מא גי'אן הוא צלם וסופר גולה, יליד סין, 1949. תרדמת בייג'ינג זהו ספרו הראשון שאני קוראת, אך לא הראשון שמתורגם לעברית. הוא מתורגם לעברית מאנגלית ולא משפת המקור: סינית. הספרים באנגלית מתורגמים ישירות מסינית על ידי בת זוגו של מא ג'יאן – פלורה דרו (Flora Drew). ספריו נאסרו להפצה בסין כיוון שביקר את המשטר הסיני, הוא גלה בעקבות פרסום ספרו Stick Out Your Tongue, שמורכב מסיפורים המתרחשים בטיבט, הוא חזר לסין ב-1989 כדי לתמוך במאבק הסטודנטים והשתתף באופן פעיל באירועי כיכר טיינאנמן (פירוש שמה של הכיכר: שער השלום השמימי). מאז לא הורשה לחזור ולבקר במדינתו. תרדמת בייג'ינג יצא לאור ב-2008, שנה לפני יום השנה ה-20 לטבח בכיכר טיינאנמן, ועם פתיחת המשחקים האולימפיים בסין.
גם כאן, כמו בספריו של מו יאן, שמו של הסופר מא ג'יאן מוזכר, כמי שגלה מסין. מו יאן עצמו מוזכר באמצעות ספרו שזכה לעיבוד קולנועי דורה אדומה.
כותרת הספר
כמה מילים על כותרת הספר: כותרת הספר במקור היא Rou Tu, Rou משמעה עור או בשר, ו-Tu משמעה אדמה או ארץ. באנגלית הספר תורגם כ Beijing Coma וכך גם תורגם לעברית. עם קריאת הספר יתחוורו משמעויות הכותרת בסינית ובאנגלית.
על הספר
דאי ויי הוא סטודנט לביולוגיה שברביעי ליוני 1989 נורה בראשו בעיצומן של ההפגנות בכיכר טיינאנמן, הוא נכנס לניתוח שבו מוציאים את הקליע. הוא נשאר חסר תנועה, אך מוחו ערני לחלוטין. הסיפור נע בעשר השנים מאז שנורה להווה של העלילה – תחילת המילניום.
דאי ויי, שוכב בתרדמת בדירת אימו האפלולית והמסריחה. הוא מאוד רגיש לריחות, כולל ריחות שבאים מבחוץ. כאמור, גופו חסר תחושה, אך מוחו ערני באופן חד ובסיפורו מוזכרים המון מונחים רפואיים מעולם הנוירולוגיה והביולוגיה. הוא מתחיל את סיפורו באופן כרונולוגי מילדותו.
הוא נולד למשפחה שכבר "נגועה" באשמה כי אביו, קפיטליסט, ימני, הטיל צל כבד על משפחתו "זכור, אתה בנו של ימני – עליך ללמוד לחיות עם זנב מקופל בין הרגליים" (עמ' 26). כבר בגיל צעיר דאי ויי נקלע לצרות בעצמו: כילד הוא נעצר כיוון שתלש פוסטר רשמי ונאלץ לכתוב "ביקורת עצמית" (מעין עונש של הרשויות בסין, שבו החוטא כותב על כל חטאיו עד כה לפרטי פרטים, שמות ומקומות) ועקב כך גם להלשין על חברתו; בגיל 16 נזרק מבית הספר בשל סחר בתמונות פורנוגרפיות ובשל מדיניות של האוניברסיטאות הוא נאלץ ללמוד באוניברסיטה דרומית. שם נעשה מעורב פוליטית, בעיקר בשל העובדה שסוף סוף אזר אומץ לקרוא את יומניו של אביו מימי המחנה. ביומנים הוא מגלה שאמנם אביו היה בימיו בבית רופס, חלש, ימני, אדיש לביקורות עליו אך בימי מחנה החינוך המחודש סבל אביו מחרפת רעב שגרמה לו ולחבריו למאסר לבצע מעשים בלתי מוסריים, אך אביו היה חזק דיו כדי לא לבצעם ואפילו לסבול עינויים קשים מאוד כדי לא ליפול בחוסר מוסריות.
בימיו הסטודנטיאליים קרא ספרים קלאסיים, שנאסרו לקריאה ומי שנתפס קורא בהם היה צפוי לקנס או עונש, כמו: הזר, התפסן בשדה השיפון אך בעיקר מתמקדת תשומת ליבו לספריו של פרויד:
"הרעיונות של פרויד מצאו חן בעיניי, בעיקר התיאוריות שלו לגבי הדחקת הזיכרונות מן ההכרה המודעת" (עמ' 60).
כאמור, הספר עוסק בזיכרונותיו של דאי ויי כשהוא שרוע בתרדמת. חלק מזיכרונותיו הולכים ומטשטשים עם השנים.
תקופת לימודיו באוניברסיטה היא התקופה שבה יווצר שינוי בעמדותיו ודאי ויי הופך לא רק לדמות פוליטית אלא פעיל כקצין ביטחון. באמצעות דמות אחרת, אינטלקטואלית, שמזכירה לסטודנטים שב-1919 מחו הסטודנטים בכיכר טיינאנמן כנגד סין על אי יכולתה לעמוד מול המערב, הוא למד אט אט כיצד ליצור קבוצה חזקה שתמחה מול האוטוריטות. כיכר טיינאנמן היא סמל:
"הייתה לב ליבה של אומתנו, רחבת ענק פתוחה לכל עבר, שבתוכה יכלו מיליוני תאים זעירים להתקבץ יחד ולשכוח את עצמם, וחשוב יותר, לשכוח את חומת הדיכוי העבות שסגרו עליהם.." (עמ' 308)
היא סמל שב-1919 וגם ב-1976 מחו הסטודנטים כנגד המשטר.
מא ג'יאן, דרך דאי ויי, מפרט פירוט יתר על הפוליטיזציה באוניברסיטה, תהליך התוודעותו של דאי ויי וחבריו למצב הפוליטי עד למעשה עצמו – רעיון המחאה וההפגנה. חלק זה של הספר הוא החלק העיקרי של הנאראטיב, כי עיקרו הוא על כיכר טיינאנמן ועל הטבח הנוראי. דאי ויי מספר לנו בעצם את כל אירועי כיכר טיינאנמן, אלו שהחלו ב-1976 ואלו שיתחדשו ב-15 באפריל ועד ה-4 ביוני 1989 בכיכר המרכזית שבעיר הבירה בייג'ינג, כשעיקר המחאה היא של הסטודנטים מרחבי סין שדרשו לערוך רפורמות דמוקרטיות בסין.
רומן היסטורי
מא ג'יאן מעביר לנו את הנקודות ההיסטוריות כפי שידוע לכל, כמו מותו של מזכיר המפלגה הליברלית שהצית למעשה את המחאה, או עמידתו של אחד המפגינים מול הטנקים שהשלטון הצבאי שהנהיגה המדינה העמידו שם כחומה, ואפילו שביתת הרעב, הקמת פסל האלה הדמוקרטית שדמה לפסל החירות בניו יורק (נבנה ב-30 במאי 1989 ונהרס ב-4 ביוני באותה שנה על ידי צבא השחרור העממי) ועד לטבח הנוראי. למעשה מא ג'יאן מוביל אותנו לתהליכים התודעתיים והפוליטיים שהובילו את הדמויות למחאה ולהפגנה.
זהו חלק שמפורט לעייפה על כל ההתלבטויות הדרישות ההחלטות והחזרה מהן, וכמו שהם גורמים לבלבול בקרב הדמויות כך גם זה מכוון כלפי הקורא. רוב חבריו של דאי ויי ששרדו את תוצאות הפעולות והמחאה בכיכר טיינאנמן – עונו, נאסרו או שלבסוף הושתקו ואולצו לעזוב את הפוליטיקה. אחת מחברותיו לשעבר של דאי ויי הופכת לסוכנת נדל"ן שרוכשת את הבניין שבו הוא גר יחד עם אימו שמטפלת בו. אימו מקבלת צו הריסה לבניין כדי שיהפוך למרכז קניות ענק, אך מסרבת להתפנות. שאון ריסוק הקירות הולך ומתקרב ואנו למדים על כך עם תודעתו של דאי ויי כשבמקביל מגיע הרגע שבו הוא נורה בכיכר טיינאנמן, הוא גם שומע את אימו צועקת "הלאה הפאשיזם" ו"הלאה השחיתות".
ברור מאליו שזוהי ביקורת מושחזת נהירה לא מסתתרת ולא מעומעמת על הקומוניזם והתעללות בליברליסטים ובקפיטליסטים שנחשבו אויבי המשטר ודרך זיכרונותיו של דאי ויי אנו למדים על סין הקומוניסטית ודרכה להתמודד עם דיכוי.
כמה מילים על אימו של דאי ויי שהתנגדה מאוד לליברליזם של אביו ולעגה לו מול בניו שלא ילכו בדרכו: היא-עצמה הצטרפה ל"מפלגה" וניסתה לשכנע את דאי ויי כל הזמן לא ללכת בדרכי אביו ולמצוא את דרך הישר והתנערה מכל מעשי בעלה וילדיה. כשדאי ויי נורה ונכנס לתרדמת דאי ויי מתאר את אימו כמוזנחת, כמי שמזניחה את סביבתה, שהדירה שהיא גרה בה מצחינה, שהלכלוך שולט בה, ושהיא סוג של מאגר של אוסף של דברים בכל השנים הללו שלא זרקה דבר. יחד עם זאת, היא משתדלת מאוד לטפל בבנה, אם כי לא פעם ייחלה למותו. לקראת סוף הסיפור היא עצמה נעצרת ולא מגיעה הביתה לתקופה של עשרה ימים, כשהיא חוזרת היא ממוטטת נפשית ופיזית ועוברת שינוי אידיאולוגי עד לקריאותיה מול הורסי הבניין שבו היא גרה. אפילו הצטרפותה לפאלון גונג עם תחילת פעולותיו לא ממש שיקמה אותה..
תרדמת בייג'ינג
כאמור, כותרת הספר במקור בתרגום חופשי היא ארץ הבשר. המוטו הזה מוביל את הספר כמטאפורה של הקניבליזם העצמי של סין, כדי להמחיש ולחזק את החלק העיקרי בספר – האכזריות והרוע של המשטר כלפי אזרחיו אם בטבח בכיכר טיינאנמן ואם בכלל. זה מתחיל עם הזיכרון הראשון של דאי ויי את סיפורה של ליו-פנג תלמידתו של אביו: תושבי הכפר עקרו את כבדו של אביה מגופו, ואז אנסו אותה וביתרו את שדיה, אחר כך אולצו לאכול את בשרם: "אם לא תאכלו את האויב, אתם תיעשו לאויב, והמפלגה תכלה אתכם"; ממשיך ביומניו וסיפוריו של אביו על אכילת בשר חבריו למאסר; עוד ממשיך בתקופת לימודיו של דאי ויי באוניברסיטה, כשבשיעור פתולוגיה הם ניתחו לראשונה גופה "טרייה", אסיר שנורה לא מזמן בחלק מסוים בראשו, כדי להשאירו חי עוד כמה דקות על מנת שיכולו להסיר חלק מאבריו ולשתול בגופו של אדם חי אחר; ממשיך ומתחזק באכזריותו בחלקים הקריטיים ביותר בטבח בכיכר טיינאנמן, דריסת טנק את חברו של דאי ויי, חברים אחרים שמאבדים חלקים מגופם, והמון המון ערבוב של דם, עצמות ובשר ותיאורים קורעי לב ופורנוגרפיים להחריד של רוע ואכזריות שלא אצטט כאן..
הכותרת שנבחרה באנגלית, לא ממש הורסת את משמעות הסיפור והיא מטאפורית כשלעצמה, כי אחרי אירועי כיכר טיינאנמן סטודנטים סינים יכלו להתקבל ביתר קלות לאוניברסיטאות באירופה ובארצות הברית, כשממשלות המדינות הללו הכריזו על אמברגו נשק על סין.
הספר לא מחולק לפרקים ויש משהו לא נוח לקרוא 670 עמודים ללא חלוקה כלשהי, כשבעצם ההפרדה היחידה היא בין מצבו העכשווי של דאי ויי – תרדמת – לבין זיכרונותיו, שזה בעצם סיפורה של סין ובעיקר הטבח בכיכר טיינאנמן. הספר נקרא כמקשה אחת ללא הפסקה, ללא עצירות אובייקטיביות של הכותב ואולי זאת מטרתו של המחבר: אי נוחות, בלבול, וקריאה לא עצירה של אירועים חסרי לב ואכזריים.
במקור, מא ג'יאן כותב כמה מילים לסיום על דאי ויי, שהוא אדם חזק ובעל יכולת התאוששות ובעל זיכרון, ורק הזיכרון יגרום לאנשים לרכוש מחדש את הבהירות של החופש.
ספר חשוב, מאלף, רעיון של אדם הנמצא בקומה ומספר את הסיפור – על כל מורכבויותיו כתוב באופן מפורט, מעניין קריא ומסקרן, ומתורגם לעילא. כאמור, מא ג'יאן בחר את עיתוי הפצתו של הספר – שנה לפני יום השנה ה-20 לאירועי כיכר טיינאנמן ועם תחילת המשחקים הפוליטיים, מטרתו היא כמובן לזכור ולא לשכוח, ולהתעורר מהתרדמה שהעיר והמדינה נמצאים בה.
ויחד עם זאת כל הכניסה לפרטים ולתהליכים הפוליטיים לא תמיד מצליחים להחזיק את ערנות הקורא. למיטיבי קריאה!
