ז'וז'ה סארמאגו / מורם מעפר

ז'וז'ה סאראמגו

ז'וז'ה סאראמאגו (1922-2010) הוא סופר ופובליציסט יליד פורטוגל, בשנת 1988 זכה בפרס נובל לספרות. הוא היה מכונאי וב-1947 פורסם ספרו הראשון, אך רק ב-1950 הכתיבה הפכה להיות עיסוקו העיקרי. מורם מעפר פורסם לראשונה ב-1980 בפורטוגל כשסאראמאגו בן 58, אולם רק כעת הוא תורגם לעברית (ואנגלית). במובן כרונולוגי מורם מעפר הוא מעבודותיו המוקדמות של הסופר, אך בהחלט משקפת את האירוניה והסרקאזם המאפיינים את עבודותיו המאוחרות יותר. מרים טבעון תרגמה את כל ספריו שפורסמו בהוצאת הספריה החדשה.

מורם מעפר הוא למעשה סיפורו האוטוביוגרפי של אבותיו הקדמונים של סאראמאגו, על המשפחה שלו ועל האנשים איתם גדל. אולם אין זה הסיפור המרכזי.

לטיפונדיה

הנובלה מתחילה עם סיפור מסגרת, תיאורי נוף ושבח לקרקע, הלא היא לטיפונדיה, היא הדמות המרכזית בנובלה, הדמות שבעטיה נע הנארטיב. לטיפונדיה היא המילה הלטינית לנכס או נחלה קרקעית המשתרעת על פני שטח גדול (ויקיפדיה). הנחלות הללו היו בעיקר קרקעות שניתנות לעיבוד חקלאי. תיאור הנוף הזה משתרע על פני שלושה עמודים, שבסופם מבקש סאראמגו לומר שלמעשה "את כל זה אפשר לספר בצורה אחרת", ועובר לעלילת הספר. סאראמגו מתאר תיאור טבע נטורליסטי מפורט ואת מזג האוויר המלווה הגעתם של זוג ותינוק לסאו קרישטובאו (דרום פורטוגל), על כביש מלוכלך ובלילה סוער.

הגבר הוא דומינגוש מאו טמפו (שתרגומו לעברית: מזג אוויר גרוע), סנדלר, אשתו שרה ובנם התינוק ז'ואו, המגיעים למצוא את ביתם החדש. דומינגוש הוא סנדלר לא מוכשר, שתיין ואלים, ושרה התאהבה בו וברחה מביתה כי אביה סירב לאשר את הנישואין הללו. בנם, ז'ואו, נולד עם עיניים כחולות, "ירושה" מאונס שבוצע בנערה מקומית במאה החמש עשרה. הזוג והילד ממשיכים לנדוד ברחבי הלטיפונדיה ויש להם כבר שלושה ילדים, אך כמו שאביה של שרה חזה, דומינגוש נוטש אותה. כדי לפרנס את המשפחה, שולחת שרה את הילדים לעבוד, למעשה הילדים משתעבדים לאדוניהם:

"אבל הילד הזה, מילה שאנו נוקטים רק מתוך נוחות, כי לא ממיינים את האוכלוסיה בלטיפונדיה באופן שהקטגוריה הזאת תוכר ותכובד, כולם חיים ודי בזה.. מאלפים, כולם זהים, כולם סובלים, ואיש מהם אינו יודע במה חטא שהוא ראוי לעונש כזה" (עמ' 53).

ולסאראמאגו יש מה להגיד גם על ההיררכיה במקומות העבודה:

"מנהל העבודה הוא השוט שעושה סדר בלהקת הכלבים. זהו כלב נבחר מבין הכלבים, שנועד לנשוך את הכלבים. צריך להיות כלב כדי להכיר את התחבולות ואת שיטות ההתגוננות של הכלבים. מנהל העבודה הוא משרת ראשי, עם זכויות והטבות לפי גודל העבודה הנוספת שהוא מסוגל לסחוט מלהקת הכלבים. אבל הוא משרת… מין פרד אנושי, מין סטייה, מין יהודה איש קריות, שבגד בחבריו תמורת כוח רב יותר וקצת יותר לחם" (עמ' 70).

רומן היסטורי

ז'ואו מתבגר, מתאהב ומתחתן. ברקע, מלחמה באירופה, מלחמה באפריקה "המלחמה היא אותה מפלצת שלפני שהיא טורפת את בני האדם היא מרוקנת את כיסיהם… וזה החוק הראשון של הטבע" (עמ' 54). ההפיכה בראגה שהתרחשה ב-28 למאי 1926 מתקרבת, אותה הפיכה שהובילה לדיקטטורה בפורטוגל. משמר העם מוקם בפורטוגל, שתפקידו "להרביץ בעם".

את ז'ואו מאלצים ללכת לעצרת תמיכה בלאומנים הספרדים ונגד הקומוניסטים "האם עליי להתחיל לצעוק יחי זה, או מוות לזה, תגידו לי אם אני כאן בשביל לצחוק או בשביל לבכות" (עמ' 90), ז'ואו לא מבין לשם מה הוא צריך ללכת לעצרת, לא מבין על מה היא ולמה מאלצים אותו. הרי כל מה שהוא רוצה זה לעבוד ולפרנס את משפחתו בכבוד ולא ממש מעניינת אותו פוליטיקה.

חלק זה של הנובלה זהו החלק העיקרי, המספר את סיפורם של משפחתו של ז'ואו על רקע משטר דיקטטורי, שבו ז'ואו נאסר לא פעם אחת. אך חוץ מקורותיו של ז'ואו ומשפחתו, זהו החלק המספר את סיפורה של העפר, של האדמה, של האיכרים המעבדים אותה – את הלטיפונדיה, בה עוסקים בבירוא, בעיקור בקציר, חריש, הכשרת הקרקע, גיזום, חישוק, ביתור, חיפור, הרכבת גפנים, קילטור, תיחוח, עיפור ואיבוק. "אשרי העובדים" (עמ' 86-87), סיפורה של הלטיפונדיה חשוב מאוד כיוון ש"במצאי המלחמות יש גם ללטיפונדיה חלק משלה, אם כי אינו עצום" (עמ' 109). וכמו שכתבתי לעיל – הלטיפונדיה היא הדמות המרכזית.

בחלק הזה, משחיז סאראמאגו את עטו כלפי המלחמה וכלפי המשטר וכותב כי לאפוקליפסה שקורית בפורטוגל יש ארבעה פרשים: מלחמה, מגיפה, רעב וחיית הארץ. לחיית הארץ שלושה פרצופים: הפרצוף של האחוזה, של המשמר ושל המשטרה הפוליטית (עמ' 113).

מורם מעפר כתוב בסבלנות אין קץ, ובהמון חמלה, על דורות של משפחת איכרים על רקע היסטורי, ומספרת למעשה את ההיסטוריה של פורטוגל במאה העשרים, את עליית הדיקטטורה של סאלאזר ואת דעותיו של סאראמאגו עצמו בעניין זה. אך סאראמאגו לא יגרום לקורא להזיל דמעה, אלא מעורר בקורא רגשות של כעס וחמלה. הוא "מונע" מהקורא התרגשות יתרה על ידי שימוש בהומור סרקסטי וציניות המלווה את כתיבתו המיוחדת. הוא כן דורש מהקורא שלו כבוד כלפי הדמויות, שכל חטאם הוא לחיות את חייהם בשקט ולעבד את האדמה.

כאמור, זהו סיפור אוטוביוגרפי של האבות הקדמונים של סאראמאגו אך באופן עקיף, כי הסיפור המשני ללטיפונדיה הוא ההיסטוריה של פורטוגל, בעיקר על רקע עליית הדיקטטורה. למותר לציין שסאראמאגו עצמו היה חבר המפלגה הקומוניסטית בפורטוגל עד 1969 (במאמר אחר על ספרו על הפיקחון כתבתי על הסממנים האנרכיסטים בעבודותיו המאוחרות יותר, שבאות לידי ביטוי בספרים על העיוורון וביתר שאת בעל הפיקחון).

למעשה, סאראמגו מרמז לנו על הסיפא של העלילה כבר בהתחלה, אך ההנאה אינה נפגמת בגלל הרוח המליצית והחדה וההומור המושחז שגורם לכל משפט (ואצל סאראמאגו המשפטים ארוכים למדי) להוות חוויה, בגלל הביקורת החריפה שלו על הנעשה בפורטוגל במהלך המאה העשרים, בגלל סגנון הכתיבה ובשל הצגת האדם והאנושיות על רקע אירועים היסטוריים.

תרגומה של מרים טבעון באופן קבוע לספריו של סאראמאגו הוא ערך מוסף. תרגום כל עבודותיו של סאראמאגו על ידי מתרגם אחד מאפשר לו לעקוב ולהתחקות ביתר דיוק אחר סגנונו, השפעתו והשינויים והתהליכים שהסופר עובר, הידע הכללי הרחב של טבעון מעבירים לקורא את הקונטקסט הכללי ואת רוח התקופה ביתר דיוק. יצירת מופת לא רק של סאראמאגו אלא של המתרגמת עצמה.