זהו לא סוד שיש לי זיקה מיוחדת לאידיאולוגיה האנרכיסטית, אם ניתן לקרוא לאנרכיזם אידיאולוגיה. במאמר כיצד באה לידי ביטוי האידיאולוגיה האנרכיסטית בספר על הפיקחון כתבתי על היבטי האידיאולוגיה וסרקתי את ההוגים המרכזיים בה. לכן, כשראיתי את הספר מדריך לאנרכיסט המתחיל של ז'ול לרמינה, הבנתי שפספסתי עוד מישהו במחקר, כיוון שלא הכרתי את השם.
ז'ול לרמינה
אתחיל דווקא מהסוף, באחרית דבר הנהדרת שכתב ראובן מירן על לרמינה. ז'ול לרמינה, 1839, היה סופר ועיתונאי צרפתי, החל דרכו דווקא כפקיד בתחנת המשטרה, אולם כשראה שאין זה לרוחו פנה לבנק. גם שם לא מצא את ייעודו והיגר לאנגליה, שם ניסה לפנות לעסקים, אך חזר לצרפת. לאחר ניסיון כושל בחברת הביטוח המשפחתית פנה לעיתונאות, שם החל לבטא את דעותיו הסוציאליסטיות. משם, דרכו מיהרה לראייה מהפכנית הנוגדת את המשטר.
מהו אנרכיזם?
בניסיון להגדיר אנרכיזם, פוייר (Faure) טען כי אנרכיסט הוא מי שמתכחש לסמכות (Authority) ונלחם כנגדה. האנרכיזם נוגע ביחסים שבין האדם לחברה; הוא מאמין שהשלטון חייב למות לפני שהחופש יוכל לחיות; המילה אנרכיזם באה מהמילה היוונית Anarcho שמשמעותה: ללא שולט (without a ruler), ויש לה שתי משמעויות: חיובית ושלילית. שלילית במובן של unruliness וחיובית במובן של unruled, מכיוון ש-rule אינו נחוץ לשימורו של חוק.
במילה אנרכיזם השתמשו לראשונה במהפכה הצרפתית, כך כונו המתנגדים שישבו בצד השמאלי של הפרלמנט והתבקשו ל"יישב את האנרכיה". לדידם של האנרכיסטים, האנושות נולדה לחופש, לא לציות רעיונות כמו פטריוטיזם, החובה למדינה, עבודת האל ועוד. אדם לא נועד לשלוט על אדם; שליטה נועדה לניצול. אין אנשים שהם מעל (superpeople) או בעלי פריבילגיות מיוחדות. עבדות היא רצח, הרכוש הוא גנבה והשלטון הוא טירני. ולכן אם הרעיונות הם סוציאליים, המדינה הופכת ללא-נחוצה והאנרכיה הוא החופש, ולא אי-ציות או אי-שלטון. המדינה, הכסף והמוסר הם מיתוס.
את הספר (63 עמודים ללא אחרית הדבר) מפנה לרמינה לקורא הרחב ממושבת אגלמון (בהערת המתרגמת נכתב שזוהי מושבה קומוניסטית ניסיונית). מטרתו של החיבור היא להסביר לקורא מהו אנרכיסט, או יותר נכון מה אמור להיות אנרכיסט,
האדם לא נולד אנרכיסט, הוא נעשה אנרכיסט (עמ 18)
לרמינה מבקש להבהיר שהוא לא כותב את החיבור כמלומד, ממש לא. ההיפך הוא הנכון, הקורא רשאי לבקר אותו. וזה בעצם תפקידו של האדם – לבקר את מה שהוא שומע, לבדוק את עצמו כל הזמן. הוא מתחיל משאלה פילוסופית גדולה "מהו אושר", שאלה שהפילוסופים היוונים החלו לתהות על קנקנה. מכאן, מבקר לרמינה את רוב הפילוסופים המשפיעים, שניתחו לדבר את מושג האושר, אינטרס ועל הזיקה לזולת. הוא ממשיך בביקורתו על רוסו, וטענתו כי אדם לאדם זאב וכי האדם נלחם בגלל תחרות ואנוכיות: "האדם הוא חיה ההולכת ומשתפרת אך עדיין אינה מושלמת.." (עמ' 18), ולכן מורה לרמינה לאנרכיסט המתחיל להיפטר מאנוכיותו ולחפש את מצפונו.
כאן, הוא מבקר את תורת התועלתנות של דיויד יום, כי האושר לא ייתכן אם יש ברייה אחרת אומללה, זהו חוסר איזון, וחוסר איזון יוביל לפעולת תגמול: חמדנות, קנאה, הרג.. לכן גם חוקי הקניין אינם תקפים, וזוהי ביקורת על ג'ון לוק והזכות לקניין שקבע: האדמה שייכת לכלל בני האדם "וכל מי שמנכס אותה לעצמו גונב מן האנושות" (עמ' 36). הקניין חיסל את החירות, ויש לו פן קפיטליסטי (עמ' 38). בהמשך מבקר לרמינה גם את הצו הקטגורי של קאנט "אין זה משנה איזה רעיון יביעו בפניך, איזו טענה פסקנית או ציווי קטגורי שתקרא בספרים, לעולם אל תיכנע למרותה של המסורת.." (עמ 23). גם את ההתעסקות בדת ובאלוה לרמינה מבקר, כי הוא "מבסס את הדוגמה של השררה, של המרות, של ההיררכיה. על רעיון הקיום שלו מבוסס כל ארגונה האנטי-שוויוני של החברה" (עמ' 28). לבסוף לרמינה מבקר גם את מרכס ותורת הסוציאליזם ומבקש מהאנרכיסט המתחיל להטיל ספק במונחים המפוצצים כמו איגודי עובדים, קצבאות פרישה – כי מה הם בעצם אם לא "סמי הרגעה"?
אז חוץ מהביקורת הוא מסביר לאנרכיסט המתחיל למה בעצם כל זה טוב, כי למעשה האנרכיסט צריך לשאוף לשוויון. אבל לא שוויון סוציאליסטי, או תבוני, או כזה שמעוגן במדינה. לא. כל זה לא יביא לשוויון אמיתי, כי האדם האנרכיסט האמיתי צריך להקשיב לקול מצפונו, להסיר את אנוכיותו ולשאוף לחיות עם כולם "בלי לרצות לשלוט בהם", וכל זאת כל עוד "לא יגבה לבבך.
את סיכומו לרמינה מסיים בבקשה אחת גדולה – שלא לקחת חיבור זה כתורה מסיני. המטרה של החיבור היא להפנות את תשומת ליבו של הקורא ולגרום לו לחשוב, כי השינוי מתחיל מבפנים.
החיבור כתוב באופן קריא וקצבי ומאפשר לכל קורא להבין בלי להיכנס להתפלספויות מיותרות של ניתוחים אמפיריים או מטאפיזיים. כתוב לכל אדם באשר הוא, בכל גיל ובכל מעמד. פשוט מאוד ואפילו נוגע בליבו של הקורא – לצו מצפונו ואפילו למוסריותו, בלי לדבר על מוסר. הוא מתמצת את כל סממני האידיאולוגיה האנרכיסטית, בקצרה ובפשטות, בלי להיכנס לדיונים פילוסופיים גבוהים. אולם, על ביקורתו יוכל להבין רק מי שמכיר את התורות הפילוסופיות שאליהן הוא מכוון את חיציו (ואולי זה היה חסר באחרית הדבר).
