פול אוסטר, 1947, הוא סופר יהודי-אמריקאי, ספריו נחשבים לרבי מכר, והוא זכה לפרסים רבים. ספרו הראשן המצאת הבדידות התפרסם ב-1982, והוא למעשה החלק הראשון של האוטוביוגרפיה של אוסטר. בחלק זה הוא מספר על אביו, כאדם חסר רגש וחסר אהבה. ב-1997 כתב את מהיד לפה, אוטוביוגרפיה נוספת. 30 שנה אחרי המצאת הבדידות, ב-2011, מפרסם אוסטר את יומן חורף (Winter Journal), שהוא במובנים רבים חלקו השני של הספר המאת הבדידות, בו הוא מספר על אימו.
יומן חורף
יומן חורף, הוא ספר קטן ודי קצר, 200 עמודים, מסופר בגוף שני יחיד – אתה – שלא ברצף כרונולוגי כלשהו, כי אם רצף אסוציאציות, קטעים במהלך חייו של אוסטר הסובבים סביב אימו והשפעתה על חייו. הוא פותח את הספר בנקודת זמן 3.1.2011 – חודש בדיוק לפני יום הולדתו השישים וארבע – כף רגל קרה נוגעת ברצפה קרה – וביד מלטפת הוא חוזר לעברו, לאהבותיו, אובדניו, סודותיו, חדריו – הפיזיים והמנטליים, האינטימיים ביותר. הוא חושף בפני הקורא את חייו, מילדותו המוקדמת לחייו המאוחרים. ולמרות שהספר כתוב קטעים לא רציפים יש בו רגעים מרגשים באמת, אף על פי שחלקם כתובים כרשימות אינסופיות, כמו הדירות שבהן חי – כתובות, רישומים גרפיים, עם מי חי, תאריכים – ויחד עם זאת, יש בו קטעים אחרים, קצרים יותר של צלקות חייו, של הנשים בחייו, ועל אימו.
אוטוביוגרפיה
הסיפורים על אימו, על זכרונותיו ממנה, על המוות שלה, מלווים בהמון רגש, חמלה, אהבה, כאב והערצה. כבוד והערצה שמורים גם לאשתו השנייה, הסופרת סירי הוסטוודט, אם כי שמה (שמה הפרטי) מוזכר רק פעם אחת בלבד – כל השאר במילות תואר שלא נותר אלא להתקנא בהן. על בנו מאשתו הראשונה וביתו מזו האחרונה הוא לא כותב דבר. ישנם קטעי זכרונות שנקראים בנשימה עצורה – לא בשל המתח, אלא בשל שלל הרגשות, בשל העובדה שהנה אתה פול אוסטר הצעיר/המבוגר ואתה חי איתו את הסיטואציה, נופל, נפצע, כואב, מתרגש, מתאבל…
ללא ספק ביומן חורף, פול אוסטר שובה לב, מרגש ונוגע כמו בסיפורים גם בבחירת המילים. אוסטר הוא להטוטן ו-וירטואוז של המילים, גם אם כמה מספריו האחרונים היו "נפילות", הוא עדיין מלהט ומקסים את הקורא בפשטות הסיפור יחד עם יכולת הכתיבה.
יומן חורף נקרא כך, כיוון שפול אוסטר מכנה "חורף" את שנותיו האחרונות. הוא מזכיר הרבה את גילו, את שנות החורף שהוא נמצא בהן – את הקמטים שהוא רואה כשהוא מסתכל בראי, את ידיו, את רגליו – כל חלקי הגוף שהעין מסוגלת לראות, והחלקים שרק אחרים רואים בך,
"We are all alience to ourselves, and if we have any sense of who we are, it is only because we live inside the eyes of others" (p. 148)
אוסטר סופר את מספר הפעמים ששתית, שאכלת, שהחזקת, שלחצת יד, כמה נשימות נשמת, כמה דקות בזבזת בשיחת טלפון, בפתיחת דלת ועוד ועוד – כל הפרטים הקטנים שיוצרים איזשהו סיכום, חשבון נפש. ואם גם אני כותבת בגוף שני יחיד, זה כי התחלתי להיכנס לדמותו של אוסטר ולהרגיש אותו כי יתכן שזה מה שהוא מבקש מהקורא..
הוא מספר על רגעיו הקשים – גירושיו מאשתו הראשונה, הילד ממנה שאותו הוא מגדל מספר פעמים בשבוע, החלק בבית ששמור לו, על מות אביו, על התקופות שהחזיק את אימו כלכלית, בלי שמץ מרירות
"To be taking care of the person who had once taken care of you, to have reached that point in life when your role were reserved, with you now acting the part of parent while she was reduced to the part of helpless child" (p. 134)
על נפילותיו (הפיזיות והמנטליות) על הרגעים שבהם הפסיק לכתוב שירה והתחיל לכתוב פרוזה, על התאונה.
יהדות
במהלך הספר אוסטר מזכיר מספר פעמים את יהדותו, ואת הספר הוא בוחר לסיים דווקא בביקורו בברגן-בלזן, דווקא שם הוא שומע את המתים זועקים לו מהאדמה. ביקור שמרגש אותו ונוגע בו מאוד, הוא נזכר בסיפורים על אנה פראנק ואחותה, הוא רואה את הפער בין מה שהמקום היה פעם למה שנשאר ממנו עכשיו. וזאת הפעם היחידה בחייו שהמתים קראו לו..
לאחר מכן הוא חוזר לנקודת הפתיחה: כף רגל יחפה נוגעת ברצפה קרה, הוא מביט בחלון והנוף הנשקף בחוץ דומה למצב הפיזי – אפור עד לבן ואתה שואל את עצמך:
"You are sixty-four years old. Outside, the air is gray, almost white, with no sun visible. You ask yourself: How many mornings are left?
A door has closed. Another door has opened.
You have entered the winter of your life" (p. 208)
פול אוסטר מודע לכישרון האדיר שלו ללהטט במילים ויש לו הסבר והמלצה למי שרוצה לכתוב:
"In order to do what you do, you need to walk. Walking is what brings the words to you, what allows you to hear the rhythms of the words as you write them in your head…writnigs begins in the body, it is the music of the body, and even if the words have meaning, the music of the words is where the meaning begin" (p. 203)
גם אם בכל ספר שלו יש איזשהו מימד כזה או אחר של אוטוביוגרפיה הרי שהמצאת הבדידות ויומן חורף הם אוטוביוגרפיות בכל מובן אפשרי, סיפורים אישיים על רקע חייהם ומותם של האנשים הקרובים אל אוסטר, אלו שממשיכים לחיות, חייו-שלו שהוא חרד לקיצם. באחד המקומות מספר אוסטר שהוא פגש חבר שהוא גם שחקן, הוא מבוגר ממנו בכעשרים שנה, ואומר לו: כשהייתי בגילך גם אני פחדתי מאוד מהמוות, אבל ככל שמתבגרים מפסיקים לפחד. עושה רושם שאוסטר עדיין לא הפסיק לפחד, הוא חרד לקרובים לו, ודואג כמה עוד חיבוקים נשאר לו לחבק אותם, כמה נשיקות..
אם בהמצאת הבדידות עסק אוסטר בנתק שבין אב לבנו, הרי שכאן עוסק אוסטר בקשר המיוחד בין בן לאם, אם שהיא שנויה במחלוקת (לפחות מהצד של משפחתו של אביו), ששמועות סבבו סביבה אך הבן בחר שלא לשמוע ולא לעסוק בזה, אולי אפילו לדחות את זה מכל וכל, אם חד הורית, שעשתה הכל כדי לגדל את ילדיה, עם המון חום ואהבה, ששנאה להיות לבד והתחתנה שוב ונכשלה, שבערוב ימיה נשענה על בנה והתקשתה לעמוד בזה.
אני קוראת אדוקה של פול אוסטר, את כל ספריו קראתי, שלושה או ארבעה מספריו האחרונים קצת דשדשו, ולא התקרבו לרמת הכתיבה של בארץ הדברים האחרונים (שכתב עם אשתו הראשונה) לטרילוגיה הניו יורקית, לארמון הירח או למוסיקת המקרה. אבל עושה רושם שהנה אחד מהסופרים האהובים עליי שוב מפעיל את קסמיו, לאו דווקא החיצוניים, כקוסם מנוסה שלא מתעייף ומרגש אותי מחדש!
על ספרו של אוסטר, Report from the Interior
