מאת: אורנה ליברמן
(דנית בר, ילדות של נסיכה, סיפורי חיים של ילדים להורים מרעילים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019, THE SILENT ABUSE)
יש התעללויות במשפחות מרעילות שקשה מאוד לשים עליהן אצבע, לבטאן במילים, להסביר את נזקיהן, לחשוף את הצלקות הבלתי נראות לעין שהן משאירות בקורבנותיהן לכל החיים.
לא מדובר בהתעללויות "צועקות", מוחשיות, במשפחות מרעילות שמוצאות ביטוי במכות, עינויים פיזיים, אונס, ניצול מיני מכל סוג שהוא, כליאות במקומות סגורים, לעג מפורש במילים, הזנחה, ועוד. מדובר בהתעללויות "שקטות", נפשיות, שמתבטאות בהתעלמות או בהשפלות ופגיעות ערמומיות, במילים ובהבעות פנים וגוף לא נעימות, במניפולציות הרסניות, ובמילה אחת מאגדת – בחוסר אהבה, אותה אהבה שיש לתת לתינוק ולילד הזקוק לה כאוויר לנשימה, ההכרחית להתפתחותו התקינה. "מה אתה/את רוצה בכלל, לא נגעו בך, לא הרביצו לך, לא אנסו אותך", את הפזמון המרתיח הזה שומעים ללא הרף ילדים שגדלו במשפחות מרעילות מהסוג הזה כשהם מנסים כבוגרים לשפוך את מרי לבם או אפילו כשהם באים לספר את סיפורם מתוך ריחוק והשלמה. מדוע לא מכירים עדיין באופן גורף בהתעללות השקטה וזאת למרות מחקריהם של אנשי מקצוע חשובים כגון אליס מילר היהודיה שנולדה בפולין, השתקעה בשוויץ וסיימה את הפרק האחרון בחייה בדרום צרפת, כגון סוזן פורווארד האמריקאית, הפעילה ביותר עד היום? על שאלה זאת ועוד הרבה אחרות עונה דנית בר במחקריה שלה.
התעללות שקטה היא, כאמור, פגיעה נסתרת מעין, מוסווית, הרעלה נפשית, מושתקת ומשתקת, המתבטאת באלף צורות, כגון עוינות, ניכור, לעג, סרקזם, התעלמות, שתיקה רועמת, ניתוק יחסים זמני או לכל החיים. קרדיט עצום יש לתת, לפיכך, לפסיכותרפיסטית הוותיקה, דנית בר, שבספרה "ילדות של נסיכה" טבעה את הביטוי "התעללות שקטה" (Silent abuse) וייחדה לתופעה מקום משלה. המושג "הורים מרעילים" נטבע כבר בעבר (1), ודנית בר טובעת כאן לראשונה את המושג "התעללות שקטה" שהוא סעיף חשוב ולא מוכר עדיין דיו בתוך הפרק הכולל של התעללות הורית.
הקושי בזיהוי ההתעללות השקטה
יעל האפט ז"ל, פסיכו-כירולוגית יונגיאנית, בהקדמתה לספר, חוזרת ומסבירה את הדואליות הנמצאת בבסיס כל ארכיטיפ, טוב ורע, המובנה בנפש האדם. איך לקבוע אם האב או האם היו באמת מרעילים או אולי היו הם הורים טובים ותקינים ורק צאציהם, בניהם, פירשו אותם לא נכון, השליכו עליהם, כילדים, בלי משים, את החלק האפל, "הצל", שבתוכם? אפשרות זו של תחושה, המתבססת על פירוש לא נכון, קיימת. וגם ההפך אפשרי. בן שראה באמו דמות חיובית ותומכת, אם אידיאלית, נוכח לדעת, במהלך טיפול, שהתערבותה של אמו בחייו הייתה שלילית ומשתקת. איך לוודא שהאמת האובייקטיבית חופפת לחוויית הילד, לתחושותיו? איך לא לטעות? איך לזהות הרעלה הורית שקטה?
על שאלה זו, המוצגת בהקדמה, עונה בהרחבה דנית בר בגוף הספר, תוך פירוט המאפיינים הרבים של הרעלה הורית שקטה, המומחשים בדוגמות ממטופליה האלמוניים ובעדותיהם של מפורסמים, אנשי רוח, אנשי עט ואמנים (2).
המחשה אופיינית אחת מני רבות: "מעולם לא האמנת, לי ובי", כותבת בת מורעלת. "המשכת לטפטף לי שעליי לדאוג לכך שתהיי מאושרת, שאסור לי להעציב אותך, אסור לי להרוס לך את התכניות ואת החיים היפים שאת חיה. אני שונאת את עצמי על זה שכל כך קשה לי לקבל את העובדה שבשבילך אני חפץ שמזיזים ממקום למקום לפי הצורך ושהבכי שאני בוכה לא מזיז לך דבר… אני, שגדלתי מחוסרת אהבה תחת ההתאכזרות מקפיאת הדם שלך, לא מצליחה לוותר על הסיכוי שאמא שלי תאהב אותי." (עמ' 92).
ואם קשה לזהות הרעלה שקטה שהיא במציאות סמויה/חצי סמויה, הרי שלעתים באים חלומותיהם של הילדים המורעלים וממחישים אותה בדימויים מפורשים. בת מורעלת חלמה שפיה מלא חרא. הוריה האכילו אותה חרא. לאחר כמה שנים חלמה שהבית בוער ואמה לא עושה דבר כדי לכבות את הדליקה. החלום הראה לה שאין לה מה לצפות שאמה תהיה מוכנה לתקן את היחסים ביניהן. ולאחר שנים חלום שלישי שבו ראתה את בית הוריה (לא את ביתה שלה) הרוס. כאן ראתה בבירור שעליה לוותר על תקוותה להציל את היחסים (עמ' 86-87).
בית אוהב לעומת בית מרעיל
אחרי הקדמתה של יעל האפט, בא המבוא של דנית בר ובו היא מנגידה את מערכת יחסיה עם סבה וסבתה אל האווירה השוררת בבית מרעיל:
"מערכת היחסים שלי עם סבתי וסבי הייתה עבורי זכייה שאין שנייה לה. הם היו מופת לאהבה אמתית, לחוויית הביטחון המוחלט שהעניקו לי – היותי אהובה ורצויה. הם היו עבורי בית רגשי וייצגו את ההיפוך המוחלט למה שנקרא "הורים מרעילים". (עמ' 11). אך לצד חווייה מכוננת וברורה זו, קיים סבל עמום שקשה מאוד לעמוד על טיבו. זהו סבלם של ילדים להורים מרעילים, בלשונה של דנית בר "כאב בלתי מוגדר ובלתי נהיר של יחסים עכורים ומרעילים בין הורים לילדים". (עמ' 12). והמחברת חותמת את ראשית הדבר במשפט הבא: "הרצון לנסות לפצח את תעלומת ההרעלה ההורית, לעומת חוויית אהבת האמת ביחסים במשפחה, הוא שמעסיק אותי שנים ומונח בבסיס כתיבתו של ספר זה."
דנית בר מביאה במבוא שני משפטים שהעניקו מסגרת, שם וצורה לתהיותיה סביב ההרעלה ההורית השקטה, שכה קשה לנגוע בה. המשפט הראשון נאמר מפיה של אם לבתה במהלך ויכוח סוער וטעון בין השתיים. האם הטיחה בבתה שאין לה זכות להתלונן ולכעוס מפני ש"הייתה לך ילדות של נסיכה". משפט שנאמר בטון סרקסטי ומזלזל ופגע בבת שהאמת שלה שונה לחלוטין. ההורים המרעילים לא מודעים לנזקים שהם גורמים או מכחישים או מיתממים. אותה בת שזכתה ל"ילדות של נסיכה" זוכרת שתיקות עוינות, פגיעות נבזיות וארסיות והיעדר מוחלט של גילויי חמלה, שלא לדבר על גילויי אהבה. אסור היה לילדה לחשוף מחוץ לבית את היחס המשפיל שקיבלה. היה עליה להגן על כבוד הוריה ועל תדמיתם המכובדת. וממילא איש לא היה מאמין לה לו הייתה מספרת. ההורה המתעלל הוא, לעתים רבות, איש נאור, נערץ על ידי סביבתו, שעיסוקיו מכובדים. ההורים מיטיבים, בנוסף על כך, להציג את עצמם כלפי הסביבה באור חיובי, והילד שחש בעוצמה שנעשה לו עוול, סובל כפליים מהתעתוע שמתעתעים בו הוריו המתעללים, מהולכת השולל, מהרמאות, מהצביעות, מהעמדת הפנים, ואלה מותירות אותו מתחבט, מתייסר וחסר אונים.
המשפט השני נאמר על ידי בת על קבר אמה "היי שלום רוע", כפרפראזה על כותר הרומן הידוע של פרנסואז סאגאן "היי שלום עצבות". הרוע של האם השליט עצבות בחייה של הבת אך עם מותה נוספה תחושה של הקלה. מותה של האם בישר את מותה של התקווה לזכות בתיקון. במקרים רבים ההיחלצות וההחלמה דורשות התנתקות והיפרדות. קו מאפיין ילדים מורעלים הוא השתדלותם המתמדת, הנידונה, ברוב רובם של המקרים, לכישלון, לרצות את מרעיליהם כדי לזכות סוף סוף באהבתם. קו מאפיין נוסף הוא רגשי אשמה לא מוצדקים מהם סובלים הילדים המורעלים, הרואים בעצמם את מקור היחס הלא אוהב שהם מקבלים מהוריהם. דנית בר מבהירה בצדק רב שההרעלה היא בגידה בברית ההורית-ילדית והאחריות עליה היא על ההורים בלבד, ללא שום נסיבות מקילות, אין "כולנו אשמים" ואין תירוצים.
האם החורגת מסיפורי האגדות
"ילדות של נסיכה", כמו זו של שלגיה, ועוד אגדות רבות אחרות, היא למעשה, לפי דנית בר, סיפורם של ילדים, החשופים להתנכלות רגשית מתמשכת של הוריהם. זאת, כך מתברר, אחת מצורות הפגיעה המרושעות והנפוצות ביותר של הורים בילדיהם, ולא במקרה אין מרבים לדבר עליה.
הסיבות להתנהגותם המרעילה של הורים רבות ומגוונות וחלק מהתשובות ניתן למצוא בפענוח משמעותם של סיפורי האגדות. מה גורם לאם שלכאורה חפצה בילדים, להפוך מאישה אוהבת לאם מרעילה? לדנית בר יש פירוש מעניין מאוד לאגדות שלגיה, סינדרלה, עמי ותמי, רספונזל, ועוד. בסיפור שלגיה, למשל, האם האמתית הטובה שמתה והאם החורגת הרעה שנישאה לאב ותפסה את מקומה של הראשונה אינן שתי נשים אלא ביטוי לשניות בתוך תוכה של אותה אישה. האם האמתית והאם החורגת אינן אלא אותה אישה. האם הטובה "מתה" סימבולית ופינתה מקום לאם חורגת רגשית, מנוכרת, נוטשת, מרעילה. כל זאת קורה לאחר הלידה. האם הטרייה הופכת את עורה, עוברת תמורה, מטובה לרעה, ומגלה יחס עוין לילדיה. הפער בין תמונת המשפחה האידיאלית שציירה לה בדמיונה והמציאות הלא פשוטה הנוצרת כשיש לטפל ברך הנולד ולגדלו, כשחייה שלה ומקומה ברצף החיים מאוימים על ידי נפשות פגיעות ושבירות אחרות, פער זה גורם לה להרעיל את ילדיה (3).
בד בבד עם הנטישה הרגשית, ההורה המרעיל נוטה גם להכחיש את רגשותיו האמתיים ומעמיד פנים, ממשיכה ומסבירה דנית בר. כפי שהאם החורגת של שלגיה מתחפשת לזקנה חביבה המוכרת תפוחים טעימים כשהיא יוצאת להרעיל את בתה, כך גם האם המרעילה מתחפשת לאם טובה, דואגת וחביבה. אך התחפושת אינה מתקיימת תמיד רק כלפי חוץ. רק הורים מרעילים בודדים מודים שהם מנוכרים רגשית. רוב רובם של ההורים המרעילים אינם מודים בתוך עצמם שהם עושים עוול לילדיהם ומתארים עצמם כהורים אוהבים שרק טובת הילד בראש מעיניהם.
סוגיית ההרעלה, ההתעללות השקטה, נידונה לעומק
ההסברים להרעלה ההורית שאפשר להסיק מהאגדות השונות ישימים במקרים רבים שבהם "מפריעים" הילדים להורים אך גם מקרים אחרים על הקשת הרחבה של ההתעללות השקטה נידונים בספר בהרחבה ובבהירות. הספר עוסק גם בהרעלה בגירושים, בהרעלה בקיבוצים בתקופה שבה הייתה נהוגה הלינה המשותפת, וכמו כן בהרעלה בקרב החרדים.
ומה קורה כאשר הילד שבגר עומד מול סוף חייהם של ההורים המרעילים? כיצד לנהוג? וכיצד עוד קודם להגן על עצמו, לסלוח לעצמו, להשתחרר מהכעס ולמצוא מרגוע, להקיא את פלח התפוח האדום, להחלים מההרעלה, להיות בוגר לא מורעל, וכיצד להמשיך ולהיות הורה לא מרעיל, "להתגלגל רחוק מהעץ" ולא להעביר הלאה, אל עבר הדורות הבאים, את כוס התרעלה, באופן זה או אחר? כיצד לנטרל את זרעי הפורענות ולא להקהות את שיני הילדים בפרי הבוסר?
ספרה של אשת המקצוע הוותיקה דנית בר "ילדות של נסיכה" הינו נגיש, מקיף וממצה, כולל דוגמות רבות ושונות לצורות הרעלה שיש בהן קווי בסיס משותפים. דנית בר מיטיבה להסביר, לתאר את הסתירות הפנימיות המטלטלות את המורעלים, להלביש במילים מוחשיות את מה שכל כך קשה להכיר בו ולהגדירו. הבנת התופעה והיכולת לתת לה שם הכרחיות להשקטת היסורים ולניהול חיים תקינים. מלבד מטבע הלשון "התעללות שקטה" נעשה בספר שימוש גם בביטויים קולעים אחרים, כגון "ילדים על תנאי" ו"הפלה מאוחרת", שיש בהם חשיבות רבה בתהליך ההבנה, הריפוי וההחלמה.
כל מי שהוכרח לנגוס מהתפוח האדום המורעל יוכל למצוא תשובות בספר זה שנועד אכן לסייע לבוגרים מורעלים לפתור את הסכסוך הפנימי הקשה שבו הם מתחבטים מאז ילדותם. כמו כן יוכל לסייע למטפלים בתובנותיו המרובות ובנסיונה העשיר של הכותבת. "ילדות של נסיכה" מאת דנית בר הוא ספר חובה עוצמתי לכל אלה הקשורים בדרך זו או אחרת לבעייה הכאובה.
————
(1) במהלך הספר מנהלת דנית בר דיאלוג עם שתי פסיכולוגיות-פסיכותרפיסטיות וחוקרות חשובות בתחום ההתעללות ההורית, אליס מילר (1923-2019), הידועה מאוד בישראל, והאמריקאית סוזן פורווארד, אשת מקצוע נודעת גם היא, בארה"ב ובעולם כולו, מעט פחות בישראל. סוזן פורווארד נולדה ב-1938, חיה בדרום קליפורניה, לזכותה מספר רבי מכר והיא חולקת את נסיונה הרב בטיפול קליני במרפאתה, בהרצאות ובראיונות, ברדיו ובטלוויזיה.
http://www.susanforward.com/index.html
נכתבו גם ספרים חשובים בצרפתית, שאינם מוזכרים בספר, אליהם נחשפתי אישית, כגון אלה של אנשי המקצוע פרנסואז דולטו, אן אנסלן שוצנברגר ופרנסואה ויגורו:
Françoise Dolto
https://www.fnac.com/Francoise-Dolto/ia191525
Anne Ancelin Schützenberger
François Vigouroux
(2) לרשימתה של דנית בר אוסיף את עדותה של עינת גשרי ברומן אוטוביוגרפי מעולה הנקרא "עיזבון" , על רקע דור תש"ח. הרומן יצא בשנת 2016 בהוצאת אוריון. להלן קישור לביקורתי על הספר באתר אימגו:
http://www.e-mago.co.il/magazine/izavon-einat.html
(3) ארשה לעצמי כאן הערת שוליים אישית הקשורה, עם זאת, במישרין אל תורתו של קארל יונג: במחקר שערכתי על אודות הלשון העברית (בלוג וספר) מצאתי שכל מילה ומילה, לא רק מילה זו או אחרת, מכילה דבר והיפוכו. כך, למשל, השורש רע נותן רוע אך גם רעות (חברות עמוקה), רע (ידיד נפש או גם בן זוג נאמן, אוהב ואהוב), רעיה (אישה אוהבת). המילה רעל עצמה מורכבת מהמילה רע בצירוף האות למד. רעל: אל הרע. המילה כְּאֵב, אלף בצירי, שפירושה תחושת סבל, מורכבת מהאות כ והמילה אב, כמו אב. ומיהו האב אם לא זה שחובתו היא למנוע כאב וסבל. המילה אכזר, כ, כמו, זר, קושרת את ההכאבה אל הזר, לא אל המשפחה, לא אל האב, ובכך יוצרת ניגוד בינה לבין המילה כאב שקושרת את ההכאבה אל האב. ומהי ההעלאה לעולה של תינוקות וילדים כדי לרצות את המולך, ארכיטיפ האל הרע, שהייתה נפוצה בתקופת התנ"ך, אם לא הריגתם בידי אבותיהם. הארכיטיפ הכפול, המצוי בנפש האדם, מתבטא גם במילות השפה, המשקפות את שניותה. תכנים רבים בבלוג: לשון המקרא – אור חדש על שפה עתיקה
https://liebermanorna.wordpress.com/
