מקום, ניצן ויסמן, כנרת זמורה ביתן, 2021

מקום / ניצן ויסמן

מקום הוא ספרו השלישי של ניצן ויסמן, שש שנים אחרי קובץ הסיפורים ארוחת בוקר ישראלית (2015), וחמש עשרה שנה אחרי על גבול יערות הרוזמרין (2006), שניהם זכו לשבחי המבקרים.

מקום, ניצן ויסמן, כנרת זמורה ביתן, 2021

** אזהרה!

הרשימה מלווה בציטוטים רבים מתוך הספר, כיוון שמצאתי שמלבד שהספר הוא רומן עלילתי שמעוגן בשואה, הוא מאוד פילוסופי, כתוב היטב ומאוד מאוד מעורר מחשבה. לעיתים קרובות הרגשתי כמו היינריך – חנוקה, כואבת, סובלת, קלאוסטרופובית, תוהה, בודקת ובוחנת כליות.

הציטוט הראשון מבטא עבורי את מהות הרומן מקום, את בחירת העיר אמסטרדם דווקא, את משמעותם הפילוסופית של מקום, מרחב, חלל וזמן, מושגים שניצן ויסמן בוחן בכל מיני וריאציות:

ומהי "אמסטרדם" אם לא אידיאה ... מה שקרוי בפי הרבים "עולם" אינו אלא קירות שכולאים חללים, שנאספים לבתים, שמתקבצים לרחובות שלאורכם תעלות ושדרות וכבישים ומסילות, ואנשים יוצאים ונכנסים בחללים, ומהלכים ברחובות, וכל חלל וכל מרחב קרויים "מקום", וכל המקומות, קטנים כגדולים, מפוארים כעלובים, קרויים "עיר" ובעיר מתקיימות (בו בזמן וברצף) אין ספור פעולות אנושיות ... ולכל המכלול הזה אנחנו קוראים אותה הפשטות (שאינה פשוטה כלל וכלל ואין איש שמבין אותה) "חיים", וכל התיאור הבנאלי הזה רוצה לומר ש"העיר" הזאת, ה"חיים" הללו, רצף הפעולות, רצף המקומות, צירופי הפעולות והמקומות, אינם (בסופו של דבר) אלא "אידיאות": הם לא "באמת" קיימים כפי שאנחנו חושבים שהם קיימים (עמ' 191)

ובעמוד 194 הקורא יימצא הסבר קצת יותר ספציפי לבחירת ה- מוֹקוּם (כפי שהיינריך מנדלסון-ניצן ויסמן מסביר)

מלחמת העולם השנייה, שואה

המקום הוא אמסטרדם, הזמן הוא תשעה חודשים בין 1942 ל 1943, והסיפור הוא סיפורן של שלוש דמויות: מארטי דה-יונג, היינריך מנדלסון וזיגי פפרמן. שני יהודים והולנדית אחת בתקופה האפלה ביותר בתולדות האנושות: מלחמת העולם השנייה, פלישת גרמניה להולנד, ומעל הכל – השואה.

עשרים ואחת במארס הוא יום האביב, תקופה שמסמלת פריחה גם עבור מארטי. עד אותה שנה, 1943. באותו יום מארטי מגלה שהיינריך, אהוב ליבה שטרחה להסתיר יחד עם דודה במשרדו, נעלם.

באותו היום גם השכנה של מארטי מלשינה שבבניין שלה מסתתרים יהודים וכשהבלשים המופים (נאצים) מגיעים לתפוס אותם, כמה דמויות מנסות לברוח ונתפסות – דמויות שנפגוש אותם בשלב מאוחר יותר ברומן.

מכאן והלאה עלילת הרומן נעה בין זמנים ובין שלוש דמויות שהגורל שלהן נקשר, ומהותו יתגלה רק בסוף.

מארטי

מארטי היא אישה הולנדית שעובדת בבר של דודה שלה, בתקופה שבה מספר הלקוחות הולך ודועך. היא יוצרת קשר זהיר וחשדני עם אחד הקצינים שמגיעים לבר באופן קבוע – דיטר באואר.

דיטר טוען שהוא "רק" מבצע את עבודתו. הוא נשלח לאמסטרדם בעל כורחו, כי בכלל הוא ד"ר לפילוסופיה. אחד הספרים שהוא קורא, הוא ספרו של שופנהאואר, שאחר כך יעניק אותו למארטי עם הקדשה, והיא בתורה תעביר אותו להיינריך.

המקום הקטן שלכם הוא קן הנשים שלי ... עוזר לי לשכוח את עבודתי, להיזכר במי שהייתי פעם (עמ' 27)
ארתור שופנהאואר

שופנהאואר, כמו עוד כמה מהפילוסופים שמופיעים ברומן המקום, לא מופיע סתם. ויסמן משבץ אותם, ציטוטים מכתביהם, כדי להשתמש בפילוסופיה שלהם אל מול כוחות הרוע שהשתלטו על העולם בכלל ועל אמסטרדם בפרט. את רובם ויסמן מתרגם בעצמו, ובעמוד 476 יש שיר נפלא ועוצמתי מפיו של היינריך מנדלסון-ניצן ויסמן.

ארתור שופּנהאואר (1788 - 1860)
ארתור שופּנהאואר (1788 – 1860)

שופנהאואר היה פילוסוף ומבקר תרבות גרמני. כמה מהרעיונות הכללים שלו מהווים נקודה חשובה בפעולה של הדמויות שאליהן הוא מתקשר: דיטר באואר והיינריך מנדלסון.

כהמשך וכביקורת לפילוסופיה של עמנואל קאנט, טען שופנהאואר – באופן כללי ביותר – כי הרצון הוא הבסיס למהות האדם. מאחורי כל תנועה, כל פעולה, כל תשוקה עומד הרצון, שהוא הבסיס והמקור לסבל. מכאן נובע שהרצון הוא המניע של האדם ותשוקותיו.

יותר מזה, טען שופנהאואר, כי המסקנה הנובעת מכך היא שאנו, בני האדם, יצורים סובלים המונעים על ידי תשוקות ששולטות בנו. לכן, מציע שופנהאואר אינטרוספקציה: לבחון את הפעולות והתחושות שלנו.

אחד מהמפלטים מהרצון ומהסבל שהרצון גורם, זו הפנייה אל האמנות. האמנות היא טהורה והמניע שלה טהור – כי יצירה היא כמו לידה, חיובית וטהורה.

ההבנה של בסיס הפילוסופיה של שופנהאואר, דווקא שופנהאואר כמבקר תרבות (כי מהי תרבות במקום ובזמן הזה, התקופה החשוכה ביותר בתולדות האנושות), מאירה את דמותם של דיטר באואר והיינריך מנדלסון ואת פעולותיהם. או חוסר פעולותיהם.

היינריך מנדלסון, הצולל; לימינאליות

במטבח של הבר עובד גם היינריך מנדלסון שברח מגרמניה רק כדי לגלות שהתופת רודפת אחריו. מארטי ודודתה מסדרות לו פינת מסתור בבר, אבל כשמגיע הצו שמחייב אותו להתייצב, מארטי והדוד שלה יוצרים להיינריך חדרון מסתור. מארטי מגיעה פעמיים שלוש בשבוע "מביאה אוכל, משפיעה אהבה, דואגת לכל צרכיו" (עמ' 41).

שם, היינריך מגלם את דמותו של היהודי המסתתר, הצולל – אונדרדאוקוס.

המונדה שאיננו רשאי להלך עוד על פני האדמה, הנרדף שיורד אל מתחת לפני המים כדי למלט נפשו, המוקע שלא יראה עוד אור יום.
הצולל.
המת החי.
רוח הרפאים.
האיש ללא שם.
האיש משום מקום (עמ' 50)

ואם הוא צולל אז התא שהוא חי בו צוללת והכל סביבו מים, האיש שתקוע בין העולמות. הצולל הוא לא רק בנאדם שחי או מת, אלא גם מצב, מצב לימינאלי –

טרם מת, אבל גם לא חי, תלוי בין עולמות, מרחף בין הזמנים, כבר לא אתמול, עוד לא מחר. גופו קבור, נפשו משוטטת, חסרת מנוחה. רוחו מחוץ לעולם הזה, עוד לא בעולם הבא ... שמש איננה זורחת, לילה אינו יורד (עמ' 130)

בזמן שהותו בתא-צוללת היינריך מתרגם את התופת (או הגהנום) מתוך הקומדיה האלוהית של דנטה אילגיירי כי

"בתא כה זעיר, בקיום כה דחוק, מתבקשים צמצום הנפש, איון האני, הפלגת הדימיון, שחרור הרוח" (עמ' 85)
התופת

עלילת הקומדיה האלוהית מתחילה כאשר דנטה מאבד דרכו ביער אפל. הוא מצליח לצאת אך מותקף בדרכו. לישועתו מגיע המשורר ויריגליוס (שאותו דנטה מעריץ), ומציע לו דרך אחרת לצאת מהיער, דרך שבה יעבור דרך התופת, דרך כור המצרף ודרך גן העדן (כל אחד מהשלושה טומן בחובו תשעה מעגלים).

היינריך מנדלסון מתרגם את החלק הראשון של הקומדיה האלוהית, את התופת. ואולי התופת מרמזת אל התופת הפרטית שהיינריך נמצא בה, ואולי גם הכלל-עולמית שהאנושות נמצאת בה. תופת שבה אנושיות, תרבות, איבדו משמעותן.

כי התופת היא סיפור חיי האדם (עמ' 128)

ואולי זהו רמז שהרומן מקום הוא אחד מתוך טרילוגיה..?

באיזשהו שלב היינריך מניח בצד את מלאכת התרגום ומחליט לכתוב את עולמו של הצולל, תמונות מחייו. את היומן הוא כותב בגוף שלישי שמעניק לו

מרחב נשימה. חופש. אפשרות להתבונן מהצד. מרחוק ... כי בגוף שלישי אפשר לכתוב הכל. ללא מורא, ללא מועקה. ללא פחד (עמ' 121)
זיגי

זיגי פפרמן נתפס ומובל לנקודת איסוף. הוא נחוש להיות בין המעטים שיינצלו, והוא מוכן לעשות הכל בשביל זה. הוא נאחז בחיים.

נקודת האיסוף הזו היא התיאטרון היהודי בשכונות היהודיות באמסטרדם, הולנדסה סכאובורך (Hollandsche Schouwburgהשם לא מצויין ברומן)

התיאטרון היהודי
התיאטרון היהודי
החצר הפנימית של התיאטרון
החצר הפנימית של התיאטרון (מקור: ויקיפדיה)

הדרך אל התיאטרון מתוארת בפרוטרוט דרך עיניה המפוחדת של מארטי, כל תחנה, כל איש, כל עצירה – עד התחנה האחרונה ברחוב פלנטאז'ה מידנלאן (Plantage Middenlan).

המקום שימש כתיאטרון מאז בנייתו ב 1892 ועד 1942, השנה שבה הנאצים השתמשו בו לריכוז יהודי אמסטרדם בטרם שליחתם למחנה וסטרבורק ולמחנות אחרים.

למה היא מגיעה לשם? אשאיר לקורא לבדוק..

סיכום

לא קל לקרוא את מקום של ניצן ויסמן, הוא תובעני, פילוסופי, היסטורי למרות שהנקודה ההיסטורית מהווה רקע ותפאורה של אחד מהרגעים החשוכים והאפלים ביותר בתלודות האנושות, כשמטרת העל של מקום היא מחשבה עמוקה על מחשבות על תופת וגהינום, כתיבה ועל מה שיישאר ממנה, מה עדיף להשאיר (יומנים אישיים או תרגום מופתי?), על טשטוש הגבולות שבין דימיון/חלום ומציאות, בין מלחמה לשלום, בין תרבות לכאוס, בין חיים לחיים, בין חיים למוות, בין חלל לחלל, בין זמן לזמן, בין מקום למקום, מחשבות על פחד – ממה, למה, כיצד ניתן לנצח אותו ואולי כדאי לשים לו קץ, מחשבות ובחינה עצמית של גבולות הלבד והבדידות, על חופש, מרחב, זמן, מחשבות על הדואליות של גופנפש, על משמעות החיים והקיום

ורק בחיים עצמם אינו מצליח לגעת. החיים אינם אוהבים שנוגעים בהם. חמקמקים, אינם נראים, אינם מושגים, מי יודע אם הם קיימים והיכן בדיוק (עמ' 470)

כל אלו מעוגנים ברומן מקום על ידי פילוסופים שניצן ויסמן מזכיר: שופנהאואר כפי שכבר הזכרתי לעיל, בלז פסקל (על אמונתו הדתית, והתחייה שאמונה עוברת כל פעם מחדש), מרסל פרוסט (שעיקר יצירתו מתבטאת בשבעת הכרכים של בעקבות הזמן האבוד), אוגוסטינוס (אולי רפרנס להישארות הנפש) ומולו ולטר בנימין שדווקא דיבר על מטריאליזם, וההשפעה של בנימין על חוויית השוטטות.

מקום של ניצן ויסמן הוא ספר נפלא ומרשים, יצירה ראויה ומושקעת, דחוסה וקלאוסטרופובית (ממש כמו המקום של היינריך), אינטרוספקטיבית, מחושבת ומדוייקת.

לקריאה נוספת: יער אפל / ניקול קראוס

Facebook Comments Box

מאת

Meirav

סוכנת תרבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *