סנטיאגו אמיגורנה, 1959, הוא מחזאי ובימאי. נולד בארגנטינה אך חי בצרפת. ספרו, הגטו הפנימי, הוא מעין ביוגרפיה, ספר זיכרונות על סבו של אמיגורנה, ויסנטה.
קל לכתוב שזהו ספר שואה ושאמיגורנה הוא דור שלישי לניצולי שואה. אבל בספר הגטו הפנימי יש זוית שונה.
סנטיאגו א' אמיגורנה, הגטו הפנימי, מחברות לספרות, 2022 (2019). תרגום: אביגיל בורשטיין
מי אני?
הרומן מתחיל בספטמבר 1940 בבואנוס איירס. יום גשום אבל בבואנוס איירס, בניגוד לחלק אחר בעולם, מאוד תוסס. בנקודה הזו, ויסנטה רוזנברג בן שלושים ושמונה, נשוי ואב לשלושה ילדים, בעל חנות רהיטים, יהודי. הוא נולד בפולין, שירת כקצין בצבא הפולני במלחמת העולם הראשונה ואף קיבל עיטור על שירותו, אך ב 1928 מחליט לברוח עם חברו אריאל אל בואנוס איירס.
אבל ב 13 בספטמבר 1940 ויסנטה רוזנברג טרם ידע מי הוא בדיוק (שם, עמ' 6)
ולמרות הבריחה, בתוך תוכו פולין נשארה המולדת וגרמניה – גן עדן אפשרי.
השנה היא 1940 אך ויסנטה עדיין לא יודע מה קורה באירופה, הוא מודע לכך שנפתחה מלחמה, אך לא ברור עדיין מה היקפה. עדיין לא ברור מה הנאצים מעוללים ליהודים, לצוענים ולעוד אוכלוסיות מוחלשות. הוא עדיין לא יודע ולא מכיר את "הפתרון הסופי". גם העולם לא יודע, אך מידע לא ברור מתחיל להתקבל. אימו שולחת לו מכתבים, הוא קורא אותם, אך לא מחזיר לה תשובה. הוא שמח שהוא ברח ממנה ומאירופה, ולכן הוא לא מגיב למכתביה.
חוסר הידיעה למה שקורה באירופה ולמשפחתו גורמים לויסנטה בלבול: מי הוא? פולני? יהודי? אירופאי?
יש בספר דוגמה נהדרת לדילמת הזהות של ויסטנה
לפאול היו אימא יהודיה ואבא נוצרי. הוא תמיד אמר שזה מוזר, כי כששאלו אותו אם הוא נוצרי, הוא תמיד אמר שלא ובזה זה נגמר. אבל אם שאלו אותו אם הוא יהודי, הוא תמיד היה אומר שלא ונתקף ייסורי מצפון
זה כאילו המוצא היהודי הוא כמו מזוודה כבדה שתצטרך לסחוב כל החיים. כמו גטו פנימי.
נאציזם
אט אט מתחילות להגיע ידיעות על הנעשה על אדמת אירופה ורמזים על רצח המוני. ויסנטה מתחיל לדאוג לשלומם של אימו ואחיו שהשאיר בפולין, וממתין בציפייה דרוכה למכתביה. ככל שמתמעטים מכתביה ככל שהידיעות מתרבות ויסנטה מתקשה לדבר ולתקשר עם משפחתו.
החדשות מפולין הפכו את האהבה שלו למולדת לשנאה יוקדת, והשנאה שלו הפכה גם לשנאה עצמית כפולה: שנאה שהרגיש פולני, שרצה להיות גרמני. והנאצים והנאציזם צמצמו את ההגדרה שלו לדבר אחד ויחיד: אני יהודי.
הנאצים והנאציזם איפשרו לויסנטה להגדיר את הזהות וההגדרה העצמית שלו. אי שם בניכר, הרחק מאימו, מאחיו ומאחותו שחיה בברית המועצות, אי שם בבואנוס איירס שבארגנטיה ויסנטה מוצא את הזהות היהודית שלו ושלם איתה. אבל משהו בכל זאת משתק אותו.
זוית נוספת לשואה
השיתוק הזה, הגטו הפנימי, הוא הזוית הנוספת של השואה: של אלו שהצליחו לברוח לפני שהכל קרה ולהשאיר מאחור את משפחותיהם בלי יכולת להציל אותם, או להצליח לשכנע אותם לבוא איתם, והאשמה המלווה אותם. האשמה הזו, השיתוק הזה, מלווה גם את הדור השלישי – את סנטיגאו אמיגורנה – שמחליט לכתוב את הכאב של סבו.
