לאחרונה התוודעתי לספרו של חיים פוטוק, המיועד. נכון, קצת באיחור, בכל זאת הרומן יצא לאור לראשונה ב 1967, וב 2017 הוא תורגם שוב על ידי שי סנדיק לידיעות ספרים. אבל כמו שאומר המשפט הקלישאתי, מוטב מאוחר מלעולם לא. הסיפור של ראובן מאלטר ודני סונדרס כבש אותי מהרגע הראשון. אפילו התיאורים המפורטים של משחק הבייסבול, של בית החולים, של פלפולי הגמרא לא עייפו אותי. להיפך. כל תיאור, כל פירוט עינגו אותי.
מעבר לסיפור החברות בין שני הנערים, מעבר לסיפור הקונפליקט בין אבות ובנים, מעבר לעולם היהדות האורתודוקסי, מעבר לעובדה שהרומן נוגע בעולם גברי (וכן, זה משהו שמאוד "הציק" לי' שברומן אין דמויות נשיות משמעותיות), סיקרנה אותי ההתנגשות התרבותית שחיים פוטוק יצר תוך כדי הטמעת המושג: zwischenmensch. לפני שאפרט בנוגע לכך, חשוב להבין את הרקע שממנו פוטוק הגיע, כיוון שיש לזה השפעה ומשמעות עמוקה על הכתיבה שלו.
חיים פוטוק
פוטוק נולד ב 1929 (נפטר ב 2002) בברוקנס שבניו יורק להורים מהגרים מפולין. סיים תואר ראשון בהצטיינות בספרות אנגלית (ישיבה יוניבסיטי, 1950) ותואר שני בספרות עברית, והוסמך לרבנות. הוא התגייס לצבא ארצות הברית כרב צבאי (ויקיפדיה)
במשך כשנה וחצי (1955-1957) שירת בגדודים של חיל הרפואה וחיל ההנדסה בקוריאה הדרומית. במאמר שכתב (Potok, 1986)1, העיד שהשירות שלו היווה נקודת מכרעת בהשקפה ובהמשך בכתיבה שלו. בשנת 1957 פוטוק עמד באתר פיצוץ פצצת האטום בהירושימה, וחשב על מה שהרגיש כששמע על הטלת הפצצה כשהיה נער: בתחילה הרגיש שמחה שהמלחמה תסתיים בקרוב, אבל אט אט התגנבה התחושה שהמין האנושי הפך אבן בהיסטוריה ודבר לא ישוב עוד להיות כשהיה. פוטוק חזר ליחידה שלו בקוריאה, בהמשך הביתה, לניו יורק. אבל המפגש עם הירושימה נמשך. פוטוק שאל את עצמו שוב ושוב מה המשמעות של כל זה: מה המשמעות של לעמוד במקום של ההתפוצצות? מה המשמעות של זה כחבר בתרבות המערבית? מה זה אומר לו כיהודי? וזה לא הניח לו. אז, החל לחקור את המשמעויות האלו דרך הכתיבה שלו.
דרך הכתיבה פוטוק פיתח מודל שבאמצעותו תאר את הדרכים השונות בהן תרבויות מתעמתות זו עם זו (culture confrontation), ובעיקר התמקד בקונפרונטציה המתרחשת כאשר רעיונות של תרבות אחת מתנגשת מול המרכיבים המרכזיים של תרבות אחרת.
קונפרונטציה תרבותית
כולנו ציוויליזציה אחת, ממשיך וטוען פוטוק: אנחנו המדענים שלה, היזמים שלה, האמנים אנשי הדת שלה, ובמידה רבה הציווליזציה הזו מוכת חרדה, ניהליסטית נהניסטית; לעיתים קרובות חברי הציווליזציה מתמלאים בתחושת ניכור ובתחושה של אי שייכות לשום מקום. אחת הבעיות המרכזיות לתחושות אלו היא היעדר הקהילה, וכיוצא מכך אי יכולתו של האדם ליצור שורשים עמוקים.
בתוך הציוויליזציה הזו מתרחשת דינמיקה של תרבויות שמתחככות ללא הרף אחת בשנייה. לעיתים התחככות זו מובילה לשפיכות דמים, לעיתים ההתחככות מובילה לתשוקות אנטגוניסטיות ומנוגדות ויוצרת מתח ויצירתיות, כמו למשל אצל פוטוק בעצמו, שהובילה אותו לכתוב.
פוטוק כותב ששלושה מהרומנים שלו מסודרים בכוונה בסדר עולה של עימות, שכל אחד מהם קשה יותר מקודמו: דני סונדרס בברוקלין (הנבחר או המיועד), אשר לב בפריז (שמי הוא אשר לב) וגרשון לורן באסיה (ספר האורות)
ברשימה זו אני רוצה להתעכב באופן ספציפי בספר המיועד.
המיועד
המיועד יצא לאור ב 1967. הזמן הוא פלישת בעלות הברית על גרמניה ותחילת סיומה של מלחמת העולם השנייה. המקום: ברוקלין, ניו יורק, ארצות הברית.
ראובן מאלטר הוא בנו של מרצה ללימודי גמרא ביהדות האורתודוקסית המודרנית, איש חכם אך נחשב כופר בעיני היהדות האורתודוקסית – החסידים. בהינף חבטת בייסבול אחת ששולחת אותו לבית החולים (בשל פגיעה בעין שאולי מהווה רמז וסמל: העין כמקור לנשמה ולראייה, העין ששומרת על ראייה פקוחה וגם התבוננות פנימית) הוא מתחבר לדני סונדרס, בנו הגאון של מנהיג חצר חסידית. החברות הזו מובילה את שני הנערים בימיה הנוראיים של הציוויליזציה אל סוף מלחמת העולם השנייה, גילויי מימדיה העצומים של השואה והקמת מדינת ישראל. היא גם מובילה אותם בעולם של מתבגרים ומערכות יחסים עם אבותיהם, השאלה של ירושה רוחנית, אמונה ומסורת.
הרומן מציג את המונח zwischenmensch, והוא מושפע מאותו אתר הטלת הפצצה בהירושימה שהשפיע על הכתיבה של פוטוק ועל המחשבה היהודית והכללית.
דני סונדרס
דני סונדרס הוא בנו הבכור של אדמו"ר, ראש ישיבה גדולה בברוקלין שבניו יורק. חברו, ראובן מאלטר, מעיד שהם חיים במעין איזור שמעולם לא בילה בו ומעולם לא ההין להתקרב אליו. יש לאדמו"ר בית כנסת משלו שבשבתות מתחולל שם סיעור מוחות בנושאי הגמרא בין האב לבנו. סיעור המוחות הזה הוא הרגע היחידי שהאב ובנו מדברים כיוון שהאב גזר שתיקה על בנו כדי ללמד אותו חמלה. דני סונדרס התגלה כעילוי כבר בילדותו, ואביו חשש שמא הראש יגבר על הלב, ובכדי להעיר את הלב וללמד אותו חמלה ואהדת הזולת הוא החליט לא לדבר איתו. השתיקה הזו מקשה על דני אך אינו שונא את אביו, הוא מבין אותו ואף חושב שכך ינהג בבנו. כאמור, דני סונדרס הוא נער מבריק שיודע לצטט דפים שלמים מהגמרא ופרשניה. מי שנולד כעילוי בלב המסורת היהודית נתקל באלמנט מלב החילונית המערבית: ההומינזם ופרויד.
דני נפעם מהגאונות של פרויד בהעמדת האדם במרכז בלי אשמה, בלי חטא ובלי אב רוחני (כומר, רב או אלוהים), הוא נפעם מגילויי הפסיכולוגיה. אבל הוא מגלה שהפסיכולוגיה המערבית מנוגדת להשקפות, לערכים ולמערכת הרעיונות שעליהם גדל. מצד אחד, כבנו של האדמו"ר, הוא לומד ממנו את הערך הדתי של שיתוף בסבלו של הזולת אבל מצד שני לומד כיצד ניתן ללמוד על הכאב וכיצד ניתן להקל עליו. המפגש הזה בין המסורת לחילונית מאתגר את דני סונדרס וראובן מאלטר, המספר וחברו של דני, שואל אותו שוב ושוב כיצד ייתכן שהוא, דני סונדרס, בנו של האדמו"ר יכול להשלים עם השקפתו האנטי-דתית של פרויד לגבי טבע האדם. אבל דני לא מגיב.
לחיים פוטוק יש תשובה לחוסר התגובה של סונדרס. הוא כותב שתפקידו כסופר לא לפתור את הדילמה הזו אלא לתאר אותה, כך הוא כותב:
We are, I think, many of us, in one way or another, Danny Saunders and Asher Lev and Gershon Loran. We endlessly travel culture highways crowded with ideas. And we continue to encounter new visions of the humanמ experience.
את המפגש התרבותי הזה פוטוק מכנה core-to-core culture confrontation.
Bildungsroman
המיועד הוא Bildungsroman. ה Bildungsroman הוא ז'אנר ספרותי המתמקד בצמיחה הפסיכולוגית והמוסרית של הגיבור מילדות לבגרות (התבגרות), שבו חשוב לשנות אופי. המונח בא מהמילים הגרמניות Bildung ("חינוך") ורומן ("רומן"). ולכן המיועד הוא רומן חניכה: הוא מתאר את התבגרותם של ראובן מאלטר ושל דני סונדרס, התחבטויות הנפש שלהם, בעיקר של דני, כפי שנראה ב ההבטחה, שהוא ספר ההמשך למיועד (1969), ודמותו של ראובן מאלטר מופיעה גם בנבל של דווידה (1985).
לרומן החניכה כמה מאפיינים שמתבטאים בתהליך התבגרותם של ראובן מאלטר ודני סונדרס, ובעיקר אצל דני סונדרס, עליו אני מפרטת: הרומן מתאר את תהליך הבשלתו של דני סונדרס, הוא אמנם מתאר פרק חיים מסויים, אך פרק זמן זה הוא קריטי, מהרגע שהניף את מחבט הבייסבול שלו ופגע במכוון בראובן, ממשיך בחברות האמיצה בין השניים, בהתנתקות הזמנית והמשך חייהם (שממשיך גם בהבטחה). דני סונדרס לומד על קונפליקטים משמעותיים בחייו: על מערכת היחסים המורכבת שלו עם ראובן (וההשפעה הדדית ביניהם), עם אביו, עם התרבות החילונית והתרבות החסידית, המפגש בין הגמרא לפרויד והרצון לשלב בין השניים, כיצד דני לומד להתמודד עם הקונפליקטים הללו וכיצד הם תורמים לעיצוב האישיות שלו (למשל השתיקה הארוכה של אביו, ולאחריה השתיקה שלו מול ראובן). באמצעות הקונפליקטים הללו דני לומד על עצמו ועל הסביבה שלו (חמלה). התהליך שדני עובר הוא לא פשוט ועובר גם בינו לבין העולם החיצוני.
ברומן חניכה צריך לבדוק מיהו החונך: האם אביו האדמו"ר שימש לדני חונך? האם הוא ושתיקתו המכבידה היוו נר לרגליו? אולי בכלל ראובן חברו הטוב הוא זה שלימד אותו משהו על חמלה? או אולי אביו של ראובן הוא חונכו של דני בכך שהוא זה שחשף אותו לפרויד, להומניזם ולכפירה? האם דני כופר – האם הוא בוחר להיות רב או פסיכולוג? הבחירה קשה לו. לעיתים הוא חושב שפרויד גאון, לעיתים הוא חושב שהוא טועה ואז חוזר שוב לפרויד ומבקש לצאת אל העולם וללמוד באחת האוניברסיטאות היוקרתיות פסיכולוגיה (ואולי לשלב בין החילוניות למסורתיות).
Zwischenmensch
כאמור, שאלות רבות עולות בנוגע לחניכותו של דני סונדרס. והרצון הוא שיימצא פיתרון חד משמעי: לכאן (פרויד והמודרניות) או לכאן (מסורתיות, אורתודוקסיות וחסידיות ירושה של חצרו של אביו האדמו"ר). אבל אולי יש פיתרון ביניים? למה לבחור אם אפשר להיות גם כאן וגם כאן?
דניאל וולדמן (Waldman)2 כותב שהמקום שממנו הגיע פוטוק נמצא בליבת התת תרבות, והמפגש עם תרבות העל, הנדודים העירוניים (שפוטוק מאוד מפרט עליהם בכתיבתו, על הליכותיו של ראובן ברחובות ברוקלין), האינטלקטואליים והספרותיים שלו הולידו "זווישנמנש": "בין-אדם". בבסיס לכל רומן של חיים פוטוק, וולדמן כותב, עולות שתי שאלות: אחת, איך לחיות כיהודי שומר מצוות בחברה חילונית. השנייה, באיזו מידה ניתן להחזיק במסורת נפרדת של אורתודוקסיות בחברה החילונית. דני סונדרס וראובן מאלטר מסמלים את שני הקטבים בתוך היהדות האורתודוקסית, האורתודוקסית והחסידית, וכאמור הם חברים טובים מאוד.
דני מחליט להיות פסיכולוג בעודו יהודי שומר מצוות, הוא הודיע שהוא לא יוריד את הכיפה שלו. מה שאומר שהוא מוותר על תפקידו כיורש ההנהגה החסידית של אביו. ראובן מחליט להיות רב; מנקודת מבטו נושאים כמו לוגיקה סמלית, מתמטיקה ופילוסופיה חילונית יתמזגו בין הקודש לחילוני. כל אחד מהם שילב שתי תרבויות. כל אחד מהם שיקף את הניסיונות שלו ושל פוטוק עצמו כ"בין-אדם" להסביר את תפקידה של היהדות בחברה חילונית.
המיועד מציין גם את העימות בין ההומניזם החילוני המערבי לאורתודוקסיה הדתית, ובין ליבת היהדות לבין האנטישמיות המערבית המודרנית. כשעמד באתר של הפצצת הירושימה פוטוק הבין שהחינוך היהודי המסורתי שלו לא הכין אותו לתרבות ללא חמלה, לתרבות שלא מכירה ולא דואגת ליהודים וליהדות. לכן, פוטוק מרגיש שהעם היהודי מנסה ליצור לעצמו ציוויליזציה שלישית: למזג את העבר עם החילוניות, ליצור פילוסופיה חדשה, ספרות חדשה, אמנות חדשה, קהילה חדשה. אבל לא נפרדת אלא בין-תרבותית, בין-אדם.
דני וראובן אף פעם לא חושבים אפילו לנטוש את היהדות שלהם, למרות שהם שואלים את אבותיהם: האם אנחנו יכולים לסמוך מספיק על המסורת שלנו כדי לצמוח איתה, או שעלינו לשמור עליה בקנאות רק כזיכרון יקר? הם מחליטים גם לשמור על המסורת וגם להשתלב בחברה המודרנית.
היברידיות?
לא פעם שאלתי את עצמי אם יש הבדל בין ה Zwischenmensch של חיים פוטוק לבין ההיברידיות של הומי באבא. באבא הציג את ההיברידיות כמפגש תרבותי שבו כולם משפיעים על כולם והתוצאה היא הכלאה בין הצדדים. ובכן, מה ההבדל בין היהודי של פוטוק לזה של באבא?
באבא הציג את ההיברידיות שנובעת בהתנגשות בין כובש לנכבש. זווישנמנש של פוטוק אינה נובעת כתוצר של כובש-נכבש אלא כחיכוך בין שתי תרבויות; לא מדובר בבן כלאיים, בהכלאה, אלא בהכלה של שתי התרבותיות. לא מדובר בחיכוך שיוביל לשפיכות דמים אלא בחיכוך שיוביל לקונפרונטציה תרבותית במובן של מתח ויצירתיות. המפגש יוביל ליצירה ולהעשרה, INTER-MAN, INTER-HUMAN.
סיכום
אני חושבת שפוטוק התכוון לכך שהזווישנמנש הוא הכלאה והכלה מיוחדת ליהדות (ולא כל תרבות אחרת). זוהי אינה היברידיות כי לא מדובר בכובש ונכבש, אלא אפשרות של חייים יחד.
היהדות לא צריכה להבדיל עצמה ולהיות תרבות נגד לציוויליזציות אחרות. היא צריכה להיות גם וגם, ולא במקום. היא צריכה להכיל גם את האמונה הדתית האורתודוקסית וגם את שאר התרבויות, אין מקום להבדלה ולניכור. אלא להשתמש בשני הצדדים, בשתי התרבויות ליצירה. זה העימות התרבותי היחידי שלדעתי התכוון אליו פוטוק – זה שיוביל לחשיבה, ליצירה, לכתיבה, לאמנות ולפילוסופיה.
הערות
- Potok Chaim, The Culture Highways We Travel, Jewish Thought and Culture, 1986
- Daniel Walden: Chaim Potok, A Zwischenmensch ("between-person") Adrift in the Cultures
