קסם מיוחד כיוון שאין בונציה ריחות של גז או סולר, אין צפצופים של מכוניות, מוניות מעיקות, רוכבי אופניים וקורקינטים, תחנות אוטובוס או רכבות ! יש לעיר שקט מיוחד שנשמעים בו רק פעולות המשוט, לעיתים סירות מנוע שהרעש שלהן נבלע בים.

אבל מי צריך תחבורה כשהעיר כל כך יפה ואי אפשר להפסיק לצלם אותה?

ובאותו נושא, ג'ון ברנדט, בספרו עיר המלאכים הנופלים, כותב על המקצב: לונציה יש מקצב מיוחד, המקצב של הלגונה, המקצב של המים, הגאות והשפל, הגלים

המקצב בונציה הוא כמו נשימה ..  מים גואים, לחץ גבוה: מתוחה. מים שפלים, לחץ נמוך: רגועה. הוונציאנים לא בנויים כלל למקצב של אוחזי ההגה … המקצב שלנו הוא זה של האדריאטים, המקצב של הים. בונציה המקצב זורם עם הגאות, והגאות משתנה בכל שש שעות

כך ברנדט כותב

הנרי ג'יימס ראה בונציה מוקד משיכה תיירותית משומש, "פיפ שואו, חבול ובזאר. ג'ון רסקין, שהתמקד בעושרה האדריכלי של העיר, הכריז על ונציה כעל "גן עדן של הערים". בעינים צ'רלס דיקנס היתה ונציה "עיר מצמררת", ובעיני תומס מאן היא הייתה מפתה ומיסתורית – "ספק אגדת פלאים, ספק פח יקוש לתייריים"

אז למה ונציה, שואל ברנדט

כי לדעתי ונציה יפה בצורה יוצאת דופן, מבודדת, מביטה אל תוך עצמה ומהווה מקור השארה עז לחושים, לאינטלקט ולדימיון (עמ' 49)

תשובה בהחלט ראויה!

בכל מקרה, וכאמור, השהות שלי לוותה עם אירועי פתיחת הביאנלה. מתחם הביאנלה נמצא בצידה המרוחק של העיר, לכיוון הנמל העתיק של ונציה (אם אפשר להיות עתיק יותר ממה שונציה יכולה להיות עתיקה), אבל אירועי הביאנלה מתרחשים בכל העיר, תוך הסבת ארמונות עתיקים ומבנים יפהפיים לגלריות ולהצגת אמנות.

אנג'וי !!

Ghetto Ebraico, Campo del Ghetto Nuovo

אני מגיעה לונציה ביום שישי אחר הצהריים, ואיכשהו אני מתחברת אל השורשים היהודיים שלי. לכן, התחנה הראשונה שלי היא הרובע היהודי. ברובע קאנרג'יו שבונציה יש שני גטאות, הישן והחדש. כדי להיכנס לאווירה אפשר לקרוא את הטרילוגיה של רוברטה ריץ, המיילדת מונציה, משפט בונציה והמיילדת מן ההרמון (שזה האחרון, עוסק באותן דמויות אבל בקונסטנטינופול). אלו עוסקים בחיים עם הקמת הגטו במאה השש עשרה, האיסורים והמגבלות על היהודים כשמגפת הדבר משתוללת.

וכמובן אסור לשכוח את המחזה של ויליאם שייקספיר, הסוחר מונציה. הסרט, המבוסס על המחזה, בכיכובם של אל פאצ'ינו וג'רמי איירונס (שניהם במשחק מעולה) מצולם בחלקו בונציה (וחלקו בלוקסמבורג), ומספר את סיפורו של שיילוק, יהודי מלווה בריבית מונציה, שמחתים את אנטוניו, הסוחר מונציה, על התחייבות שבמידה שלא יחזיר את כספו יצטרך לשלם מבשרו, ליטרלית. גם המחזה של שייקספיר מתרחש במאה השש עשרה.

לא אספר לכם את המשכו וסופו של המחזה, אבל אגלה לכם שבמחזה יש את אחד המונולוגים היפים ביותר שנכתבו בספרות העולמית:

ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם?

המוזיאון היהודי של ונציה ממוקם במתחם הגטו החדש בין שני בתי הכנסת הוונציאניים העתיקים ביותר. זהו מוזיאון קטן אך עשיר מאוד שנוסד בשנת 1953 על ידי הקהילה היהודית של ונציה.

Fondaco Rooftop Terrace

אם חשקה נפשכם בתצפית פנורמית 360 מעלות על ונציה, אתם מוזמנים להזמין מקום – חינם – להגיע לכלבו ענק המכיל חנויות יוקרה לעלות לקומה האחרונה, ובכל רבע שעה קבוצה קטנה נכנסת לרבע שעת תצפית מרהיבה. מכיוון שהקבוצות קטנות אין צפיפות ונוח להצטלם. ו… יש לכם רבע שעה תמימה להתלהב מהנוף המרהיב. אם זה יום יפה באופן מיוחד כדאי לשקול להגיע בשקיעה (לינק לשמירת מקום)

Ponte di Rialto

גשר ריאלטו הוא אחד מארבעת הגשרים שניתן לחצות איתם את הגראנד קאנאל (שלושת הנוספים הם: גשר החוקה, גשר היחפנים וגשר האקדמיה). גשר ריאלטו נבנה במקום הצר ביותר בתעלה. הוא נבנה ב 1181 ונקרא במקור גשר המטבע, כיוון שהמקום בו הטביע הממשל את מטבעות המסחר שלו היו באותו מקום. זהו גשר עשוי עץ והוא נפתח למעבר סירות (בעבר אוניות מלחמה) והוא עובר בין מסלולי חנויות. לרוב צפוף בתיירים, אבל יפהפה

Ponte dei Sospiri

גשר האנחות הוא הגשר המחבר בין ארמון הדוג'ה לבין בית כלא עתיק בעיר. הגשר נבנה במאה השש עשרה, תוכנן על ידי מי שתכנן גם את גשר הריאלטו, אנטוניו דה פונטה. החלונות על קירות הגשר מכוסים בעיטורי אבן שהם למעשה סורגים. הוא נקרא גשר האנחות כיוון שכשלורד ביירון, שביקר במקום במאה התשע עשרה, דימיין את אנחות הנידונים הזוכים להצצה אחרונה אל העולם החיצון מבעד לחלונות האלו (קיימים עוד מספר גשרים מקורים דומים בעולם בעלי אותו שם)

Palazzo Ducale, Piasa San Marco, Campanile di San Marco

ארמון הדוג'ה, כיכר סן מרקו ומגדל הפעמונים נמצאים במתחם אחד – אולי המתחם המתוייר ביותר בונציה, הצפוף ביותר והמלא יונים וחוגלות. הוא המתחם שנוהגים לסקר בכל פעם שונציה מוצפת בעקבות האקווה אלטה (הגאות הידועה בעיר), כשהתיירים יושבים במגפיים בבתי הקפה והמסעדות מסביב.

ארמון הדוג'ה, בנוי בסגנון גותי, שימש כמרכז השילטון, בתי המשפט ובתי הכלא. יש הטוענים שהארמון נבנה במאה התשיעית אך אין לכך עדות כיוון שהוא נהרס במאה העשירית. בכל מקרה, המבנה הנוכחי נבנה בין 1309 ל 1424. הארמון פתוח למבקרים. הוא נקרא כך על שם הדוכס שעומד בראשו.

כיוון שביקרתי במקום לפני כעשרים שנה, לא נכנסתי הפעם אבל הנה הלינק לאתר ארמון הדוג'ה ולרכישת כרטיסים: ארמון הדוג'ה

כיכר סן מרקו

זו הכיכר הציבורית היחידה בונציה. ראשיתה במאה האחת עשרה. היכן שנמצאים היום בתי הקפה עברה פעם תעלת מים. בכיכר נמצא ארמון הדוג'ה ובזיליקת סן מרקו, בזיליקה יפהפייה מהמאה התשיעית, שבנויה בסגנון ביזנטי. על פי המסורת קבור בה מרקוס הקדוש.

הכנסייה נבנתה ב 828 כחלק מארמון הדוג'ה, נהרס ושוב נבנה (לינק לאתר של הבזיליקה ולרכישת כרטיסים כדי להיכנס: בזיליקת סן מרקו)

בכיכר סן מרקו מתקיימים האירועים הציבוריים החשובים של העיר, בדרך כלל בסופי השבוע, וכן נערך בכיכר טקס פתיחת פסטיבל המסכות השנתי.

הקמפלינה היא מגדל הפעמונים בכיכר סן מרקו. הצריח שלו שימש גם כמגדלור לספינות. זהו המבנה הגבוה ביותר בוונציה והוא אחד מסמליה המפורסמים של העיר. בניית הקמפנילה החלה במאה התשיעית, כמגדל שמירה על הנמל. עד 1080 נבנה לשליש מגובהו הנוכחי אך אז קרס. מאז נבנה וקרס חליפות וב 1902 נהרס לחלוטין. ב 1912, כאלף שנים לאחר הקמתו, הוא נחנך שוב תוך שמירה על תוכניות הבנייה המקוריות.

את פעמוני הקמפלינה ניתן לשמוע בכל רחבי ונציה. הוא חלק מההיסטוריה של ונציה, והוונציאנים מכנים אותו בשם החיבה "אדון הבית". ב-1609 הדגים גלילאו גליליי את הטלסקופ שלו מהקמפנילה.

בארמון הדוג'ה מוצגת תערוכה של אנסלם קיפר (גיליתי מאוחר מידי, אז לא ראיתי..)

Teatro La Fenice

ב 29 בינואר 1996 שרפה מסתורית הורסת את בית האופרה ההיסטורי פניצ'ה, היכל הקודש של התרבות האיטלקית ומקום העלאתן הראשון של לא פחות מחמש אופרות של ורדי. אובדנו של הפניצ'ה, שבו הועלו במופעי בכורה חמש מהאופרות של ורדי, הוא אסון של ממש לוונציאנים, במיוחד כשמתעורר חשד להצתה. ג'ון ברנדט מגיע לונציה שלושה ימים אחרי השריפה ומנסה לאתר את הסיבה.

החקירה של ג'ון ברנדט מולידה את הספר שהזכרתי לעיל כבר מספר פעמים, עיר של מלאכים, שהוא לא רק ספר על התיאטרון, ההיסטוריה שלו, המופעים שהותירו את רושמם על העיר, אלא ספר על העיר ונציה, על תושביה, ועל אוצרות תרבותה. מי שיקרא בספר ימצא בו מעין מדריך טיולים מפורט וקסום. סיפורם של אנשי ונציה, אלו שחיו בה בעבר וחיים כיום, סיפורם של פגי גוגנהיים, עזרא פאונד, של אנשי האי מורנו ואמני הזכוכית. וכאן תמצאו את הסיבה לכינוי – עיר המלאכים הנופלים.

לה פניצ'ה – עוף החול – הוא אחד התיאטראות המפורסמים ביותר באירופה, שעל בימתו עלו הרבה בכורות אופראיות מפורסמות. שמו משקף את הסמליות שלו כבית אופרה ש"קם מאפרו", הבניין נשרף פעמיים ונבנה מחדש (ויקיפדיה). הוא נחנך ב 1792.

לצערי הרב, התיאטרון היה סגור ולא הצלחתי להיכנס כדי לראות את אחד התיאטראות המרשימים ביותר.

ATENEO VENETO

מול לה פניצ'ה נמצא מוזיאון ATENEO VENETO, שהיה בעבר מוסד להפצת מדע, ספרות, אמנות ותרבות בכל הצורות, מתוך אינטרס בלעדי של קידום סולידריות חברתית. במקום מתקיימת תערוכה של האמן ממוצא גרמני, דניאל ריכטר. התערוכה שלו כוללת ציורים בקנה מידה עצום, בשם לימבו.

לימבו בתיאולוגיה הנוצרית הוא הגבול בין גיהנום לגן עדן, שבו שוהות נשמות של אנשים שלא חטאו אך גם לא נוקו מהחטא הקדמון. לימבו הוא גם ריקוד ומשחק חברתי (שמקורו באיים הקריביים), שבו מול רקדן יש מקל אופקי והרקדן צריך לעבור אותו כשהוא מתכופף אחורנית. אם הרקדן נוגע במקל הוא נפסל. כל סיבוב של קבוצת רקדנים המקל יורד למטה בהדרגה, עד שנותר הרקדן האחרון – המנצח.

התערוכה היא שילוב של שתי ההגדרות ומציגה רישומים, ציורים וקולאז'ים של דמויות מעוותות המעוררות פנייה ישירה למוזיאון ולמוסד, שהיה מוקדש בעבר להנחיה רוחנית למי שנידונו למוות.

Ponte dell'Accademia

כאמור, גשר האקדמיה, הוא אחד מארבעת הגשרים המקיפים את הגראנד קאנאל בונציה. הוא נקרא כך כיוון שהוא נמצא ממש מול גלריה אקדמיה

Gallerie dell'Accademia

גלריה האקדמיה היא מוזיאון לאמנות שמוצגים בה יצירות רבות של אמנים ונציאניים, ולא רק. לגלריה לא חייבים להזמין כרטיסים מראש, אבל כן אפשרי לשמור מקום. יש בה יצירות יפהפיות.

במסגרת הביאנלה מוצגת שם תערוכה מרתקת של אניש קאפור, אמן בריטי-הודי. בתערוכה מוצגים עבודות חדשות לצד ישנות יותר.

Shooting into the Corner (2008–2009), עבודה שהשאירה אותי עם פה פעור, מציגה תותח יורה כשהמרחב מלא חלקים עשויים שעווה אדומה, ולכן מבריקה וריאליסטית של שדה קרב דמי.

בהמשך מוצגות עבודות תלת מימדיות מרתקות, שצילום שלהן יקלקל את מהותן

Peggy Guggenheim Collection

פגי גוגנהיים, 1898 –  1979, הייתה אספנית אמנות, בת למשפחת גוגנהיים היהודית, אחייניתו של סולומון ר. גוגנהיים ואישתו של הצייר מקס ארנסט. היא בנתה אוסף אמנות מרשים חשוב בזמן קצר (1938-1946) ושיכנה אותו בארמון שהוסב למוזיאון.

אוסף פגי גוגנהיים הוא אחד המוזיאונים החשובים ביותר באיטליה לאמנות אירופאית ואמריקאית של המחצית הראשונה של המאה ה-20. האוסף מציג יצירות מהזרמים קוביזם, סוריאליזם לבין האקספרסיוניזם המופשט.

ממליצה מאוד לרכוש כרטיסים מראש, זה חוסך עמידה בתור ארוך ומייגע (כרטיסים)

עוד אחת מהתערוכות היפות, נמצאת ב Plazzo Mora, שם ניתן לצפות בתערוכת אמנות פלסטינית ובהמשך גם יפנית.

Giardini della Biennale

ג'יארדיני הוא גן עצום שם מתקיימים הביתנים הגדולים של האמנות, כל ביתן מייצג מדינה. השם שנבחר לביאנלה הוא The Milk of Dreams והוא שם הכותרת של ספר ילדים (כמעט) נשכח של Leonora Carrington ושהשפיע על אוצרת הביאנלה.

הביתן הראשון שנכנסתי אליו הוא הביתן הבלגי, ושמה של התערוכה The Nature of the Game. התערוכה מציגה מעין מגרש משחקים: ציורים (בגודל גלויה), קולאז'ים, מיצבים, ו-וידאו שקשורים למשחקי ילדות וילדים. משחקי הילדים צולמו בארבע יבשות שונות ולמעשה מראה לנו שיש משהו אוניברסלי במשחקי הילדים.

כך המשכתי לטייל בין הביתנים, חלקם משכו אותי יותר חלקם פחות, לשניים מהם היו תורים ארוכים מאוד (למשל לביתן הרומני, שכל שעה עגולה מוצג מיצג וידאו לא נוח של תוכן מיני)

הביתן הישראלי

ישראל קיבלה השנה ביתן משלה, ועילית אזולאי נבחרה לייצג את ישראל בביאנלה. אזולאי היא אמנית ישראלית, חיה בברלין וגלריה ברוורמן מייצגת אותה בארץ. בדף האמן בגלריה נכתב: "אזולאי ידועה בעיקר בחיבור מחדש של תמונות לפי נתונים שנרכשו מתהליך מחקר יסודי. מצד אחד, התמונות שלה לאחר ההפקה רושמים את תהליך הצילום לאורך זמן, ומצד שני הם משנים את הפרספקטיבה הצילומית שנגרמה משימוש בעדשה אחת. התמונות המורכבות והרב-שכבתיות שלה מאפשרות מבט פרלקסי של מספר רמות על פני זמן ומרחב, ומבטלות את המיקום או הזמניות של הצלם" (גלריה ברוורמן).

עילית אזולאי זכתה בפרסים רבים על עבודותיה, בארץ ובעולם.

אזולאי בחרה את הכניסה הראשית של הביתן בכניסה המזרחית בכוונה גדולה. שמה של התערוכה מלכות (בכ' מודגשת) בשלוש שפות: עברית, אנגלית, ערבית. כדי לבצע את סדרת האמנות, היא ביצעה מחקר מעמיק בארכיון של דיויד סטורם ריס.

סטורם ריס היה היסטוריון אמנות, ארכיאולוג, אתנוגרף, פרופסור לאמנות איסלאמית וארכיאולוגיה באוניברסיטת לונדון. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בקהילות דוברות ארמית בכפרים ליד דמשק. תרומותיו המדעיות כללו יצירות על אומנויות ומלאכות אסלאמיות (במיוחד בולטת סדרת הפרסומים שלו על עבודת מתכת), אפיגרפיה ערבית וארכיאולוגיה. לאחר מותו של רייס, רכש המוזיאון לאמנות האסלאם בירושלים את ספרייתו, שנהפכה לספריית המוזיאון.

נקודת המוצא של עילית אזולאי לתערוכה היא הארכיון כמעט נשכח של סטורם רייס של כלי מתכת מימי הביניים שצולמו באובססיביות מעולם האסלאם. אזולאי השתמשה בארכיון על ידי סריקה, חיתוך והחלפתם על גבי נושאי נתונים חדשים, והתמונות הפוטומונטאז'יות "מרותכות" דיגיטלית על לוחות מתכת סרוקים. היא משתמשת במלאכת יד דיגיטלית כדי לדמיין את החיים שלאחר המוות של התמונות והתמורות שלהן (גלריה ברוורמן)

כאמור, התערוכה עוסקת בצד המטריארכלי של התרבות. הביתן הופך לארמון המלכות, עובר מהתכנות הלאומי והפטריארכלי של עשרות שנים למרחב חוצה-אזורי ומגדר וסיפורה הוא סיפור של העצמה נשית ותרבותית.

אז אשאיר לכם להסתקרן ולהגיע בעצמכם לאירוע האמנות הגדול, עוד אחד מאירועי התרבות הכל כך מאפיינים את העיר היפהפייה.

ישן מול חדש?

פינת כל בית צריך מרפסת

ונציה בקולנוע

איך אפשר שלא לצלם ולהצטלם בונציה היפהפיה? קאזינו רויאל, התייר, הכישרון של מר ריפליי, הסוחר מוונציה – כולם השתמשו בלוקיישנים בונציה. הנה עוד כמה לינקים: לוקיישנים של סרטים, ועוד לינק ללוקיישנים של סרטים שצולמו בונציה

טיפים

מלון

לנתי במלון Hotel Principe. הבחירה שלי נבעה מהקרבה לתחנת הרכבת. באופן כללי, הכל קרוב להכל מרחק רגלית בונציה, אז הבחירה היא לשיקולכם. המלון שבחרתי בו הוא מלון ארבעה כוכבים במחיר סביר, החדרים שלו יפהפיים, נקיים וצוות קבלת הפנים מסביר פנים, שירותי ומקצועי, חדר האוכל יושב ממש על הגראנד קאנאל. בימים יפים אפילו אפשר לשבת על המרפסת ממש.

מסעדות

שוב, גם בונציה, כמו ברומא, כדאי ורצוי להזמין מקומות מראש למסעדות.

ליד בית המלון Hotel Principe יש מסעדה טובה מאוד, וגם לה מרפסת לגראנד קאנאל. במרפסת יושבים רק מי שמתכוון להזמין אוכל, אל תנסו אותם – מי שלא הזמין מתבקש לעזוב (באמת!). לא הזמנתי מקום מראש אך היה לי מקום, אולי כיוון שזו לא הייתה שעת עומס. האוכל היה טעים, היה נקי, ובסוף הוזמנתי ללימונצ'לו.

Povoledo

מסעדה נוספת, נהדרת, היא Ristorante Al Giardienetto. זו מסעדת מאכלי ים באמת טובה

האיים מורנו ובוראנו

אם נותר זמן כדאי לבקר באיים האלו, מורנו – האי שבו יוצרים את הזכוכית הונציאנית היפהפיה, ובורנו – את התחרה

ספרים שהתרחשו בונציה

ויליאם שייקספיר / הסוחר מונציה | ויליאם שייקספיר / אותלו | הערים הסמויות מן העין / איטאלו קאלווינו | קזנובה – ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות | מוות בונציה / תומס מאן | הנרי ג'יימס / דפי אספרן | הנרי ג'יימס | כנפי היונה, עיר המלאכים הנופלים / ג'ון ברנדט | אקווה אלטה / דונה לאון | הבתולות של ויואלדי / ברברה קוויק | ארנס המינגווי / מעבר לנהר ואל בין העצים | איאן מקיואן / נחמת זרים | פטרישיה הייסמית' / המשחק של מר ריפליי | הקורטיזנה / שרה דוננט | טרילוגיה של רוברטה ריץ' (המיילדת מוונציה, משפט בוונציה, המיילדת מן ההרמון ) | ונציה, סיפור אהבה / ראובן מירן | קלף בליני / ג'ייסון גודווין | לבירינת / א. ווקר | הבת היחידה / א.ב. יהושע | לאהוב לשוטט להפליג / סופרים שונים | חדר הזכוכית / סיימון מאואר | קזנובה / גיאקומו ג'ירולמו קזנובה | סטאבט מאטר, טיציאנו סקארפה

 Stone’s Fall  / Ian Pears | The Bravo / James Fenimore Cooper | Philippa Gregory / Dark Tides | A Beautiful Crime / Christopher Bollen