עתיק רחמי, 1962, סופר ובמאי, יליד אפגניסטן. בשנת 1984 בשל המלחמה עבר לפקיסטן ואחר כך ביקש מקלט מדיני בצרפת. ספרו הראשון עפר ואפר תורגם לעברית (בבל) בשנת 2006 ועובד לסרט. ספרו הרביעי, (אך הראשון שכתב בצרפתית) אבן הסבלנות זכה בפרס גונקור ב-2008, ועובד אף הוא לסרט.
החדר
הספר מתחיל עם תיאור ריאליסטי של חדר והמחנק השרוי בו. התיאור כל כך מוחשי עד כי הקורא חש את המחנק תוך כדי קריאה כל כך ברורה כאילו מצלמה מצלמת את החדר ומעבירה באופן חי את מה שקורה. תיאור של הוילון, כניסה פנימה לתצלום התלוי על הקיר ומתחת לתצלום שרוע על מזרון גבר, אותו הגבר שבתצלום, רק מבוגר יותר. הוא כבר ככה שלושה שבועות, הוא נורה מכדור תועה, לא ברור כיצד, והוא נותר בתרדמת. המספר מעביר את הקורא ליד שמונחת על חזהו של הגבר, זאת ידה של האישה.
קרוב אליהם מונח הקוראן, וברקע שתי ילדות בוכות. הן שתי הבנות של הגבר והאישה. האישה משקיטה אותן, כיוון שהגבר "חולה". ושוב ברקע נשמעת פצצה נופלת והיא מחרידה את השקט. האישה מדברת אל הגבר, היא מבקשת ממנו סימן שהוא שומע. היא מספרת לו בהתחלה על שגרת יומה מאז ש"הושתק" והיא מכירה אותה היטב על כל פרטיה על פי מספר נשימותיו. היא מאוד כועסת עליו שהביא אותה למצב הזה ומרגישה שהיא משתגעת. עד כדי כך שהיא הופכת אותו לצידו ולוחצת על הנקודה שבה נכנס הכדור לעורפו, ואולי הוא עדיין שם, ומנסה להכאיב לו.
היא כועסת שאינו מרגיש דבר, הוא מעולם לא סבל, אבל עכשיו היא זאת שסובלת, כי הוא מרתק אותה לסעוד ולטפל בו, היא מזליפה טיפות לעיניו המתייבשות ומכינה את התמיסה, רוחצת אותו ויושבת לידו. בשתיקה שלו הוא "מכריח" אותה לדבר "להתוודות על הטעויות שלי, על השגיאות שלי…" (עמ' 72). יש לה את הכוח לנתק את הצינורית ולגרום למותו, אך היא מתחילה לספר לו את סודותיה "אתה בחיים למעני, למען הסודות שלי" (עמ' 81). תוך כדי היא מספרת לו את משל אבן הסבלנות.
סינגא סאבור
שאלתי את סבתא שלי הפרסיה (לפרסים ולאפגאנים שפה דומה אם כי לא זהה), אם היא מכירה את המושג "סינגא סאבור", אבן הסבלנות. היא הסתכלה עליי בחיוך גדול, היא נאנחה אנחה עמוקה עד שהרגשתי שזיכרונות מהעבר הרחוק עולים בה, והזיכרונות גרמו לעיניה להתערפל: קיימת אגדה שקיימת אבן מיוחדת שהיא זאת ש"סופגת" את הסודות של האנשים, בפניה מתנים את כל הצרות, הייסורים, המכאובים, המצוקות. האבן מאזינה סופגת וסופגת עד שהיא מתפוצצת.
האישה בסיפור משווה את אבן הסבלנות לאבן השחורה שבמכה, אם היא תתפוצץ יגיע הקץ לאנושות (עמ' 84). זאת סינגא סאבור – אבן הסבלנות, והיא מפנה גם את דבריה לגבר: "אתה הסינגא סאבור שלי" (עמ' 86), כך היא אומרת לגבר, והוא לא יכול למות, כי היא צריכה אותו כדי להשתחרר מהייסורים שלה. ואז היא משחררת אט אט את ייסוריה, מכאוביה וסודותיה. עד לסוד הגדול ולסוף הטראגי.
הספר כתוב בתיאור ריאליסטי מפורט וישנה אפיזודה שבה המספר מתאר זבוב שחודר לחדר, את תנועותיו ואת התנחלותו הסופית בפיו של הגבר, שב"פריים" אחר הבנות נכנסות לחדר, מצחקקות שאביהן לא זז ומבקשות ממנו לשחק איתן, הן קולטות את הזבוב ומוציאות אותו. אך התיאור המפורט כל כך פוסח על שמות, אנחנו לא בדיוק יודעים היכן מתרחשת העלילה וגם לא ממש יודעים את שם הגבר, האישה, בנותיהם ושאר הדמויות שעתידות להופיע. חוסר שימוש בשמות במקומות ובזמנים מאפשר לספר (לסיפור, לעלילה) להיות על זמניים ולהוות אלגוריה. ואפשר ורצוי לקרוא זאת כך.
מונולוג
המונולוג מתרחש כך שיש מישהו שמדבר, שנחשף ומישהו ש(לכאורה) מאזין. כמו בטיפול פסיכואנליטי שבו יש מאזין פאסיבי ודובר-מטופל שמדבר ונחשף. המונולוג הוא בעצם סיפורה של האישה האפגאנית, אישה הנשואה ללוחם, שלא רואה אותו, עולם פטריארכאלי, עולם של אלימות, זנות, בגידה, אישה שחוששת מנישואין של הבעל לאישה שנייה, התסכול המיני, השתיקה, חוסר האינטימיות והחום. האישה יכולה לדבר רק שהגבר נמצא במצב "מושתק"-מורדם. האישה מרבה לדבר על הדם הנשי – על הוסת, ומזכירה לגבר שיש דם נשי – וסת, הלא הוא דם החיים עצמם, ויש דם גברי – "אתם מוכרים את הדם שלכם" (עמ' 92) למלחמה, וזהו דם המוות.
היא גם עושה את האנלוגיה הזאת באופן אחר כשהיא מספרת לגבר על אונס, גילוי עריות, בגידה וזנות – הדם הנשי, מה שקורה בפנים (בנשים, בבית, במשפחה..) לעומת מה שקורה בחוץ מלחמות אחים, יריות, רצח – דם הגברים. המונולוג הזה עוסק בתשוקות מיניות, ציות, מרד, וחוסר האנושיות שקורית כאשר שני בני זוג לא מסוגלים לדבר אחד לשני בחופשיות ולהבין מה טוב ומה רע להם.
אבן הסבלנות שהיא מרכז הכובד של הסיפור, מרכז ששואב את הקורא שמבין ומרגיש בכל שורה קצרה שרחימי כותב, בריבוי הפסיקים והנקודות, במחנק ובחוסר אויר הזה, כי משהו עומד לקרות, היא אלגוריה בעצמה על הרצון להוציא את הרוע מחיי הנשים האפגאניות. ומשהו באמת קורה.
ספר נפלא, חשוב להבנת מעמד האישה בעולמות שלא מוכרים לנו, קריא, ומרתק !
הסרט
את הסרט ביים גם כן עתיק רחימי. והוא מעט שונה. קצת קשה להחזיק מונולוג ארוך שאמור להחזיק צופה בסרט ולכן האישה מקיימת אינטראקציה עם דמויות נוספות, בעיקר עם הדודה שלה שכאן בסרט דמותה מתעצמת. נסיבות מצבו של הגבר שונות מנסיבות מצבו בספר, וגם הסוף מעט שונה. מי שקרא את הספר יבין את הסרט ואולי יתאכזב מהסוף, אך מי שראה את הסרט ועדיין לא קרא את הספר לא בטוח שיחזיק מעמד עד הסוף. ואם יקרא לאחר מכן את הספר יופתע, ואולי יתאכזב.
