איזו נחת! חוריה – אנתולוגיה מפוארת, מרשימה, מעוררת מחשבה אחת שמאתגרת את הפמיניזם הערבי שערך, תרגם ואסף אלון פרגמן. חוריה מאגדת 52 סיפורים קצרים, קצרים מאוד ואף כאלו שהם על סף השירה מתימן, סוריה, פלשתין, לבנון, סעודיה, מרוקו ועוד ועוד, שמאירים באור יקרות את הכתיבה הנשית המודרנית בעולם מסורתי ושמרני.
כל סיפור קראתי בשקיקה, עומדת על הדקויות, הכאב הפיזי והנפשי שנשים בעולם הערבי מתמודדות איתם הן חברתית, הן פוליטית והן דומסטית ובעיקר – העצמית.
לעיתים מזהים היברידיות מסויימת (היברידיות=תוצר כלאיים, מושג שתבע הומי באבא. הכוונה לכך ששני "כוחות" בינאריים ודיכוטומיים נפגשים ויוצרים "כוח" נוסף שהוא לכאורה משלב את שני ה"כוחות" אך יוצר "כוח" חדש), אך היא עדיין בחיתוליה.
הכותרת המשנית של האנתולוגיה חוריה מעידה שזו אנתולוגיה שמאגדת סיפורים ורשימות של יוצרות בעקבות ה"אביב הערבי". ה"אביב הערבי" הביא איתו גל של התקוממויות בעולם הערבי שהחל ב 17 בדצמבר 2010 בתוניסיה והתפשט בכל העולם הערבי, גל ההתקוממויות כוון נגד השלטון המדכא (המונח "אביב ערבי" הוא איזכור או רפרור ל"אביב העמים", שהתרחש בשנת 1848 ול"אביב של פראג" שהתרחש ב 1968). הספרות שנכתבה בתקופה זו מהווה סיסמוגרף לתהליכים חברתיים שהחברה הערבית עוברת (עמ' 9), והתליכים הטכנולוגיים – עידן האינטרנט, פייסבוק והבלוג האישי – האיצו את הכתיבה הנשית, גם אצל אלו שיכולות לפרסם את כתביהן "רק" דרך הספירה הביתית, למעשה מפרסמות את כתביהן בספירה הציבורית (עמ' 10). ה"אביב הערבי" הביא איתו גם גל של מחאות מגדריות: זכויות האישה, שחרור האישה, הסרת החיג'אב, או הבורקה והאנתולוגיה חוריה לכאורה בודקת אם אכן חל אביב גם בנושא הזה. חוריה משמעה, כמו שכתבתי בכותרת, חירות, אך דומה שלא רק בחירות עסקינן באנתולוגיה זו אלא אף באקזיסטנציאליזם הנשי. מקומה של האישה בעולם הערבי, בעולם המודרני, חידת קיומה מול עצמה ומול העולם הנשי. לכן, הבחירה להתמקד באנתולוגיה בכתיבה של נשים מכיוון שקולן הושתק שנים רבות, זהו קול התובע שינוי וצדק.
על ייצוג זהות מגדרית בספרות בעולם המוסלמי תוך טענה כי סופרות בעולם המוסלמי כותבות מתוך דחפים אמביוולנטיים – מצד אחד הן מבקשות לנכס את המסורת אך מצד שני לעצב מחדש את דמותה של האישה המוסלמית המודרנית – תוך בדיקה עד כמה הן היוו התנגדות ממשית להגמוניה, כתבתי גם כאן. 
זהו אחד מהסיפורים/שיר היפים והמעוררים שקראתי של כותבת ממוצא כוויתי שעוסקת בקידום מעמד האישה: איך אישה מעזה לכתוב. ה"אביב ערבי" במאה העשרים ואחת "פיגר" אחרי וירג'יניה וולף והלן סיקסו בעשרות שנים, כמעט מאה שלמה. דומה שהביטוי של המחאה הנשית והמגדרית בעולם הערבי שונה מהביטוי בעולם המערבי. וירג'יניה וולף קראה לנשים למצוא "חדר משלך" והלן סיקסו קראה לכתיבה נשית, כתיבה ב"דיו לבנה". המחאה של הנשים בעולם הערבי מבטאת מצב קיים. הן מציגות בפני העולם את המצב הנוכחי של הנשים: נשים לא יכולות לכתוב, אסור להן לכתוב. בסיפור אחר, תעודות של אנתס'אר עבד אל-מונעם, מציגה הכותבת (מצרים) ארבע נקודות חשובות בחייה של אישה, כשמעבר של כל נקודה היא מקבלת תעודה, מעין התקבלות של האישה באירועים חשובים בחיים. בסיפור שלאחריו, נמרה בחצר של סועד מחמוד אל-אמין (סופרת ממוצא סודני), המציג סיפור טרגי של נערה שמאוד רוצה ללמוד, אך אין ביכולתה לממש את רצונה וחלומה מכיוון שאין לה בכלל תעודת לידה – היא לא קיימת!
בסיפור אחד, שזכה בתחרות ליוצרים צעירים בתוניסיה בשנת 2015, מכריזה פרח אלתוניסי, בסיפורה להתבגר בצל הטרור (עמ' 27), שהיא אישה. אבל לא סתם אישה אלא אישה מרדנית. "אישה מורדת ללא גבולות". בפרוץ גל המחאה כשהייתה בת שתים עשרה חייה השתנו. מילדה שמחה "שוב לא טעמה אושר בחיי". אבל יחד עם זאת היא הפכה לילדה-נערה שרוצה להילחם עבור המדינה שבה היא חיה תוניסיה. היא צופה בקליפ של זמרת כורדית "מהפכה" ומכריזה. שזה "הקליפ הטוב יותר שראיתי. יפה, מופלא, עוצמתי, מצמרר. אלוהים אדירים! כמה שהיא אמיצה! הקליפ צולם במרחק שלושה קילומטרים מדאע"ש. אהבתי במיוחד שבסיום הקליפ הניפו את דגלי כל הארצות וביניהם דגל תוניסיה. חשתי גאווה ושמחה" (עמ' 32). יש לשים לב לכתיבה שלה, שהיא שונה: המון סימני קריאה! כתיבה נשית שונה מחברותיה לאנתולוגיה חוריה, פרח אלתוניסי זועקת את חירותה וקיומה: "לנוכח השתלשלות האירועים; איזה טעם יש בחיים? יש גם יש !!! הסיבה היא תשוקת החיים והרצוון לחיות! אני יודעת שזה לא קל ומפחיד בפרט בנסיבות הנוכחיות, אבל אל לנו להיכנע! עלינו לעשות יד אחת נגד הטרור! להתקומם כאיש אחד!! .. נשאיר את הלחימה הפיזית לחיילים, לצבא ולמשטרה, בעוד שאנחנו האזרחים נילחם באמצעות הדגל, האינטלקט, קריאת ספרים, ובל נשח את האמנות, התאטרון, השירה…" והיא ממשיכה את זעקתה עוד ועוד. אגב, כל סימני הקריאה – במקור.
אני בובה כחולה, סיפור מדהים שמספר את סיפורה של בובה שעוברת מיד ליד בין אנשים שבורחים מארצותיהם למקומות מסתור, כמו גם הווזה הטורקיה שמספר את סיפורה של ווזה (אגרטל) כעדה בבית משפט על אישה שהעזה להרוג את בעלה, תבוסה שמספר סיפור שלם בשתי שורות בלבד, גירוש זבובים המשל הקומי-טראגי, גבר שמספר את מהות קיומו של הגבר הערבי ועוד פנינים שזורות לשרשרת ארוכה ומרשימה, יקרה מפז.
ועוד אחד קצר, הייתי חייבת!!
מתוך קריאה באנתולוגיה חוריה, ניתן לראות כי חל אביב נשי בעולם הערבי. איטי, אך אימפריות נבנות לאט. אני מקווה שזו לא האנתולוגיה היחידה שתצא לאור, ובכלל שיפורסמו עוד רומנים וסיפורים של נשים מהעולם הערבי! יופי של יוזמה, אנתולוגיה חשובה!
