פנאופטיקון
בשנת 1787 הגה הפילוסוף ג'ורג' בנת'ם מתקן אדריכלי, פנאופטיקון, שתפקידו לארגן ולמשטר את החברה, מתקן זה לא חייב להיות בית סוהר דווקא. בשנת 1975 מישל פוקו התייחס אל הפנאופטיקון ככוח ממשמע ("לפקח ולהעניש"), כש"הכוח הממשמע" לא תמיד נמצא בעמדת צפייה, כך ששוכן הפנאופטיקון מרגיש תמיד שצופים בו ("הפנמת המבט"). על פי פוקו, כליאתו של אדם שעבר על החוק, פרושו הדרה של אותו אדם מהמרחב הציבורי ותיחומו מבין שאר חבריו שלא עברו על החוק. בשנת 2015 האזנתי לעו"ד ציון אמיר שאמר שהגיע הזמן שיימצא פתרון אחר לבתי הכלא, כי זמנם עבר, וגם לא הוכחה צדקת קיומם. צריך למצוא פתרון אחר לעוברים על החוק.
שקשוק המפתחות
בשנת 2002 פרסם פיליפ קלודל את הספרון שקשוק המפתחות. במשך שתים עשרה שנה עבד בבית כלא כמורה, וכך הוא פתח בהקדמה לקורא הישראלי:
"הכלא הוא עולם בתוך עולמנו. הוא מעוצב בצלמנו. הוא דומה לנו וחושף אותנו".
המוטו של הספר לקוח ממילון צרפתי והוא הפרוש למושג כלא: "מקום שבו כולאים אנשים שמבקשים להחזיק בהם במאסר".
קלודל כותב שהכלא שינה עמוקות את האדם שהיה והותיר חותם בכתיבה וביצירה שלו בספרות ובקולנוע. ומי שמכיר את היצירה שלו יודע שאכן כך הדבר.
הספר בנוי פסקאות קצרצרות, הגיגים, מחשבות ורשימות של מה שראה, אך אי אפשר לקרוא אותם כחוויות כיוון שקלודל לא חושף את רגשותיו, דעותיו או מחשבותיו, אלא מעביר לקורא דברים שצפה בהם. אבל מצליח להכות בקורא גם בלי השיתוף של החוויה. מחיקת הזהות, הפרטיות, והכבוד של הכלואים מחזיר את הקורא לשאלת העל: האם באמת עבר זמנם של בתי הכלא? האם הכליאה הוכיחה עצמה כגורם "מחנך"? האם ניתן למצוא אלטרנטיבות אחרות ואפקטיביות יותר למחיקת כבודו של הכלוא?
באחד מרשמיו נתקל קלודל באסיר שיושב לבדו באולם שקוע כל כולו בקריאת הפנאופטיקון של בנת'ם, וקלודל תוהה: זה כמו חולה סרטן שיושב וקורא על נפלאות המחלה.. תהייתו של קלודל כלפי אותו אסיר מעוררת את הספק שהעלה עו"ד ציון אמיר בנוגע להמשך קיומו והתנהלותו של בית הכלא, ומרענן שוב את האפשרויות שהעלה פוקו בנוגע לעובדה שהפנאופטיקון לא חייב להיות בית כלא.
ובכל זאת, חסר לקלודל משהו. נדמה לו שסיפר את הכל, כל מה שידע, כל מה שקלט. כמו עדות. אך עדות שקר,
"כי חסר לי משהו מהותי כדי לדבר על אודות הכלא, וזה לשהות בו לילה. אחד. אינני יודע אם אפשר לדבר על בית סוהר אם מעולם לא ישנת בו … מה שמכביד עוד את עדות השקר שלי, זה שהכרתי את הכלא מנקודת מבט אחת בלבד" (עמ' 104).
ספריו וסרטיו של פיליפ קלודל מוכרים לקורא ולצופה הישראלי בתעוזתם ובתחושת המחנק שהם מותירים בו, הנפשות האפורות שזכה לפרסים רבים, דו"ח ברודק ונכדתו של מר לין תורגמו והנגישו את כתיבתו המיוחדת, כמו גם סרטו לאהוב אותך מאז.
