אליאס חו'רי, יליד 1948, הוא סופר ופעיל פוליטי פרו-פלסטיני לבנוני, השתייך לתנועת הפת"ח, מייסד "תנועת השמאל הדמוקרטית", חי בין בירות לניו יורק – שם הוא גם מלמד. הוא פרסם עשרה רומנים, שלושה מהם תורגמו לעברית: באב אל שאמס, יאלו וזה האחרון – פנים לבנות. ספריו תורגמו ישירות מערבית, ואת הספר האחרון תרגם פרופ' יהודה שנהב-שהרבני ביד אמונה.
על הספר
באחד מימי אפריל, בשנת 1980 , מתגלה גופת גבר זקן בערמת הזבל בשכונת אונסק"ו שבבירות. מי הרוצח? למה גופתו הושלכה? על כך מנסה הספר לענות. בהקדמה, המספר מכין את הקורא לכך, שזה סיפור שלכאורה ככל הסיפורים, אין בו שום דבר מעניין שיכול לגרום לקורא לקרוא את הספר. ובכך, מאתגר המספר את הקורא – מה בכל זאת מעניין בספר..
העלילה בנויה משבעה פרקים, לכאורה אוסף של סיפורים קצרים, כל פרק מעין עדות מפיה של דמות אחרת בחייו של הנרצח ח'ליל אבו אחמד, אביו של אחמד השהיד שנהרג במלחמה: מפיה של אלמנת הנרצח, שכועסת כי בעלה היה איש ישר, ישר מדי, ודחקה בו, ללא הועיל אגב, כי "עדיף שוחד על לא-כלום"; מפיו של הארכיטקט שאמר כי "מלחמת האזרחים מביאה להתפוררות חברתית" (עמ' 37); מפיה של אלמנת השומר, פאטמה; מפיו של "הכלב", שני אנשים שכונו כך: האחד, עובד העירייה, אוסף הזבל, שמצא את גופתו של ח'ליל, כאמור, תחת האנדרטה של חביב אבו שהלא, מאדריכלי העצמאות של לבנון וזאת תגובתו:
"איזה מקצוע איום. המדינה מתפרקת מן היסוד. משליכים אנשים אל תוך האשפה. באלוהים, הכלבים כבר עדיפים על בני האדם" (עמ' 119).
והשני, בנו של הפתולוג שניתח את גופתו של ח'ליל וכתב את מסקנותיו, הבן, גניקולוג, ש"שוכב" עם הנשים המטופלות שלו כשהן בהרדמה לפני שהוא מבצע בהן הפלה. האב, כועס מאוד ואומר שהרופא הוא כמו איש דת – מרפא את הגוף והנפש וזו זילות במקצוע. הוא גם מתמרמר נגד שיטות הלימוד החדשות בבית הספר לרפואה, שבהן סטודנטים מבצעים ניתוחים באנשים חיים ולא בגוויות. "אלו הם פשעים. זה אסור. זה סותר את שבועת הרופאים. הרופא אינו קצב" (עמ' 124), חוזר ואומר..; מפיו של פהד, לוחם שאיבד במלחמה את עינו ויש לו עין זכוכית (ואם משה דיין הצליח להילחם כך אז למה שהוא לא יוכל להמשיך להיות לוחם..?), שמספר לנו על זוועות המלחמה בתיאורים ריאליסטיים עד כאב; ומפיה של נדא, ביתו של ח'ליל.
לבנון
הרקע לעלילה היא מלחמת האזרחים בלבנון שהתרחשה בין השנים 1975-1990, למעשה היא הגיבורה העיקרית של הסיפור. הספר נכתב ב-1981, בעיצומה של המלחמה. מלחמת האזרחים בשנים הללו נחשבת למלחמת האזרחים הראשונה והיוותה המשך לסכסוכים על רקע דתי ומעמדי בלבנון, ונמשכה על לכיבוש בירות על ידי צבא סוריה. אליאס ח'ורי עצמו השתתף במלחמה כפעיל בארגון הפת"ח. גם המלחמה מול ישראל מוזכרת וההפגזות בדרום לבנון (לדוגמא: עמ' 107).
לגיבורה העיקרית בספר, מלחמת האזרחים, נלווים גיבורי משנה. הדמויות בספר סובבות סביב נושאים אחרים, לא פחות חשובים, בהם מטפל ח'ורי: זכויות הנשים, דת וכפייה – נושאים שנדיר לכתוב עליהם בעולם הערבי של שנות ה-80. הדמויות הנשיות בספרו של ח'ורי סובלות מאלימות פיזית – הכאה בידי הבעל או בן שמכה את אימו, חיזורים אגרסיביים, אונס במסווה של "יחסי מין תקינים" או כחלק מהחובה של האישה כלפי בעלה/גבר, ונושא שעדיין מושרש בעולם הערבי – ביגמיה.
את הספר קראתי בעברית, כי ערבית קצת שכחתי לצערי, אבל קשה שלא להבחין שכותרתו של הספר מתורגמת לאנגלית White Masks. קשה עוד יותר לא להקיש באופן מתבקש ומיידי לספרו של פרנץ פאנון – "עור שחור מסיכות לבנות", מ-1952, שעסק בקולוניאליזם ובהשפעותיו על האינדיבידואל ועל התרבות, תאור האדם השחור כ"אחר" הנחות לאדם הלבן, ובנושאים שמעסיקים אותנו עד היום: גזענות, דיכוי, כיבוש ושחרור לאומי ותרבותי. ואכן, נדא ביתו של ח'ליל מתמרמרת שאביה ואימה אהבו אותה פחות מאחותה, או בכלל לא, בשל צבעה הכהה. זאת ועוד, ח'ורי מזכיר רבות גם את המאבק כנגד הקולוניאליזם, המאבק נגד ישראל ואמריקה, "זה בנק אמריקאי, לא? אמריקה וישראל זה היינו הך.." (עמ' 108).
סיכום
הרומן כתוב בסגנון עיתונאי-מדווח; משפטים קצרים שמוסרים מידע. עלילה שקופצת בזמנים, בדמויות ומותירה את הקורא בסוג של מתח, כי הרצח שעשוי להישמע כמו עלילת פשע, הוא קו מקביל לנושאים עיקריים אחרים בספר. אפילו באפילוג, בנימה מתנצלת, כותב המספר-המדווח שיתכן שעלילת הספר וסיומה אינה מספקת את הקורא. אך למעשה הוא עוסק בחוסר-המניעים לרצח שנעשה באזרחי בירות, כי אין שום מסתורין במותו של אזרח, סתם איש זקן שנמצא ליד ערימת הזבל. אבל חו'רי "מאלץ" את הקורא להשלים את הקריאה עד סופה. למרבה ההפתעה אין כאן "אני מאשים", פוליטי או אחר, הכותב גם לא משתמש בציניות, ולכן זה מקשה על הקורא בהבנת עמדתו הפוליטית של הכותב, לולא ידיעת הביוגרפיה של אליאס ח'ורי.
על פניו זה סיפור עלילתי שרבוד ברבדים של תרבות, של שאלות יסוד בדבר ההתנהגות האנושית, של אקזיסטנציאליזם – של חובו של האדם להישרדותו. קראתי גם את ספרו היפהפה והמרגש של ח'ורי "יאלו", נער, שהוא ספק מספר סיפורים וספק לוחם, נשלח לצינוק בשל חשד לגבי עברו ופועלו. גם כאן הסיפור מסופר כאפיזודות שמתחברות לסיפור, גם כאן הסיבה לחקירה מפוקפקת שלא נדבר על תהליך החקירה, גם כאן העלילה נראית כעלילת מתח או פשע, הרקע הוא מלחמה, וגם שם עוסק ח'ורי בזכויות הנשים ובזהות.
על התרגום
פרופ' יהודה שנהב, המתרגם, הוא איש שכתב רבות על הקולוניאליזם, פוסט קולוניאליזם ורב תרבותיות, אך בספר זה הוא התמקד בתרגום נהדר וקולח, וההנאה מירבית. האמת, חסרו לי כמה מילים שלו כמבוא או כאחרית דבר. אבל הכי חשוב – תרגום חשוב. הוא מצטרף לתרגום חשוב אחר עזאזל של יוסף זידאן. אך לצערי, הולך ודועך תרגומים של ספרים וסופרים מהשפה הערבית, ספרות עשירה, מדויקת, תאווה לעיניים וללב, ספרות שהיא התרבות של שכנינו, תרבות שכדאי וחשוב שנכיר, בדיוק כפי שיש לנו רצון להכיר וללמוד תרבויות אחרות ללא אנטגוניזם או דעות קדומות, יש בהם פנינים של ממש!
