עלאא אל אסוואני, סופר ממוצא מצרי, יליד 1957, פרסם את ספרו הראשון ב 2002, בית יעקוביביאן. הספר תורגם לעברית ב 2016. וזכה להצלחה רבה, הן בשל פרסומו של סופר מצרי בישראל והיכרותו של הקורא הישראלי עם שכנתו, והן בשל הביקורת על מצרים.
ספרו, מועדון המכוניות של מצרים, הוא ספרו השלישי (קדם לו: שיקגו) והוא יצא לאור במצרים ב 2013, לאחר מחקר שערך אל אסוואני החל משנת 2008. הספר, באופן כללי, עוסק בחברה המצרית של שנות ה 40 "רגע" לפני מהפכת הקצינים, על רקע תהליכי מודרניזציה שהגיעו למצרים… מועדון המכוניות של מצרים הוא ספר חובה, ואני מפצירה בקורא הישראלי לקרוא בו הן בגלל מה שכתבתי לעיל (היכרות עם שכנתנו) אך בעיקר בשל הנושא הקרוב והרגיש כל כך לעניינינו: קולוניאליזם, כיבוש, מרקסיזם ועוד. ללא ספק לא תרגישו בנוח כשתקראו את הספר!
הספר תורגם על ידי ברוריה הורוביץ (ישירות מהשפה הערבית).
מועדון המכוניות של מצרים, עלאא אל אסוואני, כנרת זמורה-דביר, 2018. תרגום: ברוריה הורוביץ
הסיפור הוא סיפור מסגרת על יחסיו של סופר עם דמויותיו, היחס האמביוולנטי אליהן ודמיונו של כל סופר כשהוא תוהה מה קורה אילו פגש בהן. העלילה נפתחת עם פגישתו של הסופר עם שתיים מהדמויות העיקריות בספר, אח ואחות. הרומן כתוב באופן פוליפוני – רב קולי: לרוב הוא כתוב בגוף שלישי, מה שמאפשר למספר לבחון את כליותיהן של הדמויות שלו ואת סביבותיהן, אך דמויותיהן של האח – כאמל – והאחות – סאלחה כתובות בגוף ראשון יחיד/ה. הדמויות מבקשות מהסופר להימנע מלהדפיס את הרומן, כי לדידן חסרים בו דברים חשובים, כמו למשל הרגשות והמחשבות שלהן. הן טוענות שהספר כותב את הרגשות שלהן מנקודת מבטו והן מבקשות לדבר בשם עצמן.
הפרק הבא, גם הוא מעין רקע, עוסק בהתפתחותו ההיסטורית של הרכב המנועי על ידי קרל בנץ והתפתחותו מחוץ לאירופה על ידי פורד, אותה מכונית ש"נטעה באדם תחושה של עצמאות ופרטיות והוכיחה שהאדם אדון לגורלו" (עמ' 42).
מן הסתם, הקורא מבין שהעלילה תעסוק בחופש, חופש תנועה, מרחב ציבורי, מרחב אישי והיחסים ביניהם. אבל, הספר מועדון המכוניות של מצרים, הוא הרבה יותר מזה. הסופר אל אסוואני מזכיר שהרקע הוא מלוכתו של המלך פארוק, באותם ימים שמצרים הייתה נתונה תחת כיבוש הבריטי. כלומר אנחנו באותם ימים של מהפכת הקצינים במצרים. וכמו שמציין אל אסוואני , אולי אפילו בציניות, שגם ממנה, ממצרים, "לא נמנע החידוש, וב 1890 הם ראו את המכונית לראשונה" (עמ' 42). בשנת 1924 נחנך מועדון המכוניות המלכותי כשכל מייסדי המועדון היו זרים וטורקים. כדי להצטרף למועדון, המצרים נאלצו לספק המלצה משנים חברים במועצת המנהלים. כל אדם אחר, מספיק שיציג הוכחה שיש בבבעלותו מכונית.
המועדון הזה, מועדון המכוניות של מצרים, הוא נקודת המגוז של הספר. ועוד איזו נקודת מגוז. עאבד אל עזיז המאם היה איש עשיר, נדיב ואוהב אדם שירד מנכסיו. לו ולאישתו, רוקיה, ארבעה ילדים: סעיד האגואיסט, כאמל האינטיליגנט, העדין והפטריוט, סאלחה שמצטיינת בלימודיה ורוצה להגשים את חלומו של אביה ולהיות מרצה באוניברסיטה – שתי הדמויות האחרונות הן שתי הדמויות שפגשו בסופר בסיפור המסגרת – ומחמוד הצעיר ורפה השכל.
כדי לפרנס את משפחתו, אל עזיז עובד במועדון המכוניות (שם כולם נקראים "משרתים"). את המועדון מנהל ג'יימס רייט, איש אנגלי שונא מצרים ומכנה אותם חיות ואנשים מטומטמים, פראי אדם שצריך לחנך אותם באמצעות כוח הזרוע. עוזרו, אלקו, האיש שמקשר בין המועדון לארמון המלך מעניש את המשרתים בעינויים פיזיים כבדים. באחד מהם עבד אל עזיז המאם, שספג מכות קשות כשבנו כאמל צופה בסיטואציה, מוצא את מותו.
חלק מהעובדים-משרתים קובלים על ההתנהגות המשפילה ומבקשים למרוד, אך נעצרים על ידי חבריהם שחוששים שייענשו בחומרה יתרה: "אין סיכוי שתוכל לשנות את דרך המחשבה של העובדים, כי הם הסתגלו מנטלית למשטר הנוכחי" (עמ' 179). אישתו של עבד, רוקיה, יחד עם בנה כאמל, נגשים לאלקו ולג'יימס רייט ומבקשים לקבל את המגיע להם בעקבות עבודתו של הנפטר במועדון, אך הם סופגים השפלה נוספת. לאחר מספר ימים אלקו ניגש אל בתיהם ומבקש להתנצל. כדי להרגיע את העניינים, תוך המשך סירובו של רייט לתת להם את המגיע להם, הוא מציע לשניים מבניה של רוקיה לעבוד במקום אביהם במועדון. רוקיה מתעצבנת, אך לאחר מחשבה היא מבקשת מכאמל וממחמוד לעבוד שם.
כאמל נענה לבקשת אימו במרירות אך שמח לעזור בכלכלת הבית. הוא ממשיך בלימודיו באוניברסיטה כשיום אחד הוא מזדמן לנאומו של חסן מאומין שמבקר את כיבוש האנגלים במצרים ומדמה את הכיבוש לאונס (מזכיר לכם משהו?) (עמ' 65). הדימוי הזה מעורר את כאמל והוא מתחיל לראות באור שונה את "האנגלים הבלונדיניים האלה עם העיניים הכחולות והעור הלבן שבאו לאנוס את ארצנו" (עמ' 67). הזעם הולך וגואה בו, והוא ניגש למואמין ואומר לו שהוא רוצה לעשות משהו למען מצרים. כך כאמל מתחיל לתרגם מאמרים מאנגלית לעיתון של הופד (מפלגת אל ופד התקיימה משנת 1919 עד 1953 והייתה מפלגה לאומית מצרית) ומשימותיו ימשיכו להתרבות. מותו של האב מהווה נקודת שבר: זהו סימן לשבירת הזהות הגברית, האגו, מי שמפרנס את המשפחה ויתרה מזה: הבן שצופה בשבר הזה. גורלו של ילד שראה את אביו מוכה על ידי שליחו של הכובש הגדול, שהוא נכבש בעצמו, ונאלץ לעבוד באותה עבודה ולחיות מחדש את השפלתו של אביו (עמ' 198). בהמשך הוא אף יצטרף לארגון שינסה לערער את הכיבוש ואת שלטונו של המלך: "המאבק שלנו הוא לרק נגד הממשלה אלא גם נגד המלך המושחת שקשר קשר עם הכובשים נגד העם" (עמ' 339).
למיסטר רייט יש בת, מיצי, שיש לה יחסים קשים עם אביה. היא לא מבינה אותו ולא מסכימה איתו על דרך השליטה שלו בעובדיו. יתרה מכך, היא מצרה על הצורך בכיבוש, והיא אומרת לכאמל: "כשאני רואה מה עושה לכם הכיבוש אני מתביישת שאני אנגליה" (עמ' 288). נקודת שבר ממשית קורית כשאביה, ג'יימס רייט, מבקש ממנה להיפגש עם המלך, כשידוע וברור למה המלך מבקש להיפגש עם נערות. היא תוהה האם אביה מסרסר בה. היא בורחת מהבית, מבקשת ללמוד אצל כאמל ערבית ספרותית (כזכור, ללימוד השפה של הנכבש יש ערך מאוד חשוב ביחסי כובש-נכבש באידיאולוגיה של פרנץ פאנון) ויותר מזה: היא מבקשת קולוניאליזם מלמטה – היא מבקשת, באמצעות כאמל, להכיר את מצרים האמיתית. את רחובותיה, האנשים האמיתיים, לאכול ולהתלבש כמותם. היא מבקשת להכיר את ביתו והם מתאהבים אחד בשנייה. יתרה מכך, היא כל כך מתלהבת מהמראה המצרי, מהמראה של האישה המצרית, שאל אסוואני מצייר סצנה די חושנית ואיך שהיא נראית מתוך נקודת מבטה של אישה אנגלייה: מיצי מבקשת מכאמל לעלות איתה ועם אחותו, סאלחה, לגג כדי לצפות בסאלחה תולה כביסה. כן, פעולה כל כך פשוטה אך סקסית: "התנוחה של האישה המצרייה התולה כביסה מביעה יותר מכל תנוחה אחרת את נשיותה… כאשר היא שולחת את ידיה לתלות את הכבסים על החבל, גופה מגיע לדרגה הגבוהה ביותר של זרימה, ובאותו רגע היא מרגישה בוודאות שהיא מושכת ומפתה" (עמ' 472).
כן, הרומן החשוב הזה עוסק גם במגדר ועל היחס לאישה המצרייה מכמה נקודות מבט. סאלחה, רוצה ללמוד, להצטיין ולהגשים את חלומה וחלום אביה ולהיות מרצה באוניברסיטה. אבל אחיה סעיד עוצר את התקדמותה (כך היא, אימה וכאמל אחיה רואים זאת) ומשדך לה גבר כדי להתחתן עימו, עוד לפני שהיא מכירה אותו. היא מתלבטת ונאמר לה: "סאלחה, את אישה. לא משנה כמה תלמדי, בסופו של דבר תתחתני…" (עמ' 307). סאלחה מתלבטת מאוד ותוהה האם עליה להתחתן או ללמוד? האם היא צריכה לממש ערכים פרימטיביים? נישואין מתוך תועלת ואינטרסים גם בעולם מודרני "נישואים ללא אהבה הם בעצם חוזה מכירה של גוף האישה, ולא משנה מהו הכיסוי הדתי או החוקי שלהם. אם את מתחתנת בלי אהבה, את לא יותר מאשר סחורה שהוצגה בפני הלקוח, ומאחר שהיא מצאה חן בעיניו הוא החליט לקנות אותה" (עמ' 467). סאלחה מתחתנת, אך מגלה שבעלה מכור לסמים, אימפוטנט ומכה אותה, כשכאמל בא אליו ומאיים עליו הוא אומר: "אם היינו מקשיבים לכל אישה כועסת, מזמן היו נהרסות כל המשפחות במצרים. לנשים יש מוח קטן, וכל יום הן משנות את דעתן" (עמ' 397)
נשמתי לרווחה כשסאלחה עומדת על דעתה ומתגרשת ולבסוף עושה מה שהיא רוצה לעשות. נשמתי לרווחה כשהתוודעתי לפתיחות של הנשים המצריות למין. ונשמתי לרווחה לביקורתו של עלאא אל אסוואני לתופעת הזנות במצרים דרך דמותם המופקרת של מחמוד ופאוזי.
מועדון המכוניות של מצרים שאמור להביא למצרים את רוח המודרניות, את החידושים בעולם ואת החופש והשחרור האמיתיים, מהווה ניגוד בין המכונית שאמורה להביא לאדם את החופש ובין הכיבוש שמצרים נתונה בו. ההסבר לשם של הספר מתמצה במשפט: "הסכמנו שהתמכרותו של המלך להימורים הפכה את מועדון המכוניות למקום שממנו נשלטת מצרים" (עמ' 340). כפי שציינתי לעיל, מועדון המכוניות של מצרים מהווה נקודת מגוז של הספר: דרכו הקורא למד על התפתחויות טכנולוגיות, על הכיבוש, על יחסי כובש נכבש, על יחסים בין גברים ונשים, יחסים של נשים אל עצמן, נשיות, מגדר, אירוטיות, זנות, השימוש בחשיש ורדיפה אחרי הבצע. כל החומרים הללו הם חומרים שעלאא אל אסוואני השתמש בהם גם ב"בית יעקוביביאן", אבל הפעם הוא לא רמז אלא כתב במפורש, ביקר והביע את דעתו החד משמעית דרך הדמויות.
ספר קריא, נהדר ופותח צוהר רחב מאוד לעולם קרוב אך רחוק!
