לילה סלימאני
לילה סלימאני היא סופרת ועיתונאית צרפתייה ממוצא מרוקני, היא נולדה ברבאט והיגרה לצרפת בגיל 17. היא למדה מדעי המדינה בצרפת, ועד כה פרסמה ארבעה ספרים. זכתה בפרס גונקור על ספרה "שיר ענוג", ספרה השלישי שיצא לאור ב 2016, שמו בצרפתית: Chanson douce, ובאנגלית Sweet Song..
יש לי עניין אישי ומאתגר בסופרים ממוצא ערבי, עדיין לא פיצחתי את הסיבה. אולי כיוון שישראל שוכנת באגן הים התיכון, מדינת אמצע שבין מזרח למערב, אולי כיוון שהיא מדינה של מהגרים, חלקם מהמזרח, אולי כיוון ששורשיי נעוצים במזרח, ואולי מכיוון שראוי וכדאי שנלמד ונקרא על אופן כתיבתם של שכנינו, ובעיקר של נשות העולם הספרותי בשל מסורת שמרנית ומיוחדת.
שיר ענוג
כבר בתחילת הספר אנו עדים לרצח ברוטלי של שני ילדים קטנים ורכים, אדם התינוק חסר החיים, מילה הפעוטה שנלחמת על חייה ולך תדע באיזו טראומה היא תמשיך לחיות, ונסיונה של האומנת שלהם להתאבד, ללא הצלחה. הרצח מפורט גרפית ללא מקום לדמיון. כך שאנו מתוודעים לכרוניקה של רצח ידוע מראש. אך זהו הרפרנס המיידי היחידי לספרו האלמותי של גבריאל גרסיה מארקס. מהפרק שבא לאחריו הקורא למד איך המצב הגיע לרצח האכזרי. מרים היא אישה צרפתייה ממוצא מרוקאי שמחפשת לילדיה מטפלת שתוכל לסמוך עליה בעיניים עצומות, הדבר היחידי שהוא חוק בל יעבור מבחינתה שלא תהיה זאת מרוקאית בעצמה. האם המהפכה של מרקס הגשימה את עצמה? האם זוהי הדיקטטורה של הפרולטריון? מה קורה עם הקולוניאליזם? האם זהו הפוסט קולוניאליזם? אבל סלימאני משאירה את השאלות פתוחות, היא לא ממש מתעסקת בהם באופן ממשי וגם לא בטוח שהיא פותרת אותם בסופו של סיפור..
ואכן מרים שוכרת אישה צרפתייה גרומה שמטפלת במסירות בשני ילדיה של מרים, עד כדי כך שהם מתמכרים למגע שלה, לריח ולנוכחותה הם מעריצים אותה, ולואיז, שהגיעה עם המלצות חמות ממקורות אחרים, מגלה גם כישורים אחרים: היא מבשלת, מנקה, מטפלת ואוהבת. כמו שנאמר: Too good to be true. אט אט אנו למדים על חייה של לואיז, על בעלה שמת בנסיבות מוזרות, ביתה שנטשה אותה. היא מייחלת לתינוק משלה אך מבינה שלא תוכל לגדל אותו בשל מחסור בכסף. אט אט גם נפתחים סדקים באישיותה של לואיז המטפלת המסורה, אך אלו סדקים שיכולים להיקרא כדו משמעיים, הקורא מתאהב בלואיז השקטה ומייחל שלא היא הרוצחת המתבקשת. אך מכיוון שאין זה ספר מתח, וגם לא רומן בלשי מהוקצע והתוצאה ברורה מלכתחילה, ייתכן שלואיז היא האנטי גיבור שאולי "מרכך" קמעא את הקורא למרות הידיעה הברורה מלכתחילה.
רומן פסיכולוגי
גם דוסטוייבסקי אפשר לקורא להתייחס לרסקולניקוב כאנטי גיבור שמזדהה איתו, אבל דוסטוייבסקי כתב רומן פסיכולוגי שמשתרע על פני עמודים רבים, ומעניק גורם פסיכולוגי למעשיו של רסקולניקוב. ואכן אחד משני המוטואים שפותחים את הנרטיב הוא ציטוט מתוך "החטא ועונשו": "לכל אדם צריך שיהיה מקום ללכת אליו". הציטוט השני שייך לרודיארד קיפלינג "סיפורים פשוטים מן הגבעות" המספר את סיפורה של אומנת המגיעה מעיר אחרת כדי לטפל בילדים, אך מעסיקתה לא יודעת ומכירה על חייה הקודמים של האומנת ועל דאגותיה. מטרתה של סלימאני לא ברורה באופן ממשי, הנושאים שהיא מטפלת בהם הם סמויים, מעין משל: היא מטפלת בגזענות, סקסיזם, אימהות בעידן המודרני שצריכות לשלב בין עבודה אינטנסיבית ואימהות ואחזקת הבית מבלי להרגיש רגשות אשמה על הזנחה של אחד מהפרמטרים, שהות של בלתי חוקיים והיחס של מעסיקים אליהם, החיים בעיר הגדולה וכמובן מגוון של נושאים הנוגעים בבריאות נפשית.
זאת הסיבה שאני אוהבת כל כך את הסופרות מהמוצא הערבי: הספרים שלהם מורכבים ומטפלים בנושאים של מעמד, גזע, מין, סופרות שמתמודדות בין מסורת למודרניות, שרוצות לפרוץ את ההגמוניה הגברית והנשית של העולם הספרותי.
למרות שהכרוניקה ידועה מראש, סלימאני מספרת סיפור מהודק והקורא תוהה איך הכל משתבש וקורא את הספר בשקיקה רבה. תרגום נפלא של רמה איילון
