מאת: אורנה ליברמן
ספרה של מיכל שטייניץ, שיעור בפרספקטיבה, מוציא מהארון את תופעת הדיכאון בזמן ההיריון, מצלם אותה מכל הזוויות ומאיר אותה לעומק. באחרית הדבר מביעה המחברת את תקוותה שהספר יעורר מודעות לתופעה, יסייע לנשים לעבור את מסע ההיריון באופן טוב יותר, יעודד אותן לפנות לקבלת עזרה במידת הצורך ויפקח גם עיני אבות, בני משפחה וחברים. נסיונה של גיבורת הספר, אלמה, שחוותה את תקופת ההיריון לא כפי שהחברה מצפה ממנה ומנשים במצבה, עשוי אכן להיות לעזר לנשים רבות, כמו גם לפסיכולוגים ולאנשי מקצוע. אלמה פגשה במקרה מכרה ותיקה, אסתר, בהיריון שני, שסיפרה לה בגילוי לב על קשיי היריונה הראשון. אסתר שמה מילה על הסבל, "דיכאון", שפקחה את עיני אלמה והובילה אותה לגאולה. בפעם הראשונה פגשה אלמה מישהו, במקרה זה מישהי, שהבינה אותה והזדהתה אתה לאחר שחוותה ניסיון דומה. נשים במצוקה, שלא התמזל מזלן ולא פגשו ברגע הנכון אחות תאומה, תשמחנה ללא ספק לקרוא את הספר ולהיפגש דרכו עם אלמה, חברתה, אמה ושאר דמויותיו.
מיכל שטייניץ, שיעור בפרספקטיבה, הוצאת מטר, 2018
דיכאון בזמן היריון
זוג אידיאלי
הספר כתוב בעיקרו מנקודת מבטה של אלמה אך מפעם לפעם מעביר את הקורא גם לתודעתו של בן הזוג טמיר. הספר פותח בפגישתם של השניים באולם הרצאות באוניברסיטה. טמיר חשב לשאול ממנה את סיכומי ההרצאות אך להפתעתו גילה שהסטודנטית הערמונית והנשית ששם עליה עין לא כתבה במרץ ובשקידה את דברי המרצה, כפי שחשב, אלא ציירה ציורים ורשמה רישומים. בהמשך הספר נראה שגם כילדה, כתלמידת בית ספר, נהגה אלמה לצייר בשיעורים ציורים שהגיחו מדמיונה הפורה. וכך נע הספר בין שלבי חייה של אלמה, עבר והווה, כדי לנסות ולאבחן את ניצני המצוקה שפרצו בתקופת ההיריון אך נבטו בה עוד הרבה קודם לכן, ואף הועברו אליה מדורות קודמים.
אלמה וטמיר, סטודנטים יצוגיים ואופנתיים, מלח הארץ, שנונים ומשכילים, יודעי ספר, סרט, מוזיקה ושאר ענפי אמנות ועניינים העומדים ברומו של עולם, מתאהבים בזמן הלימודים ועוברים לגור ביחד. היא צלמת והוא אדריכל, מרוויחים היטב, צעירים כשרוניים בתחילת חייהם הנמצאים בעמדה מעוררת קנאה. הוא דק גוף, מתולתל, בעל ביביי פייס והיא מלאה ועסיסית עם חזה קטן וזקוף, מתניים צרים ובטן שטוחה. איום הכרס והקרחת בשבילו, איום הקמטים, הכתמים והשומן המעבה ומעלים את הטליה בשבילה – רחוקים ונראים לא ממשיים. אלמה התוססת והזריזה, תאבת חיים, מושכת את טמיר לטיולים מהנים בחיק הטבע והוא מכין לה סנדוויצ'ים, "סנדווישים", בלשונם הפרטית, שכל אחד מהם "היה יצירת מופת ארומטית, פיוטית וחד-פעמית, שנהגתה ותוכננה לפרטי פרטים ונבנתה לתלפיות" (עמ' 24). על אף אי אילו שינויים קלים במרוצת השנה הראשונה לחייהם המשותפים, הכול מושלם. הם מתווכחים על עניינים שוליים כגון האם לצאת באמצע סרט צולע או להישאר עד סופו, האם למסור ספרים לאחר הקריאה או לשמור עליהם בבית. ואז קורה מהפך דרמטי שמשנה באחת את חיי שני המצליחנים הקלילים והאסטתיים שידעו היטב כיצד לעצב ולנצל את החיים והשלימו זה את זו וזו את זה בפרספקטיבה הכפולה שלהם על הקיום.
מהפך דרמטי
הכול מתהפך בפניית פרסה. החיים מן האגדות הפכו לגיהנום של סבל וחוסר תקשורת עם בן הזוג והסביבה בכלל. היריון לא ממש מתוכנן ברגע ההוא תפס את אלמה לא מוכנה ונפל עליה, בלשונה, כמו פצצת מצרר. באמצע טיול טבע אלמה צונחת והכול משחיר. נפילה שלא בקלות תקום ממנה. העלמה הנועזת הופכת קשישה רופסת עם אפס שליטה בשלפוחית השתן. הסחרחורות, הבחילות, ההקאות והחולשה האופייניות לאישה ההרה הופכות למצב מאיים יותר: "אין בי כל שמחה, רק טעם מר של עפר בפה, ותחושה המומה של אבל. מעפר באתי ואל עפר אשוב". (עמ' 37).
מעבר לאובדן הגזרה הדקה ולשאר השינויים הפיזיים, מחלחל באלמה הפחד מהמוות. היא לא חוגגת את החיים הנרקמים ברחמה, לא משתתפת במסע המופלא אל עבר יצירת חיים חדשים והרחבת המשפחה, כפי שכתוב בספר ההדרכה שטמיר מקריא לה כל פעם, אלא שרויה בחרדה מתמדת מפני נקודת האל חזור הזאת שאליה נקלעה בלי משים.
אלמה לא מגיבה באופן הצפוי, הנורמטיבי, של צעירה, עוד לא בת שלושים, הנמצאת בזוגיות מאושרת אלא שוקעת באבל על ילדותה ונעוריה שהסתיימו עם הכניסה לשלב הנוכחי בחייה. נגמרו החיים הטובים, נגמרה החירות, העצמאות, היא איבדה שליטה על גופה ועל גורלה, דייר משנה התיישב בתוכה ומוצץ את דמה, טפיל שיוביל אותה אל מותה. במקום לפנות לעבר החיים, אלמה פונה לעבר המוות ונופלת אל מעין בור קבר. ההיריון הלא ממש מתוכנן מעורר בה זכרונות מהעבר על עימותים עם דמויות מייצגות סמכות, האם הדומיננטית וכמה מורים מבית הספר, שלא הבינו לנפשה. התנגשויות אלה, מוצאות להן הד שלילי במה שנראה לה כהשתלטותו של טמיר על חייה כהיריונית. בן זוגה לא רואה בה כי אם כלי קיבול שתפקידו להפיק לו צאצא. זכרונות מרים עוד יותר, מהלווית הסב וממות הכלבה שהורעלה וחפרה לעצמה קבר, צצים ועולים. ריטואל ריצוץ השבלולים, אויבי הגינה, תחת פיקודו של הסב, מצטרף לעוד הרבה תיאורים מעניינים הקשורים בטבע, המשבצים את העלילה.
העובדה שעוד מעט תהיה אלמה אימא, מבלבלת בה את הזמנים ומחדדת בה דווקא את תודעת המוות. מרגע שנולד אדם, נגזר גורלו, הוגבל זמנו. הצעירה, שהחיים פינקוה, לא מסוגלת לעת עתה להשתבץ בשרשרת הדורות ולהסכין עם העובדה שכל אחד, כל יצור חי, אדם ובעל חיים, הוא בן תמותה, לא רק היא אלא גם התינוק שיוולד לה, על אף שזמנו יהיה רב משלה:
"ואני יודעת שמרגע שנהרה בי ילד, זמנו בעולם מתחיל להתמנות לְמָנות: 9 חודשים, 38 שבועות, והנה הוא נולד, והופ כבר בן שלוש, או שלוש-עשרה או שלושים… והזמן שלי? גם הוא חדל להיות אינסופי. עתה הוא מחושב לאחור, הולך ואוזל. יש לי תאריך תפוגה. אתמול הייתי נערה, עכשיו אישה. מחר קשישה… והופ! בר-מינן." (עמ' 56).
"נדמה לי שההיריון הזה התחיל לפני שנים, כאילו היה בי מאז ומעולם, ואולי בכלל היה פה עוד לפני… כבר איני זוכרת מה ואיך הייתי קודם, ואיני יודעת מה אהיה אחרי, ומה יכולתי להיות ולא אהיה שוב. מי אני, מאין באתי ואנה פני מועדות. חודשים ארוכים נבלעו בסערה, חלפו ביעף ונותרו מאחורי, נגרעו מסך ימי חיי והתווספו לחייו של זה שזמנו עוד לא התחיל להימנות. מרגע שנזרע בי הזרע ונבט בי אדם חדש – זמני שלי הולך ואוזל. ימי נספרים אחורנית, הולכים וזולגים מטה במדרון החלקלק אל השקיעה, אל המצולות, נאספים אל ים המוות." (עמ' 156).
העברה בינדורית
לסכסוכים לא פתורים אלה בנפשה של אלמה, שתרמו לשקיעה בדיכאון, מצטרף סוד על "לידה שקטה" במשפחה, הסיבה כנראה היותר עמוקה לדיכאון בזמן הלידה, במקרה זה. אלמה לא ידעה דבר וחצי דבר על מות העובר, שהיה אמור להיות אחיה, אך ידוע כיום שהעברה בינדורית מתרחשת באופן לא מודע. אבות הפסיכוגינאולוגיה (העברה בינדורית), זוג הפסיכואנליטיקאים הצרפתים ממוצא הונגרי ניקולא אברהם ומריה טורוק, טבעו בכתביהם את דימוי הקריפטה ורוח הרפאים. אירוע טראומטי מודחק, שלא קיבל ביטוי במילים, יוצר אתר קבורה בתת מודע של אדם ומועבר לאחר מכן לצאצאיו, כמו רוח רפאים. אמה של אלמה טמנה את זכרון האבל הלא מעוכל בתוך נפשה ונעלה את הדלת אך רוח הרפאים נחלצה מהקריפטה באופן אוטונומי והועברה הלאה, התגלגלה כפרי בוסר מורעל והתיישבה בנפשה של הבת. רוח הרפאים בחרה להתפרץ ברגע שבו גילתה אלמה שהיא בהיריון, והתגלמה בדיכאון, באבל ובחרדה מפני המוות. אותה סצנה שבה האם מגלה לבת אלמה את הסוד מקבילה לשיחתה המשחררת של אלמה עם החברה אסתר. המצב היה מסובך אפילו עוד יותר: האם רומזת לבתה שהיא רצתה בילד הנוסף (שנפטר) כפיצוי על מה שקרה שם, בשואה, ובצד בן זוגה של אלמה קרתה עוד דרמה של יתמות, על רקע הצבא. טיפול נאות לוקח בחשבון את כל הטראומות מהעבר שיוצאות ופורצות בזמן ההיריון.
התרה
במקרה של אלמה, הדיכאון בזמן ההיריון בא על פתרונו ומסתיים. אלמה משתבצת חזרה אל מעגל החיים והמוות: היא מגיחה מתוך חדר החושך אחרי השיחה עם החברה שפגשה במקרה, מניחה לסבא שלה לנוח בשלום על משכבו, מחברת בין עברה להווה, מחדשת את הקשר הטוב בינה לבין בן זוגה.
ספרה של מיכל שטייניץ, שיעור בפרספקטיבה, הוא עדות חזקה, עמוקה ועתירת תובנות על תהליכים נפשיים סבוכים המתרחשים בנפשה של אישה הרה, שתגובתה למצב החדש שונה מהרגיל ומהמקובל. אין ספק שהטיפול בסוגייה זו חייב להתייעל, כפי שמקווה המחברת שתרמה למטרה זו בכתיבת סיפורה. מומלץ מאוד לכל מי שקשורים לנושא, בדרך זו או אחרת.
