נשביתי בקסמיו של ניר ברעם בספר אנשים טובים. אחרי הספר הזה ידעתי שללא ספק אשלים את החסר ואקרא את קודמיו ושגם לבאים אבוא בביטחון מלא שהספר לבטח עומד להיות מצוין. מה שאהבתי באנשים טובים מלבד עלילה מצוינת וכתיבה מרשימה שזה ברור, כל כך ברור, שברעם עשה עבודת תחקיר מדוקדקת, שלא פספס אף פרט כדי שמישהו עלול בטעות לתפוס אותו בקלקלתו. קריאתי בספר הייתה קריאה כפולה: מצד אחד נפעמתי מאיכות הכתיבה, מהספר המופלא, מהאומץ ומצד שני, התחקיתי אחר עקבות המחקר שעשה ברעם, אחרי כל הפרטים הקטנים שניכר היה שכל מילה במקומה מונחת.
את הספר צל עולם לקחתי לידיי בביטחון גמור שאין מצב שברעם יאכזב אותי. לא היה לי ספק שעיניי יטיילו על טקסט מדויק, עשיר, עמוק ואמין באופן מיוחד. כל משפט במקומו מונח, מחושב ושקול, רקום ברקמה עדינה יפהפייה להחריד, שטווה עלילה בצורה איטית אך חזקה ויציבה מאוד. אני חייבת לציין שקריאה בספריו של ברעם היא לא קריאה קולחת של "לבלוע את הספר ביום אחד", ממש לא. לברעם יש דרישות מהקורא שלו וזאת קריאה איטית, עיונית, חוקרת, חושבת, כמעט כמו קריאת ספר עיון. הוא מטפל בכל שאלה שעלולה לצוץ במוחו של הקורא והוא לא משאיר קצוות פתוחים.
שלוש עלילות
בספר שלוש עלילות חובקות עולם:
סיפורו של גבריאל מנצור בישראל, סיפורה של חברת הייעוץ MSV לעניינים אסטרטגיים ופוליטיים בארה"ב וסיפורה של קבוצת צעירים שחוברים יחד לפעולה אנרכיסטית כלל עולמית, אך מתחילה בלונדון. דווקא בלונדון. שלוש העלילות נשזרות אחת לתוך השנייה כמלאכת מחשבת, מאופקת ושקולה ונרקמת לכדי עלילה אחת בצורה איטית ומאתגרת, כי ניר ברעם משתעשע קצת עם הקורא ומפעיל אותו: הוא שותל טיזרים כדי להתגרות בו שימשיך לקרוא שיסקרן אותו לראות מה עומד לקרות, למשל: העלילה הראשונה בספר מתחילה בסיפורו של גבריאל מנצור, וברעם חושף בכל כמה עמודים נדבך אחר באישיותו או בחייו של גבריאל, הדמות רוקמת עור וגידים לאט-לאט, עמוד-עמוד. המבנה של הסיפור הוא מבנה לא רגיל, שלושה סיפורים שאין להם סדר כרונולוגי וגם לא כתובים באיזשהו סדר שיטתי – ואולי זאת המטרה.
למעשה הספר מתחיל בעמוד אחד בלבד של קבוצת האנרכיסטים, שזה המוטו שלהם:
"היה איזה סופר, אחד מאיתנו קרא אותו, שכתב שכל אדם לכוד בתוך מעגל גורלו, ובתוך המעגל הזה אדם יכול לנוע בחופשיות, לבחור נתיבים ולהחליף אותם"
ברעם פותח בביקורת הזאת ועוד ישוב לגעת בה פה ושם, אבל מי שפספס או לא הבין את הביקורת, לא הבין את הספר כלל וכלל. זה לא ספר פשוט. זה ספר שיש בו עלילה אך יש לו מסר רעיוני-פילוסופי, ברור שחיציו של ברעם מופנים כנגד הקפיטליזם: הגלובליזציה קורסת אל תוך עצמה, "להפעיל את הגלובליזציה נגד אלה שמאמינים שהם אדוניה" (עמ' 120), אך ביקורתו מופנית בעיקר אל הדמוקרטיה, ביקורת שבאה באמצעות האנרכיזם האקטיבי, הייאוש של האדם מהדמוקרטיה הנוכחית, כפי שהיא מתקיימת עכשיו, שאין היא למעשה דמוקרטיה במובן הטהור והמקורי שלה, אלא משמרת ומטפחת אי שוויון הפושה בכל העולם.
וברעם מבקש: על כל אדם להסתכל סביבו ולהבין שהוא חי במעגל קסמים שהוא נע בתוכו בסדר מובנה, אך עליו לחרוג לפעמים כדי להבין שהמעגל הזה הוא חומה מוחצת וצריך לפרוץ אותה. אם אתה מאמין בסדר הקיים ונראה לך שהכל בסדר כנראה שאתה נמצא באיזשהו מעגל שאתה לא יכול לצאת ממנו, כנראה שאתה אזוק בכבלים האלה של רוסו ולא מצליח להיות אדם חופשי: "האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים", ז'אן ז'אק רוסו, האמנה החברתית (רוסו טען כי, הטבע יצר את האדם מאושר וטוב וכי החברה משחיתה אותו והופכת אותו אומלל. החברה המודרנית השחיתה את האדם המוסרי וגרמה לאי שוויון בין בני האדם. לכן צריך לחפש את המקורות לאי שוויון זה, צריך לבחון את האדם לפני שהחברה השחיתה אותו, כפי שהטבע יצר אותו).
פילוסופיה
בכלל, ניר ברעם מציין הרבה שמות מעולם הפילוסופיה (האנרכיסטית בעיקר), שדורשים תשומת לב מיוחדת: פיודוב ניקולאי (שהגה את הקוסמיזם הרוסי – שמטרתו להילחם בכוחו של המוות ולהגיע לאריכות ימים באמצעות רגולציה פנימית וחיצונית), ניקולאי סאקו וברטלומאו ואנצטי (אנרכיסטים איטלקים שהיגרו לארה"ב והואשמו בשוד והוצאו להורג), פרידריק האייק (שכתב את הדרך לשיעבוד), דורקהיים (סוציולוג שחקר בעיקר את התמוטטותן של נורמות חברתיות ואת חוסר האנושיות הגוברת של החיים החברתיים), סטנלי פישר והרב שטיין ("נציגים של הממשל האמריקני שעוזרים למשרד האוצר לגבש את התוכנית הכלכלית", קשה שלא להיסחף אחרי הרוח הצינית. פישר כיהן כנגיד בנק ישראל בשנים 2005-2013), באקונין (מהוגי האנרכיזם, שטען כי הבסיס הקיים הוא בסיס אי שוויוני וצריך להקים פדרציה חדשה שמבוססת על חירות שלום ושוויון, התנגד למדינה כי פירושה דיכוי ואלימות והיא היפוכה של חירות האדם), ג'ורג' סנטיאנה, הומי באבא (סוציולוג הודי שכתב על הפוסט קולוניאליזם. לדידו, אין דיכוי אלא "מפגש" בין תרבויות שאחת משפיעה על השנייה, בישראל השתמשו במחקריו כדי לבדוק את נושא הרב תרבותיות).
בשתיים משלוש העלילות ברעם משמש מספר-שיודע-הכל, מרחף ממעל, מספר נסתר, ורק באחת מהן, קבוצת הנערים האנרכיסטים שמתארגנת כדי לקרוא תיגר על הסדר הקיים, הוא משתמש בגוף שני רבים. כאילו הוא מרגיש שעליו להיות חלק ממנה, חלק מעשייה, לעשות משהו כדי לערער על הסדר הקיים. כל מה שברעם מבקש הוא לערער על הסדר הקיים, כי איך שהוא קיים במתכונתו הנוכחית זה רע מאוד, "העולם הזה, בדיוק כמו שהוא, זה החורבן הגדול ביותר" (עמ' 85), הפתרון הוא כמובן, לצאת מתוך מעגל הקסמים, "אם אתה לא מוכן לזעזע את היסודות של משטר העבדים הזה – אז אתה אויב" (עמ' 100)
אנרכיזם
כשברעם כתב את הספר, אני מניחה שמול עיניו התפרץ כבר האביב הערבי, כך שעל פניו נראה שהפתרון שהוא מביא לא חדשני. המהפכה שברעם מטפל בה היא מהפכה אנרכיסטית אקטיבית ואלימה והיא מופעלת דווקא כלפי מעוזי התרבות והכלכלה בעולם: מוזיאונים, גלריות, מנהלי בנקים. למה דווקא נגד מעוזי התרבות? "רצינו להחריד את שלוותה של התרבות המערבית, את שלוותם של כל שוחרי התרבות המערבית, את שלוותם של לכל שוחרי התרבות – 'הפוליטית והלא הפוליטית ובראשם אלה שעבדו כדי לקדם את מטרותיהם האישיות ובו בזמן טיפחו את האשליה שהעולם הזה כמו שהוא יכול להתנהל באין מפריע בזמן שאנשים נרמסים.
רצינו לזעזע את כל המוסדות המכובדים האלה עם הבניינים העתיקים ועמודי האבן המגולפים והתקרות הגבוהות והנברשות וכל המחוות והטקסים והקוקטיילים שלהם לכבוד איזה אמן שהעז לומר את המובן מאליו, או איזה סופר שביקר את הקפיטליזם או הקולוניאליזם או את שעשועוני הטלוויזיה. רצינו להחריד את שלוותם כל מעמידי הפנים שחיים בדירות הנוחות שלהם ומגיעים בכיסים תפוחים מכסף להפגנות נגד הבנקים, ובאותו זמן מספסרים בנכסי התרבות ומטפחים את אשליית המגוון…" (עמ' 99) ובהמשך: "אין שום דבר תרבותי כשאנשים נרמסים" (עמ' 100). המהפכה האקטיבית הזאת מתחילה דווקא-דווקא במעוז הבלתי מעורער של שמירת הסדר, שקידה על השמרים ואי יכולת לצאת מהמעגל: לונדון.
ברעם מחייה את האנרכיזם, כדי להפוך אותו כלי בידיו "לתיקון" הדמוקרטיה הקלוקלת, אפילו שהוא קצת "מודה" ש"עמוק בלב אתה יודע שהסדר הקיים ינצח. ישתנה קצת, יתגמש, יעטה איזו מסיכה, בקיצור כל הדברים שאתה שונא עכשיו – אבל הוא ישרוד הרבה אחרי המהומות שלכם" (עמ' 428). ושלא תטעו לחשוב שזאת אמירה פאטאליסטית. לי היה נדמה שברעם שוב מתעמר בקורא שלו ובעצם קורא לו בכל זאת לצאת מהמעגל. אבל, מהפכות נקודתיות פה ושם לא אפקטיביות, רק מהפכה גלובלית תביא את השינוי המיוחל, מהפכה שתשאיר רק צל..
ואז אתה תוהה לגבי כותרת הספר: צל עולם. האם לעולם יש צל? האם צל הוא מה שיישאר אחרי ה-11.11, נקודת האל-חזור של הקבוצה?
אחת הדמויות החשובות בספר, דניאל קיי, יוצא לרחוב ההומה באמצע פעולה אנרכיסטית ונתקל בגראפיטי: לעולם אין צל.
צל עולם, כי אחרי כל מהפכה העולם חוזר למסלולו הרגיל. ואף על פי כן, יש צל שהוא גדול יותר ממטילו.
זהו ספר על-זמני, ספר שצריך הרבה אומץ כדי לכתוב אותו, גאוני באופן הכתיבה, בהצגת העלילה ובשילובו בתוכן הפילוסופי. פשוט גאוני!!
