חנה טואג, שלוש מטפחות, הוצאת כרמל, 2021

חנה טואג / שלוש מטפחות

שלוש שנים לאחר צאת ספרה, אהבה מסותרת, יוצא לאור ספרה החמישי של חנה טואג – שלוש מטפחות.

אני אוהבת את הכתיבה של טואג, היא לירית, פואטית, עדינה, תוך מחקר עמוק, רגיש ויסודי. וב שלוש מטפחות מצאתי איזשהו מימד קפקאי בכתיבתה: מלנכולי, איטי, אינטרוספטיקיבי שבודק את מקומו של האדם מול עצמו, מול המקום ומול אלוהיו, ובעיקר בודק את היהדות ומשמעותה. לכן, בהרבה מובנים זו כתיבה מאוד אקזיסטנציאליסטי.

חנה טואג, שלוש מטפחות, הוצאת כרמל, 2021

אינטרטקסטואליות
ביום בו מתה גבריאלה-שרה דיאס נדמה היה שהרי אשטרלה המחתלים את העיירה הקטנה בלמונטה התכווצו (עמ' 11)

זוהי הפתיחה של שלוש מטפחות ונשביתי בקסמיה מיידית. לא הצלחתי להחליט אל איזה ספר או סופר הפתיחה הזו מרפררת לי: אל פרננדו פסואה? או אולי גבריאל גרסיה מארקס (מאה שנים של בדידות)? או אולי בכלל ז'וזה סאראמגו (שנת מותו של ריקרדו ריש, שהרי ריקרדו ריש הוא בכלל הטרונים של פסואה)?

או אולי בכלל לכולם. אולי לאפחד. כיוון שחנה טואג בהחלט יצרה קול משלה, כתיבה משלה, כתיבה מיוחדת ורגישה שגם אם היא מזכירה את גדולי הספרות הפורטוגלית, הרי שהספר הוא ישראלי מאוד. בעצם: יהודי מאוד.

אבל פסואה וסאראמגו לא מוזכרים כאן סתם. הרי שיש כאן אינטרטקסטואליות לסופרים הגדולים של פורטוגל, המדינה בה מתרחשת עלילת שלוש מטפחות.

והפתיחה הזו, הציורית, הלירית והפואטית בהחלט מתארת ברגישות מיוחדת את בלמונטה שבפורטוגל

בלמונטה
מיקומה של העיר בלמונטה, פורטוגל
מיקומה של העיר בלמונטה, פורטוגל

בלמונטה היא עיירה בפורטוגל, ומשמעות שמה ההר היפה. כך שהפתיחה הלירית של חנה טואג בהחלט פונה אל הרכס שעוד יחזור בהמשך.

אז למה דווקא בלמונטה?

בבלמונטה חיה קהילת אנוסים גדולה ששמרה על מנהגים יהודים מאות שנים (למעשה מהמאה החמש עשרה ועד המאה העשרים) בסתר, ואף נמנעה מנישואים מעורבים. בשנת 1917 מגלה את העיירה שמואל שוורץ ומביא את דבר קיומה לידיעת העולם. בשנות התשעים של המאה העשרים עורכת הרבנות הראשית מבצע "השבה ליהדות" ומגיירת את אנוסי העיירה (מקורות: בלמונטה, יהודי בלמונטה).

טואג מתייחסת לא פעם לגיור המחודש הזה וליחס של הדמויות אל ה"מבצע" הזה: "כאילו לא היינו יהודים" (שם, עמ' 15), מצד אחד, ומצד שני אל העיירה בלמונטה שהרחוב בה הולך ומתרוקן מיהודים, משפט שחוזר מספר פעמים ברומן.

גם לגבריאלה, הדמות המוזכרת בפתיחת הרומן, קשתה ההסתגלות ליהדות החדשה,

קשה היה לה להצטמצם בעזרת הנשים ולעטות על ראשה מטפחת החונקת את הרוח בשערה השחור המשוחרר (עמ' 52)

כי הרי הם היו יהודים קנאים שנשמרים מסיפורים של אחרים, ששומרים על סודם בקנאות וממרגלים של הרודן סלזאר – "זר לא נכנס" – כי גם להגיע אל הבית היה צריך להגיע דרך שביל אחורי, מוסתר היטב ולהקיש שלוש פעמים בדלת בשקט ובלי רעש כדי שהשכנים לא ישמעו.

איסבל

גבריאלה, כאמור, מתה בגיל תשעים. אל הלוויתה מתכנסות רוב הדמויות בספר ובעיקר הדמות הראשית, איסבל, נכדתה של גבריאלה, צאצאית לאנוסי העיירה. איסבל בת שלושים ושלוש, מורה לספרות ולאנגלית (חנה טואג בעצמה הייתה מורה לספרות), שרוצה להנחיל לתלמידיה את ספר האי נחת ואת על העיוורון תוך דיון מעמיק ופילוסופי בשני אנשי התרבות הגדולים של פורטוגל.

סבתה של איסבל קוראת לה אסתר, וכמו אסתר גבריאלה מצפה מנכדתה שתגאל את העם שלה ותחזיר אותו ליהדותו. בשביל גבריאלה איסבל הייתה ריינה אסתר – המלכה אסתר, זו שהסתכנה עבור העם היהודי והסתירה את יהדותה, כתחפושת, והצילה את בני העם שלה.

אבל לאיסבל יש קשר רומנטי דווקא עם יאן האתאיסט, מהנדס גשרים. גבריאלה נעצבת כשהיא שומעת שנכדתה רוקמת יחסי אהבה עם נוצרי. יאן נולד בפראג והוא מגיע לליסבון בעקבות גשר ואסקו דה גאמה, גשר המיתרים הארוך ביותר באירופה, שחוצה את נהר הטז'ו בליסבון.

Vasco da Gama Bridge
Vasco da Gama Bridge

מבחינתו של יאן הוא נע בין גשר קארל בפראג לגשר ואסקו דה גאמה בליסבון, וכבונה גשרים תפקידו לגשר לא רק מבחינה פיזית, כי הגשר היחידי שהוא שואף אליו הוא הגשר אל ליבה של איסבל.

איסבל בעצמה נקרעת בין יהדותה לבין התפקיד שהועידה לה סבתה. בין איסבל לריינה אסתר ובין איסבל, הנכדה שעברה מבלמונטה לליסבון, לאיסבל מלכת ספרד, שהייתה הזרז לאינקוויזיציה בפורטוגל.

מיסתורין
סוד, מיסתורין וכשף אופפים את ההר; הבתים, הסמטאות, שבילי האבן והאנשים בעיירה הזאת, מכמירים את הלב בגעגוע וסתר ומצמיתים אותי ברתיעה לא מובנת (עמ' 47)

הקורא לומד על משפחתה של איסבל על שורשיה, על דודה גבריאל החולם חלומות נבואיים, משמעותיים וסמליים, ועל גבריאלה שחזתה את מותה המתקרב. קסם, מיסתורין, דימיון, סוריאליזם, מיסיטיקה וחלומות מתערבבים בריאליזם והמציאות. ממש כמו היהדות גם שלוש מטפחות מורכב בין הפשט והדרש בין הריאלי למיסטי בין התורה, או התנ"ך, לקבלה ולזרם המיסטי.

אבל איסבל מפחדת עדיין להלך בין שני העולמות, היא נצמדת אל הריאלי עד שהיא מתוודעת אל הירושה שהיא מקבלת מסבתה.

הירושה

במותה, מורישה גבריאלה לאיסבל תיבת עץ גדולה, ואיסבל מהססת לקראת הפתיחה שלה. איסבל מפחדת מהנסתר ונצמדת לגלוי ושואלת את עצמה

למה היא מפחדת לפתוח את תיבת העץ שהעניקה לה סבתה? למה התכוונה הצוענייה כשאמרה לה שגבריאלה אינה שקטה, ולמה התעקשה לקרוא בכף ידה? ולא מיהר רפאל כשפגשה אותו בסמטאות? (עמ' 46)

איסבל חיה בעולם הריאלי אך מפתחת סקרנות כלפי הנסתר. אבל זהו אינו הגבול היחידי שאיסבל רוצה לפרוץ. היא חיה את סוד יהדותה מצד אחד, סוד שצריך לשמור ויהי מה ומצד שני רוצה לצאת ולפרוץ אל העולם: היא יוצאת עם יאן, אך נמנעת מהרובע היהודי; היא בת למשפחת אנוסים, אך עוזבת את עיירת הולדתה, בלמונטה, אל העיר הגדולה, ליסבון.

ברגע שאיסבל מתחברת אל הדואליות הזו בנפשה, הגלויה והסמויה, הריאלית והמיסטית, היא תקבל את המפתח אל תיבת העץ של סבתה. ואף יותר.

מהו החוט הדק העובר בין המדומה לאמיתי. אותו חוט שאנו מהלכים עליו כמו לולייני קרקס (עמ' 129)
יהדות ואקזיסטנציאליזם

יש איזשהו מימד אוטוביוגרפי בשלוש מטפחות: כמו איסבל גם חנה טואג הייתה מורה לספרות וכמו הדמות הראשית שלה גם היא קרובה ליהדות. כמו איסבל גם את חנה טואג מעסיקה היהדות והספר שלוש מטפחות הוא על יהדות, על אלוהים, על שאלת האנוסים בפורטוגל, על גלות ועל מולדת.

יש משפט בספר שלקחת לעצמי, שהוא מסביר את היהדות בפרט ואת משמעות החיים בכלל.

מה שיתרוקן מתמלא, ומה שמתמלא מתרוקן, ומה שמתמלא מתרוקן - זוהי תמצית הקיום שלנו כאן (עמ' 250)

האוירה המלנכולית השורה על שלוש מטפחות, הסאודאד, מפנה מקומה לאופטימיות. והאופטימיות הזו, מבחינתה של טואג, טמונה ביהדות על כל רבדיה: זו הריאלית וזו המטאפיזית, זו המציאותית וזו שבחלום, זו הרציונלית וזו המיסטית. כך היא שלמה.

ספר נפלא, כתוב ברגישות והבנה עמוקה, פואטי ומרגש!

Facebook Comments Box

מאת

Meirav

סוכנת תרבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *