המאמר מתמקד בחיבורו האחרון של מוריס מרלו-פונטי, העין והרוח (1961), ומדגיש את התיזה שלו, שהופכת על פיה את ההנחה שהציב אפלטון, כי הפילוסוף הוא מעל הכל, שהמלך שעומד בראש המדינה חייב להיות פילוסוף.
מוריס מרלו-פונטי (1908-1961) הושפע מתורת הפנומנולוגיה, האקזיסטנציאליזם והאונטולוגיה. באופן כללי, ניתן לומר כי טען שכל בעיות הפילוסופיה נשענות על חקירת התפיסה.
רקע
הפנומנולוגיה היא זרם פילוסופי שמתאר את תהליך החוויה שבה מגיעה הפנומנה אל ההכרה. באמצעות ההסבר על תהליך זה יגיע מרלו-פונטי להנחה כי הצייר הוא מעל הפילוסוף.
דוגמה: אדם (סובייקט) רואה (תהליך) סוס (אובייקט)
אקזיסטנציאליזם – תכלית קיומו של האדם ומשמעות החיים
אונטולוגיה – תורת היש בעולם והקשרים ביניהם
אפלטון טען שהמציאות האובייקטיבית לא נגישה לנו, והמשיל את משל המערה כדי להוכיח שהאמת אינה ידועה לנו ויש לנו הנחות והשערות על העולם שנבנים מתוך החוויה החושית והפרשנות שלנו. קאנט חילק את העולם לעולם התופעות – העולם כפי שנתפס בתבונתנו, לבין הדבר כשהוא-לעצמו. עולם התופעות הוא העולם שאנו חווים באמצעות החושים, ואילו הדבר-כשהוא-לעצמו – אינו בעל גישה ישירה. ולמרות זאת, יש ביניהם קשר כי למרות שאת הדבר כשהוא-לעצמו אין אנו יכולים לתפוס בשכלנו הוא קיים ומהווה את המקור לעולם התופעות. החושים הם חוט הקשר הזה, שמביאים את האובייקט אל ההכרה. הוסרל, הפך את התהליך הזה לתהליך קיומי, בכך שהאדם הופך להיות מודע לעולם. התודעה היא חלק פעיל מאוד בתהליך החוויה ואינה אפשרית ללא קיומו של מושא, האדם הוא גם נמצא בעולם וגם בונה את אותו עולם. כלומר, לאדם על פי הוסרל, ובניגוד לאפלטון, יש שליטה על חייו. לאדם יש גם אפשרות לבחור באיזו דרך להגיב לחוויות.
מרלו-פונטי הושפע מאוד מהוסרל והפנומנולוגיה האקזיסטנציאליסטית, שבה לאדם יש חלק פעיל מאוד בתהליך תפיסת העולם. תהליך התפיסה של מרלו-פונטי הוא מאוד פעיל, חווייתי ואפילו מקשר בין גוף-נפש. קשר שהחל בפילוסופיה של דקארט ואיכשהו נזנח.
"מה שאני מנסה לתרגם לכם הוא מסתורי יותר, משורג בשורשי ההוויה עצמם במקור הלא מורגש של התחושות"
זהו בעצם המוטו של החיבור – המסתוריות של מה שנמצא בתפר שבין הראייה והציור.
העין והרוח
החיבור נקרא "העין והרוח" ועוסק בשני מימדים: העין – הממשי, החיצוני, התפיסתי, והרוח – מחשבתי, פנימי רוחני. אך בעיקר על היחס ביניהם.
מרלו-פונטי מסביר מיד כי עיסוקו הוא באמנות בכלל בציור בפרט. זהו אינו חיבור על אסתטיקה או אמנות זהו חיבור על הציור, על החיבור בין הרוח והממשי, על הצייר עצמו. מהסופר או מהפילוסוף אני מבקש עצה אך הצייר הוא "ריבון" בהתבוננות המתמשכת שלו בעולם, וה"טכניקה" היחידה שלו היא עיניו וידיו, הוא מחלץ מהעולם תמונה (גם אם היא מעוררת כעס או תקווה). התהליך של העיבוד וחילוץ התמונה מעוגן בעולם הממשי ומעובד בעולם הרוח. הגוף הוא מארג של ראיה ותנועה, מספיק שאראה משהו כדי שאדע כיצד לחבור אליו, ולפיכך התנועה היא המשכה הישיר של הראייה. הגוף גם הוא רואה את עצמו ולפיכך הוא רואה ונראה. ואם נחזור לדוגמה שלעיל: אדם רואה סוס – סוס רואה אדם. הגוף קיים כאשר ישנה הצטלבות בין רואה לנראה, ומערכת זאת מדגימה גם את הציור.
התפיסה היא האמצעי דרכו מגיעים הדברים לידיעתנו. ולכן, התפיסה היא פיזית-גופנית. הגוף, המוח הוא פעיל ואקטיבי במגע עם העולם. אבל הגוף לא מאפשר תפיסה אובייקטיבית בלבד, כי התפיסה היא מודעת. הגוף אינו נפרד מעולם התופעות. ישנה אינטראקציה הדדית, ולגוף יש תפיסה שנעשית באמצעות התודעה. כאן יש חיבור בין גוף לנפש, כפי שדקארט קבע. מבחינתו של מרלו-פונטי אין גבול מובחן וברור בין הנפש ולגופני.
העין היא המכשיר שבאמצעותו רואים, והראייה היא המראה של היקום. העין היא מטאפורה בין התפיסה האנושית להכרה. לדוגמה: הר. הצייר חושף את האמצעים שהופך את ההר להר: אור, צללים, השתקפויות, צבע – כיצד ההר הופך להר ושיהיה דווקא ההר הזה? וכיצד מערכת הראייה משתקפת בציור? בין הצייר ובין הנראה תפקידים מתהפכים: ציירים רבים אומרים שהדברים מתבוננים בהם, לא רק הם מתבוננים באובייקט, האובייקט מתבונן בסובייקט (הצייר) ולזה הם קוראים "השראה". הדברים עוברים מהעיניים ומן העיניים. והראייה היא מחשבה שמפענחת את מה שנראה. כך, הדמיון הוא תוצאת התפיסה ולא המניע. הדמיון, "הדימוי הנפשי" היא-היא ראיית הסתרים. עד כה כתבתי על שני מימדים: הראייה וההשראה (הדמיון). אולם, ישנו מימד נוסף הנותן נפח וחלל לציור: עומק. התמונה היא דבר שטוח והעומק הוא שמאפשר לראות את התמונה כציור תלת מימדי. העומק הוא ההשתתפות שלי, כצופה, בתמונה, והוא החלק שלי בהוויה, אשליה. הטכניקה שמאפשרת לי לראות את העומק היא פרספקטיבה. ישנו מימד נוסף, מימד הצבע, "הצבע הוא המקום שבו מוחנו והיקום נפגשים" (סזאן). עומק, חלל וצבע זוהי הקרינה של הנראה והחיים הפנימיים של הציור.
גוף נפש
כל מה שאנחנו אומרים על תהליך הראייה עצמה הופך אותה למחשבה, אך הדרך להבין כיצד אנו רואים, את העומק את מיקומם של הדברים, זה באמצעות הנפש, היא שקולטת את המרחק והעומק. הראייה יש לה שני מימדים: זאת שבה אני הוגה – חקירה של הרוח, וזאת שמתרחשת – הממשית, על כן חידת הראייה כשהיא מועברת ממחשבה לפעולה. זאת האחדות שבין הגוף והנפש. הגוף מופקד על אמצעי הראייה והמימוש – הנגיעה – והם אינם רק מכשירים, והחלל שאני רואה אני למעשה חש אותו, מאוחד עימו. וזה קורה רק בציור או כפי שסזאן אמר "הצייר חושב בציור". יש מה שמגיע לעין מלפנים – החזותיות, ויש מה שמגיע מלמעלה – המעוף, והצייר נוגע בשני הקצוות באמצעות הראייה – היא הפגישה של היבטי ההוויה (עומק, צבע, צורה, קו תנועה).
לצייר יש כישורים מיוחדים לראות את מה שנסתר, חקירתו היא אינסופית. הצייר נמצא בתוך התופעה, כשהחוץ הוא הפנים והפנים הוא החוץ (אובייקט-סובייקט). הדברים נתפסים ונשקפים בחוט המקשר בין העין והרוח.
סיכום
אם כן, מרלו-פונטי מתמקד בתורת האונטולוגית על מנת להסביר את קיומן של הישויות והקשר ביניהם שנעשה באמצעות העין, כמטאפורה לתהליך פנומנולוגי. אולם בתהליך זה יש חלל בין העין לבין הפעולה וזהו שדה סמוי שבו מופעל מימד העומק והדמיון. העולם המציאותי הוא אינו עולם שטוח כי אם מלא מסתורין. את זה מסביר מרלו פונטי באמצעות האמנות ומרחב פעולתו של הצייר. אם בעולמו של אפלטון, ולאלו שבאו אחריו, לפילוסופים יש מעמד מיוחד, מעמד שבו הם היחידים היכולים להיות בראש פירמידת השלטון, כי אז מרלו-פונטי בא ומוכיח כי לצייר יש את היכולת המיוחדת לראות את העומק והפרספקטיבה הנכונה. לצייר יש מעמד מיוחד והוא מעל הפילוסוף!!
1) העין והרוח, מוריס מרלו-פונטי, רסלינג, 2004, עמ' 29
