מאת: אורנה ליברמן
רות תלפיות, יקית, פוליגלוטית, מלומנית, אשת תרבות וספרות, בשלנית מעולה, אישה פעלתנית ודעתנית, בעלת אמצעים, מצליחנית, לקתה בשבץ קצת לפני יום הולדתה השמונים. ההתקף השאיר אותה צלולה לחלוטין אך נטולת כושר דיבור ראוי. רות מתבטאת בתנועות ובהעוויות ומתקשה לכתוב ולקרוא. שנתיים לאחר מכן עשתה נסיון התאבדות שלא צלח. ילדיה עומדים בפני סוגיית המתת חסד כיוון שרות דורשת מהם לסייע לה להסתלק מן העולם.
כשנגמרו לה המילים/ חנה קלדרון, הוצאה עצמית. 2019
דרך זרם התודעה של הגיבורים, רות תלפיות ושלושת ילדיה, שוש, אמנון ואלון, נחשפות אט אט תולדות המשפחה כמו גם מערכות היחסים בין חבריה. הקורא לומד להכיר את האם, שני בניה ובתה, תוך צלילה לעבר. וזאת במקביל לקורותיה של האם האילמת, בהווה, ולתגובותיהם של הילדים. גם קורותיהם של הילדים, באותה דרך של קפיצות לעבר, הרחוק והקרוב, והתמזגות עם ההווה, מסופרות דרך משקפיהם של כל אחד ואחד מהשלושה.
אלון, עורך דין שמשאת נפשו היא להיות שופט, גרוש ונשוי שנית. סובל מחוסר ביטחון, היה מעדיף להיות פחות נשלט ויותר גברי. אשתו גלי, צלמת מצליחה ב"הארץ" (בת דמותה של חנה קלדרון?), סובלת מדיכאון שבא והולך. היחסים בין בני הזוג קרובים וכנים והם מנסים להביא ילד לעולם. גלי נושקת לארבעים והמצב לפיכך די מתוח עד לבשורה המשמחת לקראת סוף הספר, שבו גם מתגלית הגיבורה כאמיצה במיוחד בטיפול בחמותה רות.
שוש, בת יחידה בין שני בנים, כבר כמעט סבתא, גרושה, מנהלת מכון להשמת עובדים, כושל פיננסית, וזקוקה לתמיכתה הכספית של אימה. ואולי זאת דרכה לקבל תשומת לב מהאם הקרה.
אמנון, אדריכל, בן הטיפוחים של רות, העדיף להתרחק מהמשפחה וחי בארה"ב מאז שלושים שנה, על תקן הבן היורד ששומר על קשרים עם ישראל. טרף למערכת יחסים סבוכה וכושלת עם דודי (צעיר וחתיך שנתקף פתאום סרטן), ועבד לטיפה המרה, חייו של אמנון לא מתנהלים על מי מנוחות.
האם שלושת צאצאיה של רות מחפשים בבחירת בני הזוג את האהבה והחום שאימם לא העניקה להם? הרומן מתמודד בהצלחה עם סוגיית המעבר הבינדורי (וזאת היא רק דוגמה אחת מיני רבות), לא רק עם סוגיית המתת החסד בגיל מבוגר, נושאו העיקרי. זהו, אם כן, ספר על החיים ולא רק על המוות. רות כבר בת 82 וחיים שלמים מאחוריה.
גיבורת הרומן מרגישה כלואה בתוך גופה. האישה העצמאית, שבגיל חמישים עשתה דוקטורט בתולדות האמנות ובגיל שישים נהייתה מרצה באוניברסיטה, היא עתה נטל על משפחתה. הנתק בין הצלילות והרהיטות הפנימית לבין הנכות והאילמות החיצונית גורם לה הרגשת חוסר אונים בלתי נסבלת.
הילדים מבינים את אימם אך מתחבטים בין הנטייה לעורר בה עניין בחיים ולהצמית בה את הרצון למות לבין הנטייה לספק לה את מבוקשה ולסייע לה לעזוב את החיים שהיו לה לזרא.
הרומן עוסק בנושא אקטואלי, מאיים וכבד אך שנינות הכתיבה, חדות המבט וההומור הציני ממתיקים את הגלולה ומנעימים את הקריאה. קטע קצר, לדוגמה, מאחד הפרקים שבו נשמע קולה של רות:
"ולמרות שלא רצתה, התחילו דמעות גדולות לזרום על פניה, איך היא שונאת לאבד שליטה, אבל הן פרצו מהצינוק, ונענו בדמעות של גלי ואחריהן של אלון, ששונא שיראו אותו בוכה, עוד מכה לגבריות החומקת. אסור לה לצער אותם כל כך. ועל מה? על שגזמה את הענפים המתים של הבוגנוויליה הצהובה, שהיא בעצמה נתנה להם את הענף הראשון עוד כשהייתה לה מרפסת פורחת לתפארת בבית שלה ברחביה, כשהיו לה חיים.
ועוד איזה חיים. האלמנות הייתה נהדרת. וולף, בעלה היקר, שוכב אחר כבוד כבר הרבה שנים טובות מוקף בוגנוויליות בבית הקברות בקיבוץ עינת, והיא סופסוף הדוקטור היחיד במשפחה. נגמרה התחרות הלא הוגנת. לא שפחה חרופה של איש שתלטן, נערץ, שיודע לסחוף אחריו בחיבוקי דובי חמימים את כל מי שנמצא בדרכו, אלא אישה עצמאית שעושה מה שעולה על דעתה, שמזמן הפסיקה לשמוע בעיני רוחה את קולו הלא מרוצה, המאשים, הדורש, החופר, שהולך אחריה מחדר לחדר, שעד יומה האחרון לא תבין למה בחרה בו בסוף. היא הרי הייתה עם החבר שלו, מקס המקסים, רופא הילדים הגבוה עם התלתלים הפרועים שהתקיימו בדיסוננס מושלם עם איש הרנסנס ההדור, זה שמטפחת משי כרוכה תדיר על צווארו וחליפת שלושה חלקים מפפיטה חומה יושבת עליו כל כך יפה. ואז וולף הפסיכיאטר, עם המבק הנוקב, הופיע יום אחד בדירה הקטנה שלהם, ועם כמה מניפולציות שעד היום היא לא מסוגלת לרדת לעומקן, פשוט קטף אותה, והעביר אותה אל בין זרועותיו, שכבר אז היה להן ניחוח משובח של טבק יקר במיוחד." (עמ' 36-37).
חייה העשירים ועתירי החפצים של רות תלפיות, שגרה ברומא, בהמבורג, בבית ברחביה בירושלים, שגידלה שלושה ילדים, שניהלה בית, בעל ומאהב, שעמדה והרצתה לפני אולמות סטודנטים על אמנות איטלקית, שטיילה ברחבי העולם והבינה בהוויותיו, התכווצו לכדי מזוודה קטנה שאיתה היא התניידה בין בתי ילדיה לדיור המוגן וחוזר חלילה.
רות תלפיות, על כל חסרונותיה, לא חמה, לא מחבקת, שאפתנית, קפדנית, סמכותית, עברה פעמיים על כללי המוסר, עוררה בי הערצה שגברה והלכה במרוצת הקריאה. אחרי השגיאה שעשתה בבחירת בן זוג (אשמת המעבר הבינדורי?), ניעורה הגיבורה באמצע החיים, זינקה ונטלה את הפיקוד על חייה, ניצלה ומיצתה אותם עד תום. וכשאיבדו את משמעותם לגביה, החליטה להמשיך לשלוט בגורלה ולסיימם במועד שנראה לה.
יש ברומן הדינמי הזה קטעים נוקבים על משמעות החיים, על התקפי דיכאון, על איבוד החשק לחיות בגילאים שונים וביחוד בגילה המבוגר של רות, על הפרידה מתענוגות החיים, על צמצום ההווייה לכלום, על קנאת אחים בנוגע לאהבת ההורים, על פצעי הילדות שהגיל לא מרפא, על חשבונות וסודות משפחתיים, על חפצים וכסף שנתבעים כפיצוי על חסר באהבה, על הקשר עם המתים, ועוד ועוד. וכל זאת בלשון חדה, חריפה, אמיצה, פרוזאית, עם נגיעות פואטיות בשלישו האחרון המתרחש בשוויץ, שמתאימה מאוד לנושא ומאפשרת לא ליפול למלכודת נכאים.
המתח גובר והולך, מה יהיה בסוף? תמות לא תמות? איך יתמודדו הילדים? האם תגבר היריבות והמרירות או להפך האהבה וחדוות הזכרונות המשותפים? כדי לדעת, ממליצה מאוד על הרומן המרתק של חנה קלדרון, הנקרא כמותחן, שבו מתגלמות דעות הבעד והנגד בקולות גיבוריו (הבת שוש נבחרה כדי להביע את העמדה המצדדת, אמילי, החברה השיפוטית, נבחרה כדי להביע את העמדה המתנגדת). בד בבד ניתן ביטוי עז לאמביוולנטיות הרגשית של ילדיה של רות, העומדים בפני הדילמה הקשה, בעוד שעליהם גם לנהל את הצמתים בחייהם שלהם.
לדבריה של חנה קלדרון באתר ynet:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5588852,00.html
