"In the beginning, everything was alive.."
על פול אוסטר כתבתי רבות. בכל שנה בערך הוא מפרסם ספר ואני, מכורה שכמותי, ממהרת לרכוש ולקרוא. וגם לכתוב. עשרים ושניים מספריו תורגמו לעברית. סופר פורה שכל ספר שלו הופך מיידית לרב מכר. בין ספריו, חמישה ספרי זיכרונות!!
Report from the Interior, ספר זיכרונות חמישי, הוא המשכו הישיר של ספר הזיכרונות הקודם שלו: יומן חורף. נראה כי לאוסטר יש הרבה מה לכתוב על עצמו, ובספר זה הוא מבטיח לנו על מפגש בין העולם הפנימי שלו כילד לעולם החיצוני. אם יומן חורף היווה זיכרון לעולם הפיזי החיצוני שלו, הרי שהספר הנוכחי יהווה זיכרון פסיכולוגי – ההיסטוריה של הפסיכולוגיה של אוסטר, החל מגיל 6 עד לימי התבגרותו המוקדמים.
נתקלתי בספר במקרה, הפעם ללא יחסי ציבור אגרסיביים, ספר בפורמט קטן מהרגיל, בדפים לא ממוחזרים ומודבקים באופן מוזר. הספר מחולק לארבעה חלקים:
החלק הראשון
הנושא את שם הספר – Report from the Interior, פותח בנקודת זמן, 3.1.2012, שנה אחרי עריכת הספר "יומן חורף", ואוסטר מציין שיש קשר בין שני ספרי הזיכרונות הללו, ששניהם כתובים בגוף שני יחיד: "אתה". אוסטר שואל את הילד בן ה-12 שעליו הוא כותב איך הפכת לגבר שיכול לחשוב ולאן המחשבות לקחו אותך? ואוסטר מסמן לנו את מטרתו של הספר: כיצד הפכת לסופר שאתה, כיצד ילד בן שש (הילד שאיתו פותח אוסטר את הספר, וכן יש קפיצות אסוציאטיביות בסדר הכרונולוגי של הדברים) הפך לילד שיכול לחשוב, לילד שמבחינתו העולם הוא שטוח כיוון שהעולם הגדול עדיין בלתי נראה לו, ילד שהתודעה והמודעות העצמית שלו מתחילה להיוולד ונפתחת למימדים חדשים – אותו הרגע שבו אנחנו מתחילים לספר לעצמנו את סיפורינו, ועד אותו רגע פשוט היית (been)..
כיצד אותו ילד הפך לסופר שכולנו מכירים? ואוסטר מספר לנו על ספריו הראשונים שאהב החל מהנזל וגרטל, דרך סטיבנסון, שרלוק הולמס, אדגר אלן פו, הערצתו לאדיסון ויכולת ההמצאה שלו ועוד.. בחלק הזה הוא מספר לנו על יהדותו ואכזבתו מהאנטישמיות, הוא מספר לנו שפיטרו את אביו מהעבודה כיוון שהיה יהודי (עמ' 32). הוא אינו זוכר את הרגע המדויק שבו הבין שהוא יהודי – למעשה לא היו בביתו כל סממן שזהו בית "דתי" – לא שמרו שבת, לא הדליקו נרות, לא הלכו לבית כנסת ואף לא מילה אחת בעברית. חוץ מדבר אחד שהיה מובחן וברור – המילה (ברית המילה, אותו "הסכם" דתי בין האל לאברהם). למעשה, לראשונה גיליתי שאוסטר למד בבית ספר יהודי לאחר כמה שנים בבית ספר אזרחי.
הרבה מחשבות, והן ארוכות-ארוכות, במוחו הקודח ובליבו הרגיש של ילד בן 6-8-10 ויש לאוסטר הרבה מה לכתוב על זה והוא יודע לכתוב. אלו השנים שגם אוסטר הילד מבין את המורכבות של משפחתו, שלהוריו אין דבר במשותף, אין להם נושאי שיחה משותפים – הוא אוהב את שניהם ומקווה, כמו כל ילד שמבין ומקווה, שהדברים ילכו ויהיו טובים יותר ביניהם, אך במהלך השנים הוא מאבד את התקווה.. הוא מבין ש that your family was a broken family.. (עמ' 46)
אוסטר היה ילד שהיה לבד רוב ילדותו, הוריו היו הורים עובדים שהגיעו רק בערב הביתה, רוב הזמן הבית היה ריק. בגיל חמש נכנסת לחייו (ולחיי אחותו) אישה שחורה – קאתרין – שהופכת להיות אומנת שלו ומטפלת בו במשך שנים ארוכות. הם ממשיכים להיות בקשר גם אחרי שאימו מתחתנת בפעם השנייה ומחליפים ביניהם מכתבים, גם אחרי שאביו נפטר ב-1979. אוסטר מציין שקאתרין בעצמה הייתה דמות אקסצנטרית. הוא מספר על אחותו השברירית שהייתה עומדת בחלון וממתינה לאם שתגיע מהעבודה, ואם לא הגיעה הילדה הייתה נשברת ובוכה משוכנעת שהאם מתה. והוא, ילד בן 8 בלבד (ואחר כך גם בגיל תשע ועשר) מנסה להבטיח לה שהכל בסדר,שדבר לא קרה ואימא תחזור הביתה מהר. זאת אותה אחות שבמהלך שנות העשרים שלה תהיה מטופלת אצל פסיכולוגים וסמים, אולי קורבן למשפחה המוזרה שחיה בה. הוא גם מבין לאט לאט אפילו בתוך הבדידות הזאת, הכאב שלהשאיר שני ילדים רכים בבית, כמה אימו הייתה אישה אומללה ולא מאושרת.
אותם רגעים שאוסטר היה נשאר לבד בבית היו אלה בשבילו דווקא רגעים מכוננים: "for that was where you taught yourself how to be alone, and only when a person is alone can his mind run free" (עמ' 44). זה הרגע שבו אוסטר הילד מרגיש את ההבדל בין הזיה למודע. זה הרגע הראשון שהוא חושב על מוות, על מותו-שלו, ולאן האנשים המתים נעלמים, המודעות שמתישהו גם הוא-עצמו ייעלם.
אוסטר ממשיך ומספר על ימי המחנאות, על ימי הספורט, ימי הבחירות בין סטיבנסון ואייזנהאואר, עמדותיו הפוליטיות, מחלת הפוליו, המלחמה הקרה – רצף של אירועים חיצוניים לחייו של אוסטר הילד. הוא מציג עצמו כילד רגיש, אלטרואיסטי, ישר ונאמן לחבריו. כך, מספר שכילד בכיתה הרביעית והחמישית החלה ההבנה לחלחל בו שבאינדיאנים בוצע ג'נוסייד. אמנם הוא לא הכיר את המילה אז, אך הבין שטבח נוראי בוצע בהם על ידי אותה אומה המתיימרת לליברליזם וחופש הפרט.
בחלק השני
Two Blows to the Head, מספר אוסטר על השנים שבין 1957 ל 1961 ושני סרטים מכוננים בחייו: אחד, בזמן שהיה medium boy – לא בדיוק ילד אך גם לא ביג בוי, והסרט שהשפיע עליו הוא The Incredible Shrinking Man, והוא כותב עליו מעמוד 106 עד 131. תסלחו לי שלא אפרט, כי האמת – לא ממש התעמקתי בזה; הסרט השני הוא מ-1961, I am A Fugitive from a Chain Gang, ושוב הוא כותב על זה באריכות מעמוד 136 ועד 174..
בחלק השלישי
Time capsule, כותב אוסטר בעצם על התהליך שהפך אותו לסופר ממשי. בתחילת הספר הוא מצר על כך שלא נשארו כל כתביו (מכתביו, כתביו, שיריו) או הסיפורים הקצרים שלו מהשנים האלו שבין ילדותו לשנים המוקדמות שלו כבוגר (שנות העשרים והשלושים שלו). בחלק הזה מפורטים חליפת המכתבים בינו לבין חברתו באותן שנים של הקולג' לידיה דיוויס (Lydia Davis), וזאת שתהפוך לאשתו הראשונה, סופרת בעצמה ומתרגמת. הכל התחיל בכך שלידיה בעצמה התקשרה לאוסטר וביקשה את רשותו להשתמש במכתבים האלו ביומן משלה. היא שלחה לו את המכתבים ומסתבר שנשארו אלפי עמודים של מכתבים של נער מתבגר, מאוהב, שמשתמש הרבה במטאפורות – אותו נער/בחור שיסמן ויהפוך את אוסטר לסופר שהוא עצמו עכשיו.
בחלק הרביעי
Album, מציג אוסטר את אלבום התמונות שלו. לא האישי שלו עצמו, כי בהתחלה הוא כבר כתב שלא נשאר דבר מחייו המוקדמים – לא כתביו ולא תמונותיו, אלא אלבום תמונות מאותם רגעים מכוננים בחייו, שהוזכרו בספר (לדוגמא: אם הזכיר את אדיסון אז יש תמונה תואמת, ימים ממפרץ החזירים, אייזנהאואר ועוד), לכל אחת מהתמונות כיתוב תואם.
פול אוסטר כותב על המודעות לכך שכל השנים הללו רצה לכתוב יומן אך לא כתב, ולכך שכל מה שכותב כאיש בוגר אלו תעתועי הזיכרון של אדם בוגר שמסתכל אחורה על עצמו כילד, או כמו שאוסטר כותב back-to-back. סיפוריו מתגוללים באי סדר כרונולוגי, הוא קופץ בין השנים, כמו רצף של אסוציאציות. כאמור זהו חלקו השני של יומן חורף – החלק שבו יעסוק אוסטר ב Interior self, בצד הפסיכולוגי שלו, אותם רגעים שבו הפך הילד בעל העולם השטוח לילד שלמד לשחרר את המיינד שלו ולספר את הסיפורים שלו לעצמו, ואחר כך לספר סיפורים לעולם. ילד שהתחיל לכתוב את היומנים של עצמו, אך הרגיש נבוך מכך, החליט להשמיד ועכשיו כאדם בוגר הוא מצטער על כך.
אז אנשים אם יש לכם מה לכתוב תכתבו – לכו תדעו אולי פעם תהיו "פול אוסטר" רב מכר..
אני מודה שהחלק הראשון של הספר ריתק אותי מאוד, נגע בכל קשת רגשותיי. גם החלק השלישי היה מרתק כשלעצמו, אך לא יותר מזה.
