זמן, געגוע, עדנה בוכמן, הוצאת סטימצקי
ספרות

זמן, געגוע / עדנה בוכמן

זמן, געגוע הוא ספר מהנה ומלמד שטרפתי בתיאבון. הסיפורונים, המוצגים גרפית כשירים/משלים בעלי מוסר השכל אוניברסלי, כתובים בהומור, משולבים באירוניה דקה או לגלוג חומל. פה ושם, צצים ועולים סיפורים טרגיים בלבד או קומיים בלבד אך רוב רובם עשויים מהמשעשע ומהדרמטי הסרוגים יחד בדוגמות מפתיעות.

זמן, געגוע, עדנה בוכמן, הוצאת סטימצקי

מחברת: אורנה ליברמן

מי הסופרת? כמה מילים על עדנה בוכמן

עדנה בוכמן, לבית בלוך, נולדה בארץ בשנת 1945, בת לשושלת תעשייני טקסטיל, בעלי מפעל גדול בצ'כיה. משפחתה הצליחה לברוח לישראל לפני פרוץ המלחמה והקימה בה את "אלד – אופנת סריגים עילית". המפעל המוביל, מחלוצי תעשיית הטקסטיל בישראל, פעל בהצלחה רבה עד 1985.

עדנה גדלה ברמת גן ומתגוררת בה גם כיום. בנעוריה שלחו אותה הוריה ללמוד אופנה בפנימיה לבנות בשוויץ, שם פגשה נערות מכל קצווי תבל ונחשפה לתרבויותיהן. לאחר שחזרה לארץ, שירתה בצבא בו הכירה את אבי ילדיה. לאחר מספר שנים נשלחה לברמינגהם, אנגליה, להתמחות במפעל טקסטיל מתקדם. בשנים אלה נפתחה לתרבות שהותירה בה רושם עמוק והשפיעה על המשך דרכה ועל כתיבתה.

כשחזרה לארץ, החלה לעבוד כיועצת אופנה לסגל הדיפלומטי הישראלי והזר. ב-1979 פתח בעלה לשעבר מפעל תכשיטים והיא למדה גמולוגיה ועבדה כקניינית אבני חן לתעשיה.

עוד מילדותה אהבה עדנה להקשיב לסיפורי המבוגרים בפגישות משפחתיות ולדמות להם סוף זה או אחר. עדנה הטתה אוזן גם לעובדות המפעל שחלקו איתה את חוויותיהן. בשנים האחרונות החלה לכתוב ספרים המבוססים על ניסיונה וזכרונותיה.

עדנה גדלה ברחוב הקשת (היום רחוב שרת) בסמוך ל"פנסיון פרנק", ששימש השראה לספרה השלישי "פנסיון שטרן". ספרה הראשון, "נדדה האהבה", זכה להצלחה ניכרת ותורגם לגרמנית. טקסטים מתוך הספר עובדו למופע בקפה-תיאטרון הקאמרי עם השחקנית אסתי זקהיים. ספרה השני, "האם יש משהו בינינו", עובד להפקה מוזיקלית על ידי המלחינה גלית פלורנץ והועלה בתיאטרון תמונע.

כך הקומוניקט של הספר.

בוריס

הסיפורון "בוריס" מסכם את חייו הטרגיים של כנר רוסי בודד, שאחרי עלייתו ארצה, נדחה על ידי כל התזמורות ונאלץ לנגן ברחוב לקהל שהגיע לקונצרט בהיכל התרבות. סיפור אהבה ללא מילים נרקם בינו לבין צעירה ישראלית עד שנקטע על ידי מותו הפתאומי מהתקף לב (או אולי שברון לב?).

זהו כוחה של המוזיקה אך זהו גם העוול שנגרם למוזיקאי על ידי מולדת שבה לא מצא את מקומו הראוי ונשאר בחוץ. מחוץ לכל מה שהיה ראוי לו. האם לא מוטב היה לו להישאר בארץ מוצאו עם אשתו הגויה ולהמשיך לנגן ככנר שני בתזמורת של קייב? הסיפורון מטבעו מקמץ במילים אך מעורר רגשות עזים ומחשבות חדות.

אהבה בניו יורק

כתב הגנה מרטיט בעד האושר האישי נמצא גם בסיפורון המעולה "אהבה בניו יורק" שבו צעירה ישראלית, ליאת, מחמיצה את חייה כי אמה מתנגדת לאהבתה הגדולה לצעיר אמריקאי לא יהודי. הזדמנות חד פעמית לאושר ולהגשמה עצמית, לחזרה לחיים תקינים, שהושלכה לפח משום היכנעות ללחץ משפחתי.

האם הבינה שג'ון "החזיר את הילדה לחיים" אך בכל זאת נשארה בעמדתה. ליאת, לי את, תבעה האם האבסורדית. ההומור שבו כתוב הסיפורון מחזק את המסר הדרמטי. החיים חד פעמיים גם הם, זועקת העלילה. משום דיעותיה הבלתי מתקבלות על הדעת של האם, הפסידה ליאת את גבר חייה ואת חייה עצמם. רק הגבר הזה חולל את הנס עבור ליאת הסגורה והאם, שנתנה חיים, החריבה אותם. ליאת חזרה להיות הילדה הבודדה, המסוגרת והכבויה שהייתה בגן.

אחרי לכתו

הסיפורון "אחרי לכתו" לחלח את עיניי, דאגה של בעל נוטה למות לאשתו, ההפך של זה המכריז "אחריי המבול!". זהבה, שאיבדה את בעלה האהוב אחרי חיים מאושרים ואהבת אמת, מוצאת פתקי זכרונות שהשאיר לה בכיסי בגדיו כדי לעודד ולנחם אותה אחרי לכתו. הבעל שנפטר מזכיר לה כמה טובים היו חייהם ביחד וכמה הוא מכיר לה תודה. הבגדים המהוהים של הנפטר נעשו זהב בשביל זהבה.

ולעתים זהו בן כפוי טובה ואטום רגשות שעושה עוול לאימו. הסיפורון "יום נישואים שמח" על שמו האירוני מאיר אי הבנה טרגית במסווה של עלילה קומית. הפער בין היחס האוהב בלי כל גבולות של אם לבנה ליחסו הזלזלני והנצלני אליה מקומם במיוחד.

לעדנה בוכמן יש מה להגיד. במבט חד ומקיף, כמו מפסגת הר, היא סוקרת דמויות ומצבים, חלקם מוכרים לקורא, חלקם מקוריים וחריגים. בכשרון כתיבה תמציתי היא משרטטת את העיקר – בכמה שורות חיים שלמים, מניחה לקורא ליהנות ולחייך, להתעצב ולהשתתף בצער כמו גם להפיק תובנות מועילות.

גיל המעבר שלו

"גיל המעבר שלו" – הסיפורון הראשון

גיל המעבר שלו

היא צעירה ממנו,

בת מחצית משנותיו.

כבר במבט ראשון

סיקרנו זה את זה.

הוא –  בשל יופייה ועלומיה

היא –  בשל בגרותו

וגם בשל הונו.

ומאז עולמו השתנה:

עזב את ביתו

ואת משפחתו.

קנה ג'ינס קרועים,

טי-שרט עם הדפסים גדולים,

קעקוע על כתפו,

ואף קנה מכונית חדשה אדומה.

בשבוע הראשון חגגו

ירח דבש

ביום ובלילה.

בשבוע השני

לקחה אותו לסיבוב קניות.

בשבוע השלישי

ביקשה מכונית משלה.

ובשבוע הרביעי

יצאו לחגוג לילה-לילה.

בשבוע החמישי

לא יכול היה לקום ממיטתו.

התקשר וביטל פגישות עבודה

לשבועיים הבאים.

ובמקום מועדונים

קבע תורים במרפאות רופאים:

בדיקות דם, אולטרה-סאונד ואקו לב.

הרופא ציווה: מנוחה מלאה.

בערב הקדים לישון

בעוד חברתו מתאפרת, מתהדרת

לקראת בילוי נוסף במועדון.

וכך, עוד ערב, ועוד ערב.

יום אחד הזדחל לאיטו בחזרה לביתו הישן.

בליל הסדר,

אחרי מנוחה ארוכה

במיטתו הישנה,

התאושש.

ישב בראש השולחן

מוקף במשפחתו

והנהן בסיפוק רב

כשדקלם הקטן בנכדיו:

"מה נשתנה."

סיפורון קומי על סיטואציה בנאלית אך מעבר לצחוק משורטטות דמויות שלא יודעות לאהוב אלא את עצמן. גם האיש המבוגר וגם הצעירה רודפים אחרי סיפוקים עצמיים, מהלך שבו האחר לא נועד אלא לשרת מטרה זו.

האיש חזר לביתו על הברכיים… זמנית בלבד. חיש מהר חזר לחייו הקודמים. ראש השבט היושב בראש השולחן הוא הקובע בכל שעה ובכל מצב. הנאת הפטריארך, שלמד שיעור בטרם יהיה מאוחר מדי, לא נפגמה.

ומה מרגישה האישה הנעזבת שקיבלה כמובן מאליו את חזרתו של בעלה? ומה עמדת יתר המשפחה? האם חשובים אלה בעיניו? כנראה שלא.

הסיפורון נע באירוניה בין ה"חדש" – האהבה החדשה, אורח החיים החדש, האביזרים החדשים, המכוניות החדשות לבין ה"ישן" – הבית הישן בו הוא מולך ללא דרישות וללא אילוצים, המיטה הישנה בה לא נדרש לביצועים לא נוחים. בחשבון הסופי עדיף הישן והטוב על השינוי.

המילים האחרונות, "מה נשתנה", של ליל הסדר חוזרות כהד אירוני על המילים המופיעות בתחילת הסיפור "ומאז עולמו השתנה".

זמן, געגוע

"זמן, געגוע" – הסיפורון האפונימי

זמן, געגוע

בן יקר שלי,

אתמול בערב ראיתי בערוץ הטבע

תוכנית על משפחת אריות באפריקה.

כמה קינאתי בלביאות שיודעות ללקק

את הגורים שלהן.

ראיתי גם את הציפורים

ביערות העד של האמזונס

מלקטות תולעים ומאכילות את הגוזלים

ממקור למקור.

ואני אפילו לא יכולה לחבק אותך.

בן שלי,

קצת חדשות מבית:

דודה שושנה נפטרה,

בשבעה כולם הגיעו,

אכלו, שתו,

ריכלו, השמיצו:

סיפרו שאת רוב כספה תרמה

לחקר קרדית אבק הבית.

את דירתה השאירה

לבעלת המכבסה שדאגה

למצעים שלה במשך שנים.

אתה זוכר את רקסי כשהיה גור,

היום הוא כבר עיוור,

צולע, ומשתין בסלון,

משיר שיער בכל פינה.

אותו השאירה לבנותיה

שידאגו לו לעת זקנה.

כעת כולם כבר מחכים לך

ואני פורשת זרועותיי

ומכינה לך חיבוק גדול.

ומה שלומך יקר שלי?

אני רואה אותך

מתנדנד בערסל בין שני עצים בהודו,

מאוד רגוע ומאוד רחוק.

הייתי רוצה לערסל אותך כתינוק,

כמו פעם,

לפני שנות דור.

באהבה גדולה,

אימא.

מכתב תמים, לכאורה, מאם אוהבת… המתגלית כלביאה מניפולטיבית ברמזיה הערמומיים. בעיני האם החונקת בנה עדיין תינוק ועליו להיענות לצרכיה. היא טיפלה בו כשהיה קטן ועליו לטפל בה עכשיו כשגדל. ואם לא…

סיפור הצוואה של דודה שושנה נועד להפעיל לחץ מאיים על הבן: ראה מה מחכה לך אם לא תחזור. תנושל כמו הבנות של דודה שושנה שלא טיפלו בה.

דודה שושנה שמה במקום הראשון את נוחיותה. היא סבלה מאבק ואהבה מצעים נקיים. בהתאם לכך חיברה את צוואתה. כל אחד כגמולו. בעלת המכבסה תקבל את הדירה והבנות תסבולנה מהכלב הזקן והמלכלך או תיאלצנה לטרוח להיפטר ממנו.

ואלה שבאו לשבעה… עולם ללא אהבה שבו כל אחד דואג לסיפוקיו ולצרכיו. יפה עשה הבן שהתרחק מעירסוליה וחיבוקיה של אמו…

לסיכום

מצבים מסוגים שונים, מבט כולל, צלול ומפוקח על החיים שנותן לקורא כוח ועניין להמשיך בהם ברוח הנכונה. סיפורונים חביבים או עזים, עצובים או מבדחים, לרוב גם וגם – יש ויש, עדנה בוכמן מזכירה לנו כיצד חמודה בלונדינית תהפוך לזקנה שכחנית עם נינים ובחור שרירי וחתיך יהיה לזקן דק וקרח שמתנייד בעזרת הליכון. מוטב להתייחס בהומור לבלתי נמנע, לנצל את הזמן, להפיק את המירב ולהיות בני אדם.

עדנה בוכמן פותחת לנו "שערי חסד" – שמו של בית הכנסת בסיפורון "מה יש לי כבר לשמוע?", שיא נוסף האורג את הקומי והדרמטי במיומנות של פועלת מנוסה. בכמה מילים חדות מפרקת עדנה בוכמן את המצב לגורמים. את עדנה אי אפשר לרמות וכך גם רבים מגיבוריה יודעים לאבחן, גם על סף המוות ואולי דווקא משום כך, מי שווה ומי לא, מהי אהבת אמת ומהי אינטרסנטיות בזויה.

יכולתי להמשיך ולכתוב על קובץ הסיפורים פוקח העיניים הזה, שמראה בדרך כיפית לקורא מה חשוב בחיים ומה לא, אך אשאיר לכל אחד מכם, שהתעוררה סקרנותו, לגלות בעצמו.

Facebook Comments Box

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *