ז'וז'ה סאראמאגו, מדריך לציור ולקליגרפיה, הספריה החדשה, 2021 (1977). תרגום: מרים טבעון

מדריך לציור ולקליגרפיה / ז'וז'ה סאראמאגו

לקרוא ספר "חדש" של ז'וז'ה סאראמאגו, אחת עשרה שנים לאחר מותו, זו התרגשות עצומה. המדריך לציור ולקליגרפיה בהחלט מספק את הסקרנות.

המדריך לציור ולקליגרפיה הוא למעשה ספרו הראשון של הסופר הפורטוגלי והאחרון במפעל התרגומים שלו לעברית, על ידי המתרגמת הנפלאה מרים טבעון. ללא ספק, ספרו הראשון של ז'וז'ה סאראמאגו, זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1998, מהווה נדבך חשוב בהתפתחות המאפיינים הבולטים בספריו – הפילוסופיים, הפוליטיים, החברתיים והכלכליים באמצעות האירוניה המושחזת הידועה ברהיטותה.

ז'וז'ה סאראמאגו, מדריך לציור ולקליגרפיה, הספריה החדשה, 2021 (1977). תרגום: מרים טבעון

רקע – סאראמאגו

כמה מילים לפני הכל: ז'וז'ה סאראמגו היה חבר המפלגה הקומוניסטית של פורטוגל עד 1969. האידיאולוגיה שלו השתקפה והשפיעה רבות בכתיבה שלו. בנוסף, הוא מציג נקודת מבט חתרנית על אירועים היסטוריים, תוך שימת דגש על הגורם האנושי. חלק מהספרים שלו משמשים אלגוריות (לדוגמה: על העיוורון, על הפיקחון – ראו בסוף רשימה זו, המערה).

המדריך לציור ולקליגרפיה הוא יצירה עשירה בפרטי חייו החיצוניים והפנימיים של האמן, הוא לא רק מדריך, אלא מסע אל נבכי הנפש, אינטרוספקציה, תוך תפיסת הפילוסופיה, הפוליטיקה, הרגשות במילים.

המדריך לציור ולקליגרפיה – שלושה דיוקנאות

עלילת הרומן, שמסופרת בגוף ראשון יחיד, דבר שלא אופייני לכתיבתו של סאראמאגו, מגוללת את חייו של ה'. ה' הוא אמן בינוני, המתפרנס בכבוד בפורטוגל של שנות השישים. הוא אמן שמצייר פורטרטים של אנשי עסקים עשירים ופטרונים אחרים.

אני מצייר פורטרטים בשיבל אנשים שיש להם הערכה עצמית מספקת להזמין אותם ולתלות אותם במסדרונות.. אבל מה שאני עושה אינו ציור (עמ' 9)

בציטוט הזה ניכר הבוז שיש לה', ואף לסאראמאגו, כלפי הקפיטליזם, כלפי יחסם של אותם אנשים כלפי העושר שלהם. אבל בוז בנפרד ופרנסה בנפרד.

הנקודה המשמעותית לכתיבת הספר היא פורטרט שהזמין ס', תעשיין עשיר. איכשהו העבודה על הפורטרט של ס' מסתבכת כשה' מרגיש גועל כלפי הדיוקנאות שלו, נושאי הדיוקנאות ולגבי עצמו. תוך כדי עבודה על הדיוקן של ס' הוא נכנס לקשר מיני עם המזכירה של ס', אולגה, והיא מביאה אותו להבנה שהוא לא מצייר אנשים כמו שהם, הוא רק מציג את המראה החיצוני שלהם, בעוד שהנפש שלהם נותרת עלומה ולכודה.

לכן, ס' מתחיל לצייר שני דיוקנאות האחד – הציבורי, זה שהוא לא ממש מתאמץ עבורו, זה שאין לו נשמה, ועבורו הוא יקבל כסף. ה' מכנה אותו "הגלוי". ודיוקן שני – זה שלוכד את התפיסה האמיתית יותר של ה' את הנושא, את נשמתו של האדם, "הסמוי מן העין", "האמיתי".

אבל אז, מחליט ה', שזה לא מספיק לו. הוא מרגיש שהוא נכשל, ולכן הוא מחליט "לצייר" דיוקן שלישי, אבל הציור הזה יתבטא בכתיבה. הן הכתיבה והן הציור הם צורות התבטאות עבור ה', ואם גם שם ייכשל לא יהיו הזדמנויות נוספות. והוא חייב להצליח בכתיבה, כי הוא לא רוצה להיות מובס, הוא רוצה לנצח. הוא רוצה למצוא את מה שאבד בין הפורטרט הראשון לשני.

לכן הוא פונה לכתיבה, והתירוץ הוא לגלות את האמת על ס'. אבל חקירת האמת על ס', תוביל את ה' לחקירת האמת על עצמו, על פועלו, על חייו, רגשותיו, אבל, כמו שכולנו מכירים את סאראמאגו – גם לחקירת המצב הפוליטי בארצו.

אני משחק במילים כאילו אני משתמש בצבעים ועדיין מערבב אותם על הפלטה (עמ' 51)
קפיטליזם, פאשיזם

כאמור, לסאראמאגו, כמו לדמות הראשית שלו ה', כמו בכל ספריו, גם במדריך לציור ולקליגרפיה מתבטא הבוז שלו כלפי הקפיטליזם, הביקורת עלפי הפאשיזם ומול זה – אהבת האדם.

ציינתי את הבוז הנשקף בין המילים כלפי אנשי העסקים, הבורגנים, העשירים שמפארים עצמם בדיוקנאות ופורטרטים עצמיים שמתנוססים במשרדיהם להאדרת שמם. ה' מבטא את הבוז שלו כלפי העושר של ס': האופן שבו הוא מדליק את הסיגריה, האופן שבו הוא יושב על הכיסא ועוד.

בהמשך יספר לנו ה' שבפורטרט השני יש ביטוי לעוצמה הקפיטליסטית – תעשייתית ופיננסית. הוא מצייר את ס' כשמסביב לס' ארובות של בתי חרושת, גגות דמויי שיניים של מסור, ענן בצורת הסמל של מטבע האשקודו, פניו של ס' כאילו מתכסות באפר, מעט כחלחלות כמו גופה "כלאתי את ס' בגל צואה" (עמ' 66).

המסע לאיטליה

את המסע לנבכי הנפש שלו-עצמו מתאר ה' באמצעות המסע לאיטליה, הוא מכנה זאת: "תרגיל באוטוביוגרפיה". המסע האוטוביוגרפי הזה, חושף את חייו של ה', את רגשותיו ובעיקר את הביקורת שלו כלפי הפאשיזם בארצו. לדוגמה:

במילנו דיברו כמה מהקירות, אמרו מילים בלתי רגילות, אסורות בארצי בשל סלידה ופחד: "מאבק מתמיד", "כוח הפועלים" (עמ' 99)

ובהמשך, הוא רואה שלט גדול ובראשו: "אומץ פאשיסטים", ופתאום המסע האישי הפך להיות מיותר, חסר טעם. בדימיונו הוא פוגש את מילנה מרקורי ומנהל איתה שיחה: הוא שואל אותה מה קורה בארצה הנתונה לשליטת הפאשיזם, והיא שאלה אותו מה קורה בארצו שהפאשיזם שולט בה. "שנינו השתקנו את התשובות" (עמ' 185).

הוא מצטט את קרל מארקס ומצהיר שהוא מאמין בו.

המסע הזה אל איטליה ואל נבכי הנפש מפגיש את ה' לא רק עם האידיאולוגיות שלו, אלא גם עם מערכות היחסים שלו עם נשים ועם חבריו, ומעלות שאלות פילוסופיות ואסתטיות לא פשוטות.

הרומן מתמקם, כאמור, בסוף שנות השישים של המאה הקודמת, והזמן הוא זמן שלטונו המדכא של הרודן אנטוניו דה אוליביירה סלזאר עד מהפכת הציפורנים שהתרחשה ב 1974. אלו מתערבבים עם חייו של ה' וחייהם של חבריו.

עוד שתי הארות: מגריט ומוראקאמי

הארה אחת, עטיפת הספר מתהדרת בציור של רנה מגריט, החוש השישי (דיוקן עצמי). הציור מתאר דיוקן עצמי של האמן מביט בביצה ומצייר על בד הקנבס שלו ציפור במעופה; האמן יודע בחושו שמהביצה תבקע הציפור, הוא לא מצייר את מה שהוא רואה אלא את מה שיווצר מביצה גולמית זו.

רנה מגריט, החוש השישי (דיוקן עצמי)
רנה מגריט, החוש השישי (דיוקן עצמי)

אם הציפיה של הצופה שהאמן יצייר ביצה, הרי שמגריט מפתיע ומצייר את התוצר הסופי. ה' כותב שמגריט היה הספרותי מבין הציירים, והיטב לראות מעבר,

התבונן בדלת ובמעבר דרכה בעיניים מותעות ואולי מודאגות. הדלתות של מגריט, פתוחות או פתוחות-למחצה, אינן מבטיחות שמעבר להן עדיין נמצא מה שהשארנו שם (עמ 223)

הבחירה בעיצוב העטיפה במגריט היא (כמעט) מובנת. כמעט, כיוון שמגריט אינו האמן היחידי שמוזכר במסע של ה' לאיטליה. אבל בחירת הציור היא גאונית.

תהליך הציור הוא כמו ביצה, כמו לידה מחדש, כל בד ציור הוא "תעודת לידה שצריך למלא" (עמ' 8). ה' אל נושא הלידה מחדש שוב מאוחר יותר כשיפגוש את פסלו של סוקרטס באיטליה.

הארה שנייה, קשורה לספרו של הרוקי מורקמי, הרג הקומנדטורה. כשהתחלתי לקרוא את ספרו של ז'וז'ה סאראמאגו, מדריך לציור ולקליגרפיה, הרגשתי דה ז'ה וו.

שני הספרים עוסקים באמן פורטרטים, שניהם מציירים דיוקנאות של אנשי תעשייה ואנשים עשירים. שתי הדמויות הראשיות הם אמנים המציירים שני דיוקנאות: הגלוי והסמוי מן העין ואת זה הסמוי מסתירים במחסן. שני האמנים גרושים, שניהם מקיימים יחסי מין עם נשים שקשורות לנשא הדיוקן המרכזי. שניהם חווים נקודת מפנה בעקבות ציור דיוקן ספציפי שמוביל אותם לאינטרוספקציה.

שני הספרים מסופרים בגוף ראשון יחיד, אולם בעוד שבמדריך לציור ולקליגרפיה מצויינת תחילית שמו של הדמות הראשית, ה', הרי שמו של הדמות הראשית בהרג הקומנדטורה נשארת לא ידועה.

ובכל זאת, הכיוונים של שני הסופרים, מורקמי וסאראמאגו שונים. כיוונו של מורקמי הוא חקר הגבול שבין מציאות לדימיון, בין הגלוי לסמוי, בין זיכרון למציאות. כיוונו של סאראמאגו הוא אידיאולוגי – הבוז לקפיטליזם, ביקורת על הפאשיזם. יחד עם זאת, בהרג הקומנדטורה יש רמיזות לאירוע פוליטי שקשור בטבח ננקינג.

לסיכום

לפני מספר חודשים יצא לאור בהוצאת הספריה החדשה ספרו הראשון של סמואל בקט, מרפי, ועכשיו מתורגם ספרו הראשון של ז'וז'ה סאראמאגו, מדריך לציור ולקליגרפיה. טוב שהספריה החדשה בוחרים לתרגם את היצירות הראשונות של סופרים שאנחנו מכירים היטב את העבודות שלהם. קריאה ביצירה "בוסרית" של סופר מאתגרת וכייפית בעת ובעונה אחת: היא מאפשרת לקורא לבחון תהליכים התפתחותיים ספרותיים.

ללא ספק הקריאה במדריך לציור ולקליגרפיה מאפשרת למעריצי סאראמאגו – ולא רק – לבחון את שורשי האירוניה המפורסמת של הסופר הוירטואוזי, הבוז כלפי הקפיטליזם, הביקורת כלפי המשטר הפאשיסטי בארצו, הביקורת העצמית, הבחינה העצמית וההשלכות שלה כלפי החברה. ומעל הכל – אהבת האדם.

** עוד על ספריו של סאראמאגו:

על ספרו מורם מעפר

חלק ראשון על עבודה סמינריונית שעשיתי על ספרו על הפיקחון, וכאן החלק השני

ובהזמנות זו: תודה למרים טבעון על מפעל התרגום החשוב הזה!

Facebook Comments Box

מאת

Meirav

סוכנת תרבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *