ינון ניר / החייל האחרון

האזרח ק'

אחד הרומנים הגדולים של המאה העשרים מספר את סיפורו של יוזף ק' שעומד למשפט על ידי מערכת בעלת סמכויות עצומות ובלתי מוגדרות, מבלי לדעת כלל איזה פשע ביצע. המשפט הוא רומן שמתרחש בשנות העשרים של המאה הקודמת, ומתאר את מהלכיו של ק' מול מערכת המשפט, חדירתו לנבכיה כדי להבין מהי אשמתו, הוא גם מתאר את בדידותו וניכורו של האזרח בעולם קר ואכזר עד סופו המתסכל.

צבא

ינון ניר, שזהו הרומן הרביעי שלו, לוקח גם הוא את אחת הפרות הקדושות והטהורות של החברה הישראלית, לפחות מבעד לעיניים רבות ושיכורות-ניצחונות של החברה הישראלית בשנות התשעים של המאה הקודמת – הצבא – ומנתץ אותה על מזבח החיילות (בשורוק). זאת פעם ראשונה שאני קוראת ספר שמתעמת עם האלהת הצבא תוך שימוש בכמה כיוונים, במובן זה זהו רומן אפיקורסי. וכמו שכותב ניר:

וממש התחשק לי לגייס מחדש את כל הסופרים שכתבו גדולות ונצורות על החברות בצבא ולהציב אותם במשך חודשיים ביחד עם המסופחים במדור מעבר, רק כדי לראות איזה ספרים הם יכתבו. כמעט כל מי שכתב על הצבא שנא את הצבא. ואם אתה סופר שבטעות שירת כחייל קרבי, אתה צריך למצוא הסבר למה עשית את זה, או במילים אחרות להסביר איך זה שלא רק שלא שיתפת פעולה עם הטמטום הזה שנקרא צבא, גם הגדלת ראש, השתתפת בקרבות והיית מוכן להיהרג. יש מעט מאוד אנשים שמוכנים להודות שהם היו צעירים וטיפשים ושהצליחו לעבוד עליהם (עמ' 71).

החייל ק'

אליאב קדוש, הלא הוא הצנחן ק', גר במושב בכורות ליד העיר הגדולה באר שבע. זהו מושב של אנשים עניים, כפי שאיילת, קצינת הת"ש בתל השומר, מסתכלת עליו מהמקום שבו היא וחבריה מרמת השרון והרצליה מסתכלים עליו. ק' עבר את המבחנים הפסיכוטכניים בהצטיינות יתרה והוא מועבר לבית ספר שרמת הלימודים בו גבוהה מאוד. משם, הוא נשלף לקורס טיס, והוא לא מבין מה הוא עושה שם בדיוק, כשכל חבריו לקורס נולדו למעשה להיות טייסים כבנים של טייסים, או אלופי צבא אחרים. ק' מבקש ויתור בשלב מאוד גבוה בקורס הטיס ומסופח לתל השומר שם הוא בוחר להיות חייל פשוט מאשר להסתפתח ישירות לאחת מהשלוחות היוקרתיות של הצבא.

שם, הוא הופך לשעיר לעזאזל של קצינת הת"ש ושל הרס"ר והופך לחייל פחות ערך עם מטאטא ומגרפה שנתון לשיגעונותיו של הרס"ר והתעלמויותיה של איילת, שם גם ממציאים לו עונשים על דברים שהוא לא עשה והוא לא אשם בהם, עונשים שחייל בודד אחד נאלץ לקחת על עצמו מבלי לערב את שאר חבריו. הוא נלחם כדי לצאת לגיבוש שם הוא מרגיש חייל אמיתי, חבר, אהוב – על חבריו ומפקדיו, אך לא על ידי חברתו שנוטשת אותו. מלחמת לבנון השנייה פורצת ואליאב קדוש מגויס למלחמה. בחלק השני והאחרון של הרומן, ינון ניר עובר מכתיבה ריאליסטית לכתיבה אחרת, אולי סוריאליסטית. הצנחן ק' מועבר לביתן הצנחנים בתל השומר. כאן אעצור מקיצור העלילה, כיוון שכאן טמון עוקצו של הרומן המפתיע.

זהות

הרומן כתוב בגוף ראשון, גופו של אליאב קדוש, הצנחן ק', והוא מטפל תוך ריחוק בפערים שבין עשירים לעניים, מזרחיים ואשכנזים, יהודים וערבים, צבא וחברה אך מעל הכל זהות – אך זוהי אינה זהות לאומית או צבאית אלא אינדיבידואלית. כאמור, ניר מתייחס אל הכל בריחוק, כלומר הוא לא נכנס לנבכי הבעיות ומנסה ליישב סדרי עולם. הוא מציג סיטואציה ריאליסטית, אובייקטיבית, אולי ממבט מלמעלה אך לא בתיעוב. הוא מודע למורכבות החברתית ולכור ההיתוך הצבאי, הוא מציג אותה אך לא מתעמת איתה. לרגעים חשבתי שהינה זה קורה, אך ניר ממשיך כמו החיים עצמם – הוא מביא אותם למודעות אך לא מקטרג אותם. בכל אלו הוא מטפל בהומור נשכני. למרות הנשכנות הזאת, ניר מתייחס בכבוד וחמלה כלפי הגיבור שלו, משטח דמויות אחרות, ובעיקר את הצבא. נושא אחר שניר רק רומז עליו אך לא ממש מפרט אלו הניסויים שבוצעו בחיילים בתקופה זו.

המשפט

פתחתי את הרשימה ברומן הגדול של קפקא המשפט. הסיבה שהתחלתי דווקא בזה מתחלקת לשניים: לתימה ולטכניקה. מבחינת התימה, ינון ניר מתייחס לאליאב קדוש, או כפי שהוא מכנה אותו הצנחן ק', כאל דמות קפקאית ולא בכדי. קדוש הוא חייל (קדוש?) שמנסה למצוא את עצמו במערכת הצבאית, הקדושה לחברה הישראלית. הוא מנסה למצוא את הזהות האינדיבידואלית של עצמו מול המכונה המשומנת והמפחידה, שמובילה את החיילים הקדושים למלחמה. לא משנה איזו מלחמה או מבצע. סופו של הרומן המשפט רומז גם על סופו של החייל האחרון, הצנחן ק', אליאב קדוש.

החייל האחרון הוא אולי עדות לסופו של החייל בעולם המודרני, אולי האחרון לבטא את הייאוש מהמלחמה, מהבירוקרטיה הצבאית, אולי סופו של הייאוש והשביזות, ושזהו יהיה החייל האחרון שמתייחסים אליו בחוסר כבוד ובחוסר אנושיות. זהו ספר שמטפל ביחס האבסורדי של המכונה הצבאית לחייל ובמובן זה זהו ספר אקזיסטנציאליסטי.

הסיבה השנייה שפתחתי בקפקא היא הטכניקה. ניר משתמש באינטרטקסטואליות ורפרור ישיר לרומן של קפקא. השימוש בטכניקה זו מחזקת את הרעיונות שניר מבקש  לכתוב עליהם. אך לא רק.

צבא וגבריות

לאחרונה נושא המגדר עלה בהקשרים ספרותיים ובעיקר בכתיבה נשית. אך מגדר לא מתייחס רק לנשים, נשיות ופמיניזם. וניתן לומר על ספרו של ניר שזוהי כתיבה גברית. עד כה כתיבה על הצבא נחשבה לגברית, פטריארכלית, אולי שובניסטית. מה גם שכתיבה על הצבא היא בדרך כלל כתיבה על גברים, גבריות הלוחם האידיאלי, הרובה כפאלוס, יוסף טרומפלדור שמת עבור המדינה. ניר לוקח את הפרה הקדושה הזו – צבא – ושוחט אותה מכל כיוון: חברתית, אישית, עדתית, מטריאלית, לאומית. הוא אפילו מעיר הערות על רובה ה M16, שכל החיילים מעוניינים בו – הפאלוס הגברי ישראלי הכי צבאי שיש, ומעל הכל על המיתוס הבלתי נשכח "טוב למות בעד ארצנו". ניר מציג לנו גבריות אחרת. אם עד כה הצבא היה פרה קדושה וטהורה, ניר מטמא אותה בעזרת מלחמת הקיום האינדיבידואלית של הצנחן ק', בניפוץ האשליה של חברות בצבא, של צבא, של הביורוקרטיה הצבאית ושל הניסויים בחיילים.

זהו ספר מפתיע מהרבה מובנים, הוא נשכני אך מלא חמלה, הוא צבאי אך אינדיבידואלי, והוא מאוד מאוד מגדרי. זהו ספר אפיקורסי שמטמא ומנתץ את האשליה הטהרנית-הגברית-צבאית-ישראלית.