יא ג'סי היא סופרת שנולדה בגאנה, גדלה באלבמה וכיום חיה בניו יורק. היא בת עשרים ושש ושיבה הוא ספר הביכורים שלה, עליו קיבלה מלגה ועם פרסומו היא זכתה בפרסים רבים.
זהו ספר עוצמתי שמתאר את תולדות העבדות מאפריקה לאמריקה (ובחזרה) תוך סיפור תלאותיהן של שתי נשים, אפייה ואסי. המונח "שיבה", ובאנגלית Homegoing, לקוח מתוך האמונה הרווחת במסורת אפריקנית-אמריקנית עתיקה, שכוונתה שהמוות מאפשר לרוחו של אדם משועבד לחזור בחזרה לשורשיו באפריקה. שורשי האמונה הזאת הוא בחטא הקדמון.
גאנה
הסיפור מתחיל במאה השמונה עשרה בחוף הזהב, מה שיהפוך אחר כך לגאנה, כשמאמה, ממוצא אשנטי, אישה-עבד בבית פאנטי, בורחת בלילה שבו פרצה אש אל תוך היער, יולדת שם את בתה, אפייה, אך משאירה אותה מאחור. התינוקת שורדת. לאחר זמן קצר מאמה נישאת לגבר גדול ממוצא אשנטי ונולדת לה בת נוספת, אסי. אפייה גדלה כבת האהובה של אביה, אך למורת רוחו היא נישאת לגבר לבן, מושל קייפ קוסט, לכאורה כדי לקדם את המסחר בין שני השבטים, אחרי שהובטחה לראש הכפר, ונשארת באפריקה. אסי נתפסת על ידי תוקפים, נמכרת לבריטים ומובאת לאמריקה. אפייה לא תדע שלמעשה אסי, אחותה, כלואה במרתף המצודה שבה היא חיה. היא לא רוצה לדעת על המרתף ומה שקורה בו, הדבר היחידי שהיא יודעת זה שהם דוברי פנטי. הפנטי והאשנטי אלו הם שני עמים, שני ענפים שצמחו מאותו העץ (עמ' 61).
ארצות הברית
מאמה, אימא של אפייה ואסי, נתנה לכל אחת בלידתה שרשרת עם אבן שחורה שתשמור עליה. אבל אסי איבדה את האבן באחד מהתפרצויותיהם של שומרי המצודה. כשהקורא מגיע כמעט להווה הוא נוכח לדעת כי מרקוס, אחד מצאצאיה של אסי עובד על הדוקטורט שלו בסוציולוגיה באוניברסיטת סטנפורד (היכן שהסופרת עצמה למדה) ומנסה להתאים את פרטי העבר שלו תוך מחקר, אך האם הקללה תחזיר אותו לאפריקה?
כל פרק ברומן מסופר מפיה של דמות אחרת, אחד מצאצאיה של אפייה או של אסי, המייצגים בכל פעם דור וכך העלילה נעה קדימה, עד לימינו, במשך מאתיים חמישים שנה, ולכן קשה לתאר עלילה קונבנציונלית וסדורה. הספר מזכיר רומנים משפחתיים היסטוריים כמו מאה שנים של בדידות של גבריאל גרסיה מארקס, בית בודנברוק של תומס מאן, גם כאן ג'סי מתארת תולדות משפחה ושורשיו ההיסטוריים של עצב ושעבוד, סיפור של כאב שעובר בין אבות לבנים, בין אימהות לבנותיהן, סיפורים של אובדן אך גם התאוששות מהירה שנרכשים על ידי החלטיות והצטברות של מטען רגשי.
זהו סיפור של עבדים, של ניסיון להשתחרר משעבוד ומהעבר, של אהבה – של גבר או אישה והבטחה לחיים חדשים, של אהבה לילד או ילדה והדחיפה להנות מחופש או מאפשרויות חדשות שלא זכו להם בעצמם.
שיבה לא כתוב כספר שניתן ללמוד ממנו היסטוריה, או על מצבים היסטוריים, מלחמות או אירועים חשובים בהיסטוריה, הוא כתוב כסיפורים קצרים, כאמור, כשכל דמות הוא אחד מצאצאיה של אפייה או אסי, סיפורים אישיים שדרכם אנו למדים על תלאותיהם של העבדים, אנו למדים על המריבות והשפות בחוף הזהב של אפריקה – אשנטי, פנטי, טווי – על המאבקים ביניהם, על המצודות שנבנו על ידי האדם הלבן, מצודות שבמרתפם קובצו יחדיו עבדים, ולא אתאר כאן את הזוועות, על המאבקים לחופש, הן באפריקה והן באמריקה.
הסיפורים האישיים הללו של העבדים ומאבקם לא קלים לקריאה, ובהחלט לא ללב חלש מכיוון שהם שוברי לב. ואני משאירה לקורא את האתגר להסתקרן ולקרוא האם בסופו של דבר קשרי הדם יתאחדו..? האם הקללה תפעל?
