עודה בשאראת, תמאם מכחול המנוחה, עם עובד, 2022. תרגום לעברית: עודה בשאראת
ספרות

עודה בשאראת / תמאם מכחול המנוחה

לאחרונה אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מאזינה לספרים. זה נוח, זה בכל מקום, בכל זמן ובכל מרחב. אז ברגע שספרו של עודה בשאראת, תמאם מכחול המנוחה, יצא לאור, מיד האזנתי לו.

זו הייתה האזנה ערבה, בייחוד כשגבי ינון מקריא, ועוד מספרו של בשאראת, שאת ספריו אני אוהבת במיוחד. את דוניא קראתי בשקיקה, והנה החומרים חוזרים על עצמם. אך יחד עם זאת, הקריאה בתמאם מכחול המנוחה שונה, הספר זורם יותר, קריא יותר, מרגש יותר וחכם יותר.

עודה בשאראת, תמאם מכחול המנוחה, עם עובד, 2022. תרגום לעברית: עודה בשאראת. עברית – חנות ספרים, מקריא: גבי ינון

דמעות

הרומן תמאם מכחול המנוחה מתחיל בדמעות.

ג'וואד נמצא בסערת נפש ובוכה בגלל מותה של תמאם מכחול. אישתו לא מבינה ומבחינה שהעיתון שבידיו של ג'וואד פתוח במודעת אבל שמבשר על מותה של תמאם מכחול בת ה 55, ועוד כתוב בה

כל המאמין בי יוסיף לחיות גם אחרי מותו

אישתו לא מבינה מי היא האישה הזו שבעלה בוכה בגלל מותה. אז ג'וואד חוזר אחורה בזמן וכך העלילה נעה בין זמנים: בין ההווה אל תקופות שונות בחייו של ג'וועאד ולתקופת היכרותו עם תמאם. ג'וואד משחזר את העבר אבל בדמויות שונות. כלומר, זה הוא בעבר אבל צעיר יותר, זוהי הבנייה אחרת של הדמות שלו, כך הוא אומר.

ג'וואד פנסיונר של ביטוח לאומי ויש לו חבר מזה ארבעים שנה – אדהאם. אדהאם מנסה להרגיע את ג'וואד ונותן לו הסבר שראוי לתשומת לב. אדהאם אומר לג'וואד שאלו הם החיים, ימותו עוד הרבה אנשים שהם מכירים, כי זהו עידן של מאזן דמוגרפי שלילי – ימותו יותר משיבואו. כך נפתר מדעית הצפיפות והחיים ישתפרו, ואולי המלחמות יצטמצמו, העדות והעמים, ואולי יתאיידו גם המחלוקות שמובילות למלחמות מלכתחילה.

זוהי שאיפה אנרכיסטית פילוסופית שייתכן שעודה בשאראת עצמו שותף לה, אך שם בפיה של דמות משנית, לכאורה לא חשובה, אך תומכת בדמות הראשית. הרבה מהאמירות החשובות, הן בתמאם מכחול המנוחה והן בספריו האחרים של בשאראת, מושמים דווקא בפיהן של הדמויות המשניות.

ג'וואד נכנס לעצבות גדולה בעקבות מותה של תמאם ולסחרור שמעלה רבדים שונים בחייו האישיים, החברתיים והפוליטיים. הסחרור הזה יערער את חייו וחיי משפחתו ויכניס אותם למעגל ולסדר חדש, ובגלל השאלות הגלובליות יותר שהרומן מעלה – אני תוהה אם גם חייהם של ערביי ישראל צריכים להיכס למעגל ולסדר חדש.

זיכרון

גם זיכרונת מאושרים מעוררים עצב כי הם שייכים לעבר שלא ישוב

כאמור, עלילת הרומן תמאם מכחול המנוחה נעה בין זמנים, בין העבר, הקרוב והרחוק, וההווה של ג'וואד. ג'וואד נזכר בהיכרות שלו עם תמאם, בחוויה הסטודנטיאלית שלו בתנועת הצעירים הלאומית, בהיכרות שלו עם תמאם בסימפוזיון בנושא האדמה הערבית ומדיניות העקירה. הרומן מבוסס על הזיכרון הפרטי של ג'וואד שהוא גם הזיכרון הקולקטיבי של ערביי ישראל.

חשיפת השכבות השונות של הזיכרון האישי של ג'וואד וחייו האישיים מעלים שאלות פוליטיות כבדות משקל, כי כבר בצעירותו סבר ג'וואד כי הכל פוליטי.

הזיכרון של ג'וואד והניעות בין הזמנים מאפשרת לחשוף שכבות של מחשבות, רגשות, דחיות וקבלות, של מאבקים והישרדויות לא רק של ג'וואד האיש הפרטי אלא של ערביי ישראל כקולקטיב, של אלו שנדחו והתקבלו, של אלו שגורשו ואלו שהתקבלו, אלו שחיים במדינת ישראל ואלו שחיים בצידה השני והקשרים ביניהם.

שכבות הזיכרון מעלות שאלות רבות, ברמה האישית וברמה הקולקטיבית. למשל, כשג'וואד תוהה בינו לבין עצמו ובינו לבין חברו אדהאם האם ללכת ללוויה של תמאם הוא אומר לו כי ההשתתפות באבל היא הדבר הטוב ביותר שנשאר ממנהגי הערבים, גם זה ייגמר כמו כל דבר יפה אצלנו. הוא מצר על כך שהדברים היפים במסורת הולכים ודועכים. זוהי הבנייה אחרת של המציאות והכוונה היא להתנער מאמונות תפלות ולהמשיך קדימה.

סוג אחר של הבניית המציאות, או שיום, היא שמה של נוף הגליל. העלילה מתרחשת בנצרת, העיר הערבית הגדולה בישראל, עיר מעורבת שחיים בה ערבים מוסלמים וערבים נוצרים. בסמוך אליה ממוקמת נצרת עילית שב 2019 שינתה שמה לנוף הגליל. שינוי השם מוזכר ברומן עם שאלה גדולה.

המוטו של הספר

העצה לא תתקון אם לא תיפול על אוזן כרויה (עבד א-רחמאן אל-כוואכבי)

עבד א-רחמאן אל-כוואכבי היה מבשרה של הלאומיות הערבית המודרנית. זוהי אידיאולוגיה הטוענת לזכותם של העמים הערבים לריבונות עצמאית, כשהנחת היסוד המרכזית שלה היא שלעולם הערבי יש שפה תרבות והיסטוריה משותפים.

יחד איתו מוזכר רבות ברומן המשורר הסורי ניזאר קבאני. עיקר שירתו של קבאני עסקה בפמיניזם, דת ולאומיות, אך אחרי מות אישתו השנייה, בפיגוע התאבדות בשגרירות עירק בביירות, שירתו עסקה יותר ב"מות הערבים" (ויקיפדיה)

הדואליות הזו, שבין לאומיות להשתלבות, מעסיקה מאוד את בשאראת.

אינטרטקסטואליות

גם בתמאם מכחול המנוחה, כמו בדוניא, כותב עודה בשאראת רומן פוליטי חברתי העוסק בכיבוש, ביחסי ישראל והערבים, ביחסים שבין ערביי ישראל והפלסטינים ובין ערביי ישראל לבין עצמם. ובעיקר, הוא עוסק בזיכרון – הזיכרון האישי והזיכרון הקולקטיבי. נכון, החומרים חוזרים על עצמם אבל החזרה הזו היא אינטרטקסטואליות לשם זעקה, לשם שאלות גלובליות שלא תמיד יש להן מענה חד משמעי

אלו שאלות של זמן, מקום, תשוקה, כיליון, תסכול, השלמה עם גזירת גורל, החמצה, זיכרון, הורות, מעמד האישה בחברה הערבית, החברה הערבית, האמביוולנטיות של החברה הערבית בישראל אל מול השלטון, אל מול הערבים בגדה, גירוש הערבים, אהבה פרטית שהופכת לפוליטית, שאלת הסכסוך הישראלי-ערבי, סיפורם של הפליטים. והסיפור הגדול – שהכל הופך להיות פוליטי

הגזענות לא נעלמת אחרי התנצלות אבל חייבים להילחם בה

תרגום

כמה מילים על התרגום. התרגום לעברית של הרומן תמאם מכחול המנוחה הוא של עודה בשאראת בעצמו. תרגום עצמי של ספר משפה לשפה באמצעות המחבר עצמו מעורר שאלות רבות. לפני כן, אני חייבת לציין שהרומן כתוב נפלא, כולח, קריא, מרגש ופורט על נימי הנימים – הרגשיים והרציונליים.

התרגום של הרומן מערבית לעברית באמצעות המחבר עצמו, הזכיר לי דברים שכתבה אליף שאפאק:

אליף שאפאק בעצמה נולדה, גדלה וחיה במספר מדינות ותוך כדי רכשה מספר שפות, כאשר המרחב הגיאוגרפי והמרחב השפתי שזורים זה בזה, ומשתנים יחד כל אימת ששאפאק יוצאת מן המרחב האחד אל האחר. כאמור, היא נולדה למשפחה טורקית, נולדה בגרמניה, גדלה בספרד ובעמן וחיה בלונדון. היא מעידה על עצמה שהיא כותבת לרוב במקור באנגלית, שאפאק למדה אנגלית מגיל עשר, כשלמדה בבית הספר הבריטי בספרד. ברגע שהתחילה היא נשבתה בקסמיה של השפה הרב גונית ובעלת המבנה האנטומי הגמיש, ומיד החלה בכתיבת שירים וסיפורים קצרים בשפה האנגלית. כשהתחילה להתפרסם בטורקיה האשימו אותה מיד בבגידה בלאום שלה ומבחינת המבקרים טענו כלפיה שאינה סופרת טורקיה. שאפאק כותבת שמעולם לא הבינה את הטענה הזו וככל שדרשו ממנה להתאים את עצמה, כך היא התעקשה יותר. היא סירבה לבחור בין האנגלית לבין הטורקית. כמי שמכנה עצמה נוודית בעולם היא מייחסת חשיבות מיוחדת למילים שאת חלקן אי אפשר לתרגם בשפות שונות. אחרי שהספר מתורגם לטורקית היא לוקחת לידיה את התרגום מעבדת ועורכת אותו מחדש, כאשר היא משנה חלק מהמילים הטורקיות בהתאם לצורך למילים העות'מניות המקוריות (Shafak, 2010). את המרחב השפתי הזה, הדיבור והשליטה בכמה שפות של הסופרת והמחברת, שאפאק דורשת גם מהדמויות הגיבורות הראשיות שלה: להוות דיאלוג וגשר בין המרחבים

דבריה דומים לדבריו של וולטר בנימין כשכתב על משימתו של המתרגם: המתרגם לא יכול לשחזר את משמעותו של המקור, הוא גם לא יכול להעלים אותו או להחליף אותו. מכאן, לתרגום מתקיים יחס כפול, כיוון שהתרגום כבר איננו תרגום.

ובכל זאת, היכולת לתרגם טקסטים מתרבויות ומתקופות שונות מאפשרת את הזיכרון המצטבר של ההיסטוריה האנושית. מלאכת התרגום הופכת את העבר יעד לפרשנות, כשם שהיא משנה את משמעותו של המקור

Facebook Comments Box

אודותMeirav

סוכנת תרבות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

%d בלוגרים אהבו את זה: